לטיה ופיי, זוג הדוגמניות כהות העור מ"המירוץ למיליון", היה חשש אחד גדול: להיעצר בשדות התעופה בעולם. וזה לא במקרה. לטענתן, הן מעולם לא צלחו ביקורת גבולות בלי לעמוד לחיפוש פולשני במזוודה או לתשאול ביטחוני חודרני.
"מיום שאני זוכרת את עצמי עוצרים אותי, וזה תמיד לא נעים", מסבירה פיי. "אני לא מרגישה שאני נראית אדם חשוד, ואני הכי חברותית, אבל כשאני מגיעה לשדה תעופה, אפילו בטיסות לאילת, תמיד נותנים לי תחושה שאני פושעת. מתלחששים לידי, מביאים ממונה ומתחילים לחקור אותי בשאלות אישיות מאוד".
טיה: "הכי נורא זה שפותחים לך את התיק והופכים אותו, ואין לך מה לעשות חוץ מלחכות שיסיימו ולסדר מחדש".
פיי: "נסעתי פעם לאודישנים במילאנו, ואחרי הבידוק פתחו לי שוב את המזוודה. מובן שלא מצאו כלום. בסוף לקחו מגף שארזתי, הפכו אותו והתחילו לתופף עליו. מתברר שאחרי שחשבו שאני מחבלת, חשבו שאולי אני מבריחה סמים. בגלל העיכוב הזה פספסתי את הטיסה.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
"שם הבנתי שלא משנה איך אתנהג, תמיד יחשדו בי, ולא משנה כמה ישראלית אני אהיה בהווייתי. אני אמנם שחורה, אבל בואו נשחרר את זה. אם מישהו מנתב"ג קורא את זה, אז פליז: אל תעצרו אותנו יותר".
איך זה השפיע על המירוץ?
פיי: "כל נקודת עצירה היתה התקף לב, ובכל מדינה הייתי בטוחה שאנחנו חוזרות הביתה בגלל הביורוקרטיה (פיי עדיין לא מוגדרת כאזרחית מדינת ישראל; ע"ס). כל מדינה שאני מגיעה אליה חוששת שאהגר אליה, ולכל מדינה אני צריכה להוציא ויזה ולא תמיד מאשרים לי. מעבר לאכזבה, מדובר גם בהוצאות של הרבה מאוד כסף".
• • •
טיה ("קיצור של מטיה") גלילי היא דוגמנית בת 24 מתל אביב. בתם של אבוני, עולה מניגריה, וזאב, איש עסקים ישראלי. השניים הכירו כשזאב עבד באפריקה, ואחר כך השתקעו ביישוב הקהילתי פוריה עילית, הסמוך לטבריה. טיה היתה אז בת 8. "לפי היהדות אני נוצרייה, ולפי הנצרות אני יהודייה. אבל לפי טיה אני 'חיה ותן לחיות'", היא מסכמת בחיוך.
"היתה לי ילדות טובה בניגריה, אבל החינוך היה ממש נוקשה, כי אמא שלי אפריקנית וקיבלתי הרבה מכות. בדיעבד אני שמחה שקיבלתי, כי הייתי בלאגניסטית. החינוך הניגרי הוא כמו חינוך צבאי, והייתי ילדה ממושמעת אבל גם משקרת - וחטפתי על זה. נתנו לי מכות עם הידיים, זרקו עלי כפכפים, כף מעץ, חגורה. תלוי מה עשיתי ומה הסיטואציה.
"רציתי להרים לנשים אפריקניות ואנשים הסיקו שאני מזלזלת בישראל. קיבלתי הודעות נאצה שאיחלו לי למות ממלריה", מספרת פיי. השתיים ב"מירוץ למיליון"
"אני זוכרת שלפני המכות עצמן האימהות היו מחפשות ענף יפה, מנקות אותו מולך ומכינות אותו לרגע שיצליפו בך איתו. בכל הזמן הזה את מסתכלת ומקווה שאולי אמא תחזור בה ותוותר, אבל זה לא קורה. את חוטפת, ואם תזיזי את הידיים - תקבלי עוד. הזוי, אבל זאת היתה הנורמה. כשאני מספרת את זה לאנשים פה, הם נבהלים".
האבא הישראלי לא איזן?
"כן. בסך הכל היתה לנו ילדות מדהימה ולא היה חסר לנו כלום. אבא היה משוחרר יותר. אני והאחים שלי קיבלנו ממנו הרבה מתנות, וכבכורה הייתי יותר קרובה אליו. אחרי שעלינו, הפסקתי לקבל את המכות, כי בארץ יש מנטליות אחרת. היום אני מבינה ומעריכה את הדברים שאמא שלי עשתה עבורנו".
איך החינוך הנוקשה הזה השפיע עלייך?
"בעיקר בחוסר יכולת שלי להיפתח מול אנשים, לתת חום וחיבוקים ואהבה. זה עשה אותי מאוד אחראית וממושמעת, וקשה לי לסטות מהחוקים, למרות שלפעמים בא לי.
"כשעלינו לישראל, הכל היה משונה. העברית היתה לי מוזרה, וגם המנטליות. למשל, לקרוא לאדם מבוגר ממך בשם שלו. אני זוכרת שממש פחדתי לקרוא למורה שלי בשמה, כי בניגריה זה לא נחשב מכובד".
בבית הספר היסודי בפוריה היתה השחורה היחידה. "הסתכלו עלי כאילו אני חייזר. צחקו על צבע העור ועל המבטא שלי. היו לי רק שתי חברות שנתנו לי להרגיש שייכת. אני זוכרת ימים שהייתי חוזרת הביתה בוכה. היו זורקים עלי דברים לכיוון השיער, כדי לראות אם זה ייתפס, ופעם אחת זרקו עלי עגבניות. לא סיפרתי לאמא כדי שלא תגיע לבית הספר והמצב יסתבך עוד יותר. אם מישהו מהאחים שלי היה מתווכח עם מישהו, מייד היו צועקים לנו לחזור למקום שממנו באנו".
• • •
אחרי שנתיים בארץ חזרה המשפחה לניגריה, וכעבור שנתיים עלתה בשנית לישראל. מהשהות החוזרת באפריקה היא זוכרת הרבה מראות מבעיתים. "המצב הכלכלי בניגריה הידרדר אז, והיתה הרבה מאוד אלימות. אני זוכרת אדם ששפכו עליו חומצה והרגו אותו, או ניגרי אחר שחשדו בו שהוא גנב ושרפו אותו חי. הרבה דברים הזויים שאני מעדיפה לשכוח.
"כשחזרנו לארץ, בכיתה ו', כל הילדים שלא רצו לדבר איתי ושנאו אותי, פתאום רצו להתקרב אלי. הייתי בשוק של החיים. זאת היתה קבלת פנים אחרת לגמרי. פתאום הצבע שלי היה יתרון, וזה היה מאוד מוזר".
ב־2014, כשהיתה בת 16 ולמדה בתיכון "בית ירח" שליד דגניה, עשתה את צעדיה הראשונים בעולם הדוגמנות, אחרי שגרושתו הישראלית של אביה המליצה עליה לתחרות הרשמית של מלכת היופי. "לקח לי הרבה מאוד זמן לקבל את המחמאות שאני יפה מבחינה חיצונית, אבל היום אני יודעת שיש בי יופי אחר, פנימי, שונה. תמיד הרגשתי מכוערת, ולקח לי הרבה זמן לשנות את זה בתודעה של עצמי".
ב־2016 הגיעה לתל אביב ("הייתי חייבת לצאת מהצפון ולהגיע למקום שיש בו חיים") וחתמה בסוכנות "עלית", שבה מיוצגות נטע אלחמיסטר ואסתי גינזבורג. היא הצטלמה לפרסומות (ספרייט) ושיתפה פעולה עם חברות אופנה מובילות (רנואר, קסטרו). בד בבד התפרנסה כסלקטורית וברמנית. את שירותה הצבאי עשתה כפקידה בחיל הים ("תקופת דיכאון, הרבה דברים בצבא לא הסתדרו, וגם עניינים בבית השפיעו עלי").
את גם מציירת.
"כן, מאז שאני זוכרת את עצמי. אני מציירת בעפרונות שחור־לבן, בצבעי פנדה וגם באקריליק על קנבס. כל מיני פורטרטים וסקיצות. האמנות שלי חשובה לי מאוד, אני מקווה להתפתח בזה עוד".
• • •
פיי, בת 23, נולדה בישראל, אבל עדיין לא נחשבת אזרחית. בבחירות לכנסת השבוע לא קיבלה זכות להצביע ("יש הליך ביורוקרטי שאני עוד צריכה לעבור").
"פתאום כולם נחמדים אלי. כל אלה שלא סבלו אותי, פתאום מתגאים שהם למדו איתי". פיי // צילום: שי כהן ארבל, שמלה פיי: משכית, שמלה טיה: נילי לוטן לפקטורי 54, תכשיטים: פדני
היא נולדה כפטימה, על שם סבתה, ואת השם פיי אימצה כשהתחילה לדגמן. את ילדותה העבירה בשכונת שפירא בתל אביב, שם היא מתגוררת עד היום. בתם של ז'ק, עובד ניקיון, והאני, מטפלת בקשישים, שני ילידי קונגו שהכירו בארץ (לאב היו אלה נישואים שניים). אחותה למחצה מצד אביה נרצחה ב־2012 בידי מחזר שלא נענתה לחיזוריו, ויש לה עוד אחות קטנה, שרה (17).
"את הילדות שלי אני מאחלת לעצמי לשכוח, כי היא לא היתה נעימה", היא משחזרת. "גדלתי באזור שהייתי חשופה בו לאלימות, לסמים ולזנות. כילדה שהסתובבה ברחוב חוויתי הרבה הטרדות מיניות מגברים שהרשו לעצמם לגעת בי. נהגים היו עוצרים לידי ומבקשים שאכנס לרכב, ובחלק מהמקרים גם רדפו אחריי.
"ההורים שלי תמיד התאמצו ועבדו קשה, אבל היו תקופות בבית שלא היה לנו מה לאכול. הייתי הולכת לבית הספר עם פרוסה אחת של לחם, בלי כלום. למזלי, היו אנשים טובים שזיהו מה שקורה ושלחו לנו אוכל.
"המצב הידרדר כשאחותי, שרה, נולדה פגה ואמא שלי היתה מאושפזת ולא יכלה לעבוד. אבא עבד במשמרות כפולות, ואני הייתי צריכה לדאוג לעצמי כילדה".
גם את חווית חינוך אפריקני נוקשה, כמו טיה?
"כן. לטיה היה אבא ישראלי שריכך, אבל אצלי בבית זה היה שונה. קיבלתי חינוך עם הרבה אלימות. הוריי לא עשו את זה ממקום רע, כי זה מה שהם ידעו. ערך הכבוד היה מאוד חשוב להם, והחוצפה הישראלית שהיתה לי לא מצאה חן בעיניהם. אני זוכרת שיום אחד הגעתי לבית הספר עם פנס בעין, והמורים התקשרו למשטרה לדווח על זה. אני תמיד הגנתי על ההורים והייתי משקרת שנפלתי במדרגות".
איך היחסים ביניכם היום?
"היום אני מאוד מרוחקת מההורים, למרות שאני עוזרת להם בכל דבר, כי אני הכי ישראלית במשפחה. אם צריך לדבר עם הבעלים של הדירה, ללכת לאסיפות הורים או להוציא מסמכים - אני עושה את זה. עם זאת, אני לא יכולה לשכוח את הדברים שצילקו אותי ויצרו אצלי רתיעה. היום הוריי מבינים שהם טעו והם מצטערים על זה. אני סולחת, אבל זה עמוק, ואני צריכה לתת לפצעים להתאחות".
ביסודי למדה בדרום תל אביב, ובתיכון עברה לאליאנס שברמת אביב. "אף פעם לא קיבלו אותי. לצערי, נפלתי על בית ספר בדרום תל אביב (מסרבת לנקוב בשמו) שגרם לי להרגיש רע. היתה לי מחנכת שקראה לי 'שקרנית' ו'מגעילה' ומשכה לי באוזן. היא התנכלה למיעוטים וקראה לנו בכל מיני כינויים גזעניים.
"גם שאר הילדים לא היו נחמדים, וכשהם ראו אדם בעל סמכות, מבוגר ואחראי, שאומר מה שהוא אומר, נראה להם בסדר להגיד גם. ירקו עלי, קראו לי 'כושית מסריחה', גזרו לי את השיער וגרמו לי להרגיש בתחתית שבתחתית".
איך התמודדת?
"אבא שלי היה קונה לי תפוצ'יפס, והייתי מחלקת לילדים כדי להתקרב אליהם. רק אז הם היו נחמדים אלי. נבחרתי לייצג את בית הספר בחידון תל אביב למדינת ישראל, ורציתי להוכיח שלא משנה עד כמה אני נראית אחרת - בנשמה שלי אני הכי ישראלית שיש.
"בהכנות לחידון גיליתי איזו היסטוריה מדהימה יש לנו. בחצי הגמר רון חולדאי שאל אותי את השאלה שבזכותה עליתי לגמר וזכיתי. הייתי בת 12, וזה יצר באזז מאוד גדול. בת של עובדים זרים זכתה בחידון על ארץ ישראל".
גם בתיכון לא רוותה נחת. "קיוויתי ששם אוכל לפתוח דף חדש, אבל טעיתי. הגעתי למקום עם מלא צפונים שקיבלו הכל בחיים בקלות, ואני מדרום תל אביב, השחורה. הייתי שק חבטות שלהם. לא היו מדברים איתי, לא היו נחמדים אלי, צוחקים על מה שלבשתי. זה גם היה שלב ההתאהבויות הראשונות בין בנים לבנות, ואף אחד לא רצה להתקרב אלי".
למרות יופייך?
"הייתי תינוקת יפה, אבל עם השנים הפכתי לברווזון מכוער, עם צבע מאוד כהה וגמלוניות. אף בן לא רצה אותי".
מתי זה השתנה?
"בגיל ההתבגרות, כשיצאתי נגד המנטליות האפריקנית. ההורים שלי קיבלו את זה מאוד רע. אבל לא היתה לי ברירה".
בגיל 17 הגשימה פיי את חלומה להפוך לדוגמנית. "הייתי צופה הרבה ב'אמריקה'ס נקסט טופ מודל', אבל אף פעם לא התייחסתי לעצמי כאל אישה יפה - עד שצלם אופנה פנה אלי בפייסבוק והציע לצלם אותי. אמרתי לעצמי שאם הוא ינסה לעשות מהלך - אני נכנסת בו. הגעתי לשם עם ספריי פלפל, ליתר ביטחון".
הצילומים המוצלחים הביאו לה פניות מסוכנויות דוגמנות. "ברגע שקיבלתי את החוזה הראשון לחתימת ההורים - שקשקתי. החזקתי אותו אצלי במשך חודשיים, כי פחדתי מהתגובה בבית. אבא שלי אכן סירב לחתום לי, כי הוא פחד שאתחיל לעשות סמים, שאהיה לסבית ועוד כל מיני שטויות. אני לא מאשימה אותו, כי זה מה שהיו אומרים להם באפריקה.
"בסוף אמא שלי חתמה בלי שאבא יידע, אבל התחרטה על זה מאוד. הפכתי להיות בת סוררת, כי סיימתי צילומים בשעות מאוחרות, והם לא יכלו לפקח עלי, כי הם היו בעבודות שלהם. מצד שני, את הכסף שהייתי מכניסה מכל עבודה הייתי מעבירה מייד אליהם".
לדבריי פיי, בשל מעמדה כתושבת קבע היא עשתה שירות צבאי מקוצר בחיל האוויר, בבסיס פלמחים. "לא הצלחתי לשלב את העזרה בבית עם השירות", היא מסבירה.
באיזה שלב הבנת את הכוח שיש ליופי שלך?
"עד עכשיו אני לא מרגישה יפה. אני כן פוטוגנית, אבל הביטחון העצמי שלי נרמס לאורך השנים. תמיד נתנו לי תחושה שאני לא טובה, לא יפה ולא חכמה. היום אני אומרת לעצמי, תראי איזה מסע לא מובן מאליו את עוברת בחיים. אני מזכירה לעצמי יום־יום: 'את מהממת, את מוכשרת ואת חברותית'".
הזכרת קודם את הנושא הכאוב של הטרדות מיניות. זה משהו ששתיכן עברתן?
טיה: "אני כל הזמן שומעת על מקרים קיצוניים, אבל אף פעם לא חוויתי בעצמי משהו יוצא דופן".
פיי: "לצערי, התמודדתי עם הטרדות, נגיעות לא במקום של צלמים ואנשי צוות. הייתי ילדה בלי גב, ולא היה מי שישמור עלי. בגלל הפחד שאנשים לא ירצו לעבוד איתי, לא דיברתי. חששתי שאם אדבר על זה ייצא לי שם רע בתעשייה, ופשוט סתמתי את הפה. בתחום הזה יש הרבה שטח אפור.
"היה לי מקרה עם דוגמן שנגע בי בצורה קיצונית במסגרת העבודה. אמרתי לעצמי 'תמשיכי את העבודה שלך כמה שיותר טוב, כדי שנעוף מפה כמה שיותר מהר'. לצערי, לא עשיתי עם זה משהו מעבר".
• • •
הן נפגשו לפני ארבע שנים באודישן לתצוגת אופנה, ומאז הפכו לחברות הכי טובות. פיי: "טיה התקבלה לתצוגה ההיא ואני לא, אבל הכל היה בפרגון מלא. מאותו יום אי אפשר היה להפריד בינינו".
טיה: "היינו בקשר מאוד־מאוד אינטנסיבי. בוקר עד לילה יחד, בצורה מוגזמת. עד שיום אחד אמרתי לפיי שאני מרגישה כאילו אנחנו זוג. הרגשתי שאני צריכה להוריד הילוך בקשר שלנו, ואמרתי לה את זה".
פיי: "אני הבנתי אותה לגמרי. מה שיפה אצלנו זה שאנחנו אומרות ומשתפות הכל".
אז הפסקתן לדבר?
טיה: "היינו מראות מדי פעם סימני חיים ובודקות שהכל בסדר".
פיי: "טסתי לניו יורק לחודשיים. עשיתי סיבוב סוכנויות ודחפתי את עצמי בכל מקום אפשרי, עד שקיבלתי אופציה לדגמן למעצב מארק ג'ייקובס, אבל בסוף זה לא צלח. חזרתי לארץ עם הרבה יותר דרייב".
זוג הדוגמניות היה אמור לככב בעונה הקודמת של "המירוץ למיליון", אך ברגע האחרון הכל בוטל. "התברר שלא היו לנו כל הוויזות והאישורים הנדרשים", משחזרת פיי. "היינו כבר ארוזות, קנינו הכל, והיה חסר רק לעלות למונית ולהתחיל במסע. היתה תחושת פספוס גדולה, כי בוא נגיד שהיינו שמחות לקבל את הפרס, מיליון שקלים. כשזה התפוצץ, הרגשתי הכי אשמה".
טיה: "פיי קיבלה את זה ממש קשה. אחרי שהיא התאוששה מזה - פתאום גם אני נכנסתי לדאון. זה היה מבאס".
לפני כשנה קיבלו השתיים שוב טלפון מהפקת הריאליטי, עם הצעה להצטרף לעונה החדשה (גמר "המירוץ למיליון" בכיכובן ישודר בראשון, 21:15, ברשת 13).
פיי: "הפעם אמרתי להם, 'עד שכל הוויזות והמסמכים לא מאושרים, אנחנו לא רוצות לשמוע".
טיה: "רק כשהיינו על המטוס, האמנו שאנחנו באמת שם".
כמו בהרבה שלבים בחייהן, גם במירוץ הפכו השתיים לעוף המוזר של העונה. טיה: "שתינו גדלנו עם חינוך לציות, ולכן שמרנו על החוקים הנוקשים של התחרות. לא לחשנו דברים למתמודדים האחרים ולא יצרנו קשר, למרות שמאוד רצינו. באחת הטיסות היה רגע שקארין ואריאל ניגשו ואמרו לנו שלום, היו הכי נחמדים, אבל אני לא פיתחתי איתם שיחה כי חששתי".
פיי: "לא חושבת שהיינו לא נחמדות. היינו מנומסות".
קארין ואריאל. "נחמדים"
לאורך העונה הרבה זוגות בחרו לשים לכן "עצור", כדי לעכב אתכן.
פיי: "יש מצב שמבחינה חברתית היינו פחות חברמניות, אבל בשלב מסוים כולם ראו את רמת הביצועים שלנו והבינו שאנחנו זוג מאיים. אני לקחתי את ה'עצור' מאוד קשה".
טיה: "לא הרגשנו שזה בא להם ממניעים גזעניים, אבל הרגשנו שמתלחששים עלינו, ראינו דיבורים ביניהם ותיאומים, וזה כבר היה לא נעים. הרגשנו שזה היה מהלך משותף נגדנו".
פיי: "אנחנו רצינו לשחק בצורה הכי נקייה, ולא היינו עושות את זה לזוג אחר. בפעם הראשונה שעצרו אותנו אמרנו סבבה, אבל בפעם השנייה והשלישית הכעס נתן לנו דרייב יותר גדול להצליח".
איך הסתדרתן בתנאים הקשים של התחרות?
טיה: "אתה יודע איך סבלתי עם השיער שלי, עם כל הקסדות שנתנו לנו? אתה יודע מה זה לחפוף את הדבר הזה? לפחות שעתיים. היו פעמים שפיי הגיעה גמורה, והייתי צריכה לקלח אותה".
פיי: "היא פשוט הרימה אותי, הכניסה אותי למקלחת עם מים רותחים והייתי נרדמת שם. בהפקה רצו אותי עם התוספות בשיער, וזה גירד לי בלי סוף. הייתי מתופפת על הראש כדי להעביר את זה. יש מצב ששרפתי לעצמי את קריירת הדוגמנות שם".
טיה: "אף אחד לא מצפה שניראה טוב במירוץ".
אי אפשר להתעלם מהעובדה ששתיכן עדיין לא קיבלתן עבודות דוגמנות מרכזיות מאוד.
פיי: "מאז שהתחלתי לדגמן אני מרגישה שהגישה לשחורים משתנה. יש הרבה דוגמנים שחורים, וזה יופי שמתחיל לצאת החוצה ולקבל ביטוי, למרות שלא מספיק. הבעיה היא שבעלי המותגים לא לוקחים אותנו כפרזנטורים כי הם חושבים שלא ימכרו - וזו טעות גדולה. כשהם יפתחו את הראש, הם יראו שזה עובד. זה עובד בכל העולם".
טיה: "בארץ לא מספיק יודעים לעבוד עם העור שלנו ועם השיער שלנו. אפשר לעשות הרבה יותר מתסרוקת אפרו וצמות. יש כל כך הרבה גוונים מאוד ורסטיליים. מה שקורה בחו"ל יגיע לפה מאוחר יותר".
התבטאות של פיי במהלך המירוץ גררה תגובות נזעמות מצד צופים. "היה פרק שפרגנתי בו לנשים האפריקניות. בסך הכל רציתי להרים למקום שממנו שתינו באנו, יבשת מהממת, אבל זה התקבל לא טוב, כאילו ניסיתי לזלזל, חלילה, בישראלים. קיבלתי הרבה הודעות נאצה מאנשים שאיחלו לי למות ממלריה. קראו לי עוכרת ישראל, רצו שאחזור לאפריקה, כתבו לי 'יא מסתננת', 'את דומה ללילה' ועוד.
"אנשים הסיקו שאני מזלזלת בישראל. אפריקה היא השורשים שלנו, אבל ישראל היא הבית. הכוונה שלי היתה להעלות את המורל".
נפגעת מהמתקפות?
"ברור שנעלבתי, אני בן אדם. אנשים ירדו לפסים מאוד אישיים ויש לי רגשות. זה כואב. הקללות האלה החזירו אותי לימים הקשים שלי בילדות".
אפרופו, אתן חושבות על כל מי שהחרים אתכן בילדות והיום אולי צופה בכן?
פיי: "פתאום כולם נחמדים אלי. כל אלה שלא סבלו אותי, פתאום מתגאים שהם למדו איתי. אני לא נוטרת טינה, אבל עוברת לי מחשבה משעשעת על זה בראש".
טיה: "לא מזמן נתקלתי במורה שאמרה לי שהיא צופה בי, ושהיא תמיד האמינה בי".
מה "המירוץ למיליון" עשה לקשר שלכן?
פיי: "טיה מלכת הקרח, ולהוציא ממנה חיבוק זה אללה יוסתור. אבל החיבור הקיצוני עשה לנו רק טוב".
מאז העונה השנייה לא זכה שום צמד נשי.
טיה: "נכון, ועכשיו הגיע הזמן. אנחנו רוצות להחזיר את הכבוד לנשים".
פיי: "אנחנו מקבלות תגובות מנשים, ואם זה מה שהצלחנו להשריש - עשינו את שלנו. היינו צריכות לעבוד קשה מאוד במירוץ ולסחוב הרבה דברים כבדים, וזה משהו שאנחנו מכירות מהחיים שלנו".
טיה: "כשגברים מנסים לעזור לי להרים ארגזים בבר, אני לא מסכימה. אני מרימה בעצמי. זה חלק מהחינוך שלנו. גודלנו כנשים חזקות. כמו האימהות שלנו, אנחנו דואגות לעצמנו ולא רוצות להיות תלויות באף אחד".
יש לכן בני זוג?
פיי: "אני בזוגיות עם המוזיקאי שחר סאול. הכרנו לפני שנה דרך חברה משותפת ומאז אנחנו יחד".
טיה: "יש לי, אבל לא מישהו מוכר".
אם תנצחו, מה תעשו בכסף?
טיה: "הדברים הבסיסיים והחובות שיש לנו".
פיי: "המשפחה שלי. אני רוצה לחלץ אותם מהחיים שהם נמצאים בהם, ושיזדקנו בכבוד. אחר כך אני רוצה להצליח בגדול וללמוד משחק. אני מכוונת גם לניו יורק, פריז ולונדון. אני חולמת להיות בפסטיבל קאן בעוד כמה שנים. אני רוצה להיות גל גדות, גרסת פיי. שישראלים יסתכלו עלי ויגידו 'היא משלנו'".
טיה: "אנחנו רוצות ליצור ורוצות שיתגאו בנו. באמת שהגיע הזמן שלנו".
erans@israelhayom.co.ilע. צלם: עידן שיסטר, סטיילינג: זוהר מאירי, ע. סטיילינג: שיר בראל, איפור: ערן פאל, שיער: קוסטה וינו ל"סולו" במוצרי ""Label M במוצרי Dior, בגדים - טופ: איזי שטיין, חולצה: אולה לבוטיק ורנר, תכשיטים: פדניטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו