אריזה משפחתית

צילום: יהושע יוסף // אורן ועמית אהרוני. שילוב מנצח

לפני שנתיים כשפיני גרשון הציע לאורן אהרוני לאמן את נבחרת הקדטים, ביקש אהרוני להשתחרר מהמשימה כיוון שהבן שלו, עמית, משחק בנבחרת. גרשון הרגיע ואמר שהוא סומך עליו לחלוטין.

מאז האב ובנו משתפים פעולה בהצלחה רבה. בעונה האחרונה הם זכו בדאבל בנוער עם מכבי ת"א (אהרוני עובד בשמונה השנים האחרונות במחלקת הנוער של הצהובים) ולפני שבועיים זכו עם נבחרת הנוער באליפות אירופה דרג ב' והבטיחו את החזרה של ישראל לדרג הבכיר ביבשת, כל זה כשעמית משמש כרכז הבכיר גם בקבוצה וגם בנבחרת, על אף שהוא אחד השחקנים הצעירים (17).

"עמית שונה ממני, הוא הרבה יותר רכז באופי שלו", מספר האב ל"ישראל היום" בראיון משותף ראשון שלהם, "גם אני שיחקתי כרכז, אבל הייתי יותר שחקן שמחפש את הסל וקולע. עמית רכז טבעי שחושב קודם על לייצר על אחרים ויש לו יכולות לעשות את זה. בכנות, הוא הרבה יותר מוכשר ממני. אולי בקליעה לא, אבל בסט היכולות הוא הרבה יותר מוכשר".

עמית: "יצא לי לראות קטעים ממשחקים של אבא. זו הייתה תקופה שונה, ראיתי משחקים שהוא קלע 30 ו-40 נקודות ונהניתי מזה. הקליעה שלו הייתה מעולה, אני יותר אוהב למסור ולשחק עם הקבוצה".

"עמית הוא רכז טבעי" // צילום: פיב"א - האתר הרשמי

יוצא לכם לעשות תחרות קליעות?

אורן: "יוצא לנו, בדרך כלל עמית מפסיד, למרות שהוא חושב שהוא ינצח (שניהם צוחקים, י"מ). הוא רוצה שנשחק יותר אחד-על-אחד, אבל כבר אין לי רגליים לזה. אבל בתחרויות קליעה הוא מפסיד".

שני רגעי שיא היו לנבחרת הנוער באליפות האחרונה. החזרה לדרג א' בזכות הניצחון על צפון מקדוניה בחצי הגמר והזכייה בזהב. "יותר התרגשתי מהחזרה לדרג א', כי זו היתה המטרה שלנו מההתחלה וידענו שיהיה מאוד קשה. הרבה לחץ השתחרר אחרי המשחק הזה", אומר עמית בשעה שאביו מסתכל עליו בשביעות רצון ומוסיף: "זו היתה המטרה של האיגוד מתחילת ההכנות. זו אליפות קשה במנטאלית ומקצועית וההרגשה היא נפלאה. אני מרגיש חובה להזכיר את מוטי אמסלם ז"ל שהיה זה שהפך אותי להיות מאמן והיה דמות חשובה בקריירה שלי. הוא עבר לי בראש במהלך ההישג הזה".

"כמעט ולא מדברים על כדורסל בבית"

הבית של משפחת אהרוני הוא בית ספורטיבי מובהק. האמא, אלה, היא בתו של עמי שלף ז"ל, שחקן ומאמן הפועל ת"א לשעבר, ואחותם של אורי ז"ל וגור. לעמית יש שתי אחיות ליה (16) ועדי (11) שמשחקות דווקא כדורעף. "אנחנו כמעט ולא מדברים על כדורסל בבית. וגם אם כן, רק על משחקים של קבוצות ונבחרות אחרות, לא על משחקים של הקבוצות שלנו", מספר עמית, "אמא יחסית לא מדברת איתנו הרבה על כדורסל, אחים שלה יותר, היא פחות".

עמית, היו מקרים שהרגשת אי נעימות מול החברים בקבוצה בגלל שאביך הוא המאמן?

"לא היה משהו מיוחד שהרגשתי. אבא מתייחס לי כמו לכולם, אפילו לפעמים יותר קשה, מעיר לי יותר ודוחף אותי יותר. אני חושב שאני משחק במכבי ובנבחרת בזכות עצמי ולא בזכות אבא".

"אני משתדל להתייחס לעמית כמו לכל שחקן אחר", מוסיף אורן, "גם מתי שאני יושב בלילה בבית ועושה תיקון טעויות ואני רוצה לשלוף אותו מהחדר ולהראות לו אני מקפיד לא לעשות את זה אלא להראות לו באולם יחד עם שאר השחקנים. אני מנסה לנהל את זה בצורה הכי ישרה והגונה שיש".

שיתוף פעולה פורה גם בליגת העל לנוער // צילום: עודד קרני

מה דעתך על הורים שמתערבים?

"הורים עם מעורבות יתר מסרסים את הילד שלהם. הוא לא בא לידי ביטוי ולא מפתח אישיות משלו. במכבי אנחנו לא נותנים להורים לראות את האימונים. למזלנו הטוב בנבחרת היו 12 חבר'ה יוצאים מהכלל באישיות שלהם, וההורים תמכו בדיוק כמו שצריך. חלק מההצלחה באליפות היא גם בזכות ההורים".

עמית, מתי החלטת שאתה רוצה להיות שחקן כדורסל?

"בגיל 4-5 הייתי הולך עם אמא למשחקים ולאימונים שבקבוצות שאבא אימן, בגבעת שמואל ובבני השרון, וכבר מאז רציתי להיות שחקן".

אורן, דחפת את הילד להיות כדורסלן?

"עמית גדל לתוך זה. בגיל גן הוא כבר נכנס לבית הספר לכדורסל של מכבי. הוא אהב ואוהב את זה, אבל לא דחפנו אותו ולא הכרחנו. חשוב לנו שהוא יעשה את הדברים שהוא רוצה. אני גם מאמין בזה שאם אין לך את הדרייב האישי והפנימי, שום הורה או חבר לא יכול לדחוף אותך, כי בסוף האנרגיה והתשוקה תיגמר".

בסיום הראיון שאלתי את עמית על מה הוא חולם בלילה והיה נראה לי שגם אביו סקרן לדעת את התשובה. "אני אוהב משחקים עם אווירה, לחץ, קהל ורעש", עונה הילד לאחר מחשבה קצרה, "אני רוצה להיות חלק מזה ומדמיין איך זה יהיה כשאני אהיה שם, אולי זה יקרה בבוגרים של מכבי".