יומיים אחרי מעצרם של המחבלים שרצחו את דביר שורק בגוש עציון, אחותו, נועה, סיפרה על התחושות בקרב בני המשפחה: "זה לא ישנה שום דבר. למי שהרג מגיע את העונש על זה, אבל לנו זה לא משנה", אמרה ב"חדשות הבוקר", "נקמה לא מעניינת אותי. זה קצת מנחם שתפסו אותם מהר, נראה שבכל זאת יש לצה"ל יד ארוכה, אבל מבחינתנו הסיפור פה זה המניעה של הדברים הבאים".
מדי יום מגיעים מאות אנשים לבית משפחת שורק בעפרה כדי להשתתף באבלם. "אנחנו עוד לא ממש מעכלים כמובן", סיפרה שורק, "מחזיקים מעמד, בין בכי, צחוק, עייפות והלם, הכל ביחד".
מתי הבנת שקרה משהו לאח שלך?
"במקרה דיברתי עם אמא שלי ביום רביעי בסביבות 23:30, והיא הייתה נשמעת עייפה. שאלתי אותה אם הערתי אותה, היא אמרה שהיא פשוט קצת דואגת לדביר כי הוא היה אמור להיות בישיבה ועוד לא הגיע. התחילו להידלק לי כמה פעמוני אזהרה, כי זה בכל זאת גוש עציון וזה גם דביר, תמיד קצת דאגתי לו. בסביבות אחת ומשהו אמא אמרה לי שיודעים שהוא עלה על האוטובוס, אז הבנתי שהוא לא נסע בטרמפים, קצת נרגעתי והלכתי לישון. הייתי בטוחה שימצאו אותו ישן באוטובוס או משהו כזה. בחמש בבוקר אבא שלי העיר אותי, הוא היה אצלי בדלת בדירה בירושלים, והבנתי כמובן".
השמיים נפלו.
"כן, והייתה גם איזושהי תחושה שלא לגמרי הופתעתי. כלומר, גם כי כבר ידעתי שמחפשים אותו, והיו דברים מעולם, וגם היה בדביר משהו כזה, זה כמעט קלישאה לומר את זה, אבל אני זוכרת שאמרתי לחבר שלי לפני כמה חודשים שאני מפחדת שהוא יתגייס לקרבי כי עלול לקרות לו משהו כי הוא טוב מדי, מתוק מדי. אני חושבת שקצת הרגשתי את זה".
דביר ידע שהאיזור הזה מסוכן? זה משהו שהייתם מדברים עליו בבית?
"גדלנו בתוך המציאות הזו. גדלתי בעפרה, הסתובבתי פה יחפה בשבילים, נסענו בטרמפים לירושלים כי לרוב זו הייתה הדרך הכי הגיונית. חיינו בתוך המציאות הזו וידענו שמסוכן, וכל כמה זמן קורה משהו. סבא שלנו נהרג באינתיפאדה ביהודה ושומרון. אבל מי שחי פה לא חי בפחד רוב הזמן, אנחנו חייבים ליצור לעצמנו איזושהי אשליית ביטחון. מדי פעם פתאום היא מתפרקת".
מה שמעסיק אותך זה למנוע אירועים כאלה בעתיד. את מאמינה שיש דרך למנוע אותם?
"כרגע בטוח שלא, בטוח שיקרו עוד דברים. בעיניי זה עניין סטטיסטי, הפעם זה הוא, לפני זה היו אחרים ואחריו כנראה גם יהיו עוד. אני חושבת שזה מעיד על זה שמשהו פה לא כשורה והמדיניות שמונהגת כבר יותר מדי זמן לא מוכיחה את עצמה".
למדנו על דביר שהייתה לו נפש של אמן.
"אני חושבת שבשנים האחרונות הוא הגיע למקום של הלימוד, הקריאה והדיבור. הוא לא היה מדבר הרבה וגם החברים שלו שמספרים על השיחות המדהימות שהיו להם איתו מספרים בעיקר על הקשבה".
דוד גרוסמן כתב על דביר דברים מרגשים מאוד. די מהר התפתח סביב הדבר הזה שיח פוליטי. מה את חושבת על זה?
"כל דבר שמוביל לאהבה ולאחדות אני מברכת אותו. אני חושבת שדביר יותר מרובנו בכלל לא היה מודע לשיח הזה, כלומר היו לו תפיסות אני מניחה יחסית ימניות בעקבות המקומות שהוא גדל בהם. הוא קרא גרוסמן כי היינו בטיול בצרפת וזה הספר שהיה, והוא קרא, נהנה ורצה להעביר אותו הלאה. אני חושבת שזה יותר עמוק משיח על קיטוב, אני מניחה שכל מי שהיה פוגש את דביר ומדבר איתו קצת היה מתאהב בו, לא משנה מה הוא היה חושב על החזות שלו".