כמעט שבועיים עברו מאותו ויכוח קטלני שבסופו אופיר חסדאי נרצח בקניון ברמלה לעיני שתיים מבנותיו ואשתו דקלה – והחלל שנותר רק הולך ומתגבר. "יש לי חור ענק בלב – אני כל כך מתגעגעת אליו", מספרת דקלה חסדאי בגרון חנוק על הימים הקשים לאחר מותו של בעלה. כעת דקלה, הסובלת מניוון שרירים, ושלוש בנותיה, אשר אחת מהן נאבקת אף היא במחלה, ואילו בת נוספת מתמודדת עם שיתוק מוחין, נקלעו למציאות לא פשוטה עמה הן צריכות להתמודד – ללא אב המשפחה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"אני רואה אותו שם, כל הזמן, שוכב מרוסק על הרצפה", משחזרת דקלה את הדקות המצמררות לאחר שהחשוד ברצח, ויקטור קטן בן ה-74, שלף אקדח וירה למוות בבעלה. "אני מדמיינת אותי קוראת לו אבל הוא לא עונה לי".
קילומטר אחד בלבד מפריד בין תחנת המשטרה ברמלה לבין הקניון בעיר שהפך ביום ראשון שעבר לזירת רצח. את דקלה ליווינו לתחנת המשטרה שם סיפרה לחוקרים איך נסעה המשפחה לקניון ואיך אופיר בעלה יצא להעיר לקטן שתפס שתי חניות. "אני רוצה שייעשו הכל כדי שייכנס לכל החיים לכלא - אני מתביישת שהוא חלק מעם ישראל", סיפרה חסדאי.
בתם הבכורה של דקלה ואופיר עדיין מתקשה לעכל את גודל הטרגדיה. "אמא, למה זה קרה דווקא לנו?", חוזרת ושואלת יובל חסדאי. "אבא תמיד דאג לי שיהיה לי הכל".
כשבוע וחצי אחרי הרצח, בחצר הבית שלהם מפרקים את סוכת האבלים, אך איש בינתיים לא ממהר להוריד את מודעות האבל. השבעה אמנם תמה - אבל הדירה הקטנה בקומה הרביעית מסרבת להתרוקן. מאות מתנדבים החלו לפקוד את בית משפחת חסדאי עם היוודע על פטירתו של אופיר.
"שמעתי על המקרה הזה בטלוויזיה", סיפר יוסי לוי תושב תל אביב. "דאגתי לאוכל לכל השבעה - אמרתי להם שאני תורם את המצבה ואת נר הנשמה לכל החיים".
"אבא תמיד דאג לי שיהיה לי הכל"
אם לא די בטרגדיה שפקדה את משפחת חסדאי, בימים אלה מתמודדת אם המשפחה גם עם מחלת ניוון השרירים שהתגלתה לאחרונה בגופה, אותה מחלה שממנה סובלת גם בתה בת השנה וחצי אריאל. "כבר שנים שאני סובלת. לא ידעתי שזה בגלל זה. אני לא יכולה לעמוד על הרגליים יותר מ-3 דקות".
בתוך שבוע ימים גויסו יותר משני מיליון שקלים המיודעים לדקלה והבנות. רק בגלל המוות הנורא והסתמי הזה הפסיקו בני המשפחה להיות שקופים - כל מה שהתחננו במשך השנים קיבלו רק אחרי מותו של אופיר. "הייתי מוותרת על הכל רק שיהיה איתי - בלעדיו קשה לי מאוד", שיתפרה דקלה. "אבל אני אצטרך להיות לביאה. בשביל הבנות שלי".