אבסורד בלב המדבר

כשהיא משתרעת על כ־22% משטחה של מדינת ישראל, ועם כ־8,000 תושבים בלבד, במועצה אזורית רמת הנגב משוועים לשטחים לבנייה ולמסחר • איך זה קורה? תשאלו את מערכת הביטחון

כשאנחנו אומרים משהו בסגנון "זה לא מקובל בשום מקום בעולם", אנחנו למעשה מתכוונים לשביעית מהעולם - ל"עולם המערבי". אבל גם כשאנחנו מדברים על "הארץ", אנחנו מתכוונים רק למקצתה. לשם הפרופורציות הנכונות - שטחה של המועצה המקומית רמת הנגב גדול בערך פי 80 משטחה של תל אביב (כ־4,155 קמ"ר ו־51 קמ"ר בהתאמה), ומשתרע על יותר מ־22% משטחה של מדינת ישראל. שטחה של רמת הגולן (1,200 קמ"ר) גדול מת"א פי 23 ונדמה ששני הקצוות האלה של הארץ סובלים מבעיות דומות - הן בעיקר פריפריה של השיח הציבורי. 

כשאני שואל חברים, חלקם מאוד מעורבים ציבורית, מדוע לדעתם בכל השטח העצום הזה, במונחים מקומיים כמובן, מתגוררים רק כ־24 אלף תושבים, התשובה האופיינית היא "מי בכלל רוצה לגור בנגב?" או "אין שם מקומות עבודה", אבל בכלל לא בטוח שאלה הן התשובות הנכונות.

רמת הנגב היא מועצה אזורית שבה חיים כ־7,700 תושבים יהודים. בתוכה מובלעות הערים ירוחם (34 קמ"ר) שבה מתגוררים 9,500 תושבים, ומצפה רמון (86 קמ"ר) שבה 5,500 תושבים. 1,000 בדואים מתגוררים בביר הדאג'. השטח הענקי הזה של המועצה האזורית הוא למעשה שטח צה"לי ברובו הגדול ורק חלק זניח בו, כ־0.01% מהשטח, מיושב ב־13 יישובים קטנים וחשובים.

ביום חם מאוד השבוע נסעתי לסיור עם ערן דורון, ראש מועצת רמת הנגב. זכיתי לקבלת פנים מרנינה מעדת יעלים במגרש החניה של מדרשת בן־גוריון. כחובב טיולים וכמי ששירת בצבא, אני כמובן מכיר את שבטה, את ניצנה וחלוצה ואת עבדת והמכתשים המדהימים. רציתי להכיר אנשים משם ולהבין ממה מורכבת ההחלטה לגור שם, מעבר לציונות.

המפתח - כבוד הדדי

"באנו מציונות, אבל נשארנו בגלל איכות החיים", אומרת שירה אברהמי, דוברת המועצה. "אני מתל אביב במקור, אבל כיום כשאנחנו נוסעים להורים באזור המרכז, אני לא מצליחה להבין איך הם חיים שם בצפיפות הזו, בלחץ הזה", היא אומרת.

ערן דורון הוא ראש מועצה המשתלב היטב בנוף המדברי, חוץ מהעובדה שהוא רגיש לשמש. הסיור איתו כולל הסברים מלומדים על היסטוריה, ציונות, מורשת קרב, התיישבות, תעשייה וכלכלה. הוא גדל בכרמיאל, הגיע לאזור על רקע רומנטי, ונשאר שם כבר 25 שנה. 

אנחנו נוסעים לשיזף, התיישבות קטנה של כ־20 משפחות, מצפון לשדה בוקר. מדובר בגרעין התיישבות שהוקם בסיוע עמותת איילים, אחרי מחאת קיץ 2011. המיוחד במשפחות הצעירות הללו הוא שהן הקימו יישוב דתי־חילוני, "מעורב". כשאני שואל את דפי גלצר־אדלר, במקור מירושלים, איך היא ומשפחתה ירגישו אם השכן החילוני שלהם יארח ארוחת "על האש" בשבת בצהריים בחצר, היא אומרת, "זה בכלל לא יפריע לנו".

מירב דבש, שכנתה ה"חילונית", במקור ממצפה רמון, מוסיפה: "המפתח הוא כבוד הדדי". מה, אין מחיר שצריך לשלם כשחיים יחד? אני שואל ומירב נזכרת, "כן, כשדפי ילדה לא יכולתי לבשל לה בסיר שלי, אז לקחתי סיר מהמטבח שלה".

מתברר שהרעיון הזה של יישוב קהילתי מעורב מוסיף משמעות ותוכן להתיישבות. "רציתי שהילדים שלי ייחשפו לילדים חילונים ויתרגלו לחיות יחד", מוסיפה דפי. 15 בתים ארעיים נבנו בשיזף ומאכלסים אותם 15 משפחות עם ילדים קטנים. בימים אלה הסתיימה בנייתם של 13 בתים חדשים, בסטנדרט בנייה גבוה.

"בנינו אותם בסטנדרט גבוה מכפי שתכננו. אני לא רוצה שהם יהיו נוחים מדי, כי הם נועדו להיות בתי מעבר ליישוב הקבע שייבנה על הגבעה ממול", מתריס ראש המועצה לעבר דפי ומירב.

"כרגע הן משלמות שכר דירה נמוך מאוד, אבל הוא יזנק בהמשך, כדי שלא ישתלם להן לגור פה והן יהיו חייבות לקנות דירה ביישוב הקבע", הוא מוסיף, והן לא נראות מאושרות מהתזכורת הזו. "תכתוב שדרושות לנו משפחות עם ילדים בגילי 8-9, זה מה שחסר לנו עכשיו". 

שמורת טבע או בת ערובה?

שיזף הוא לא היישוב היחיד ברמת הנגב שיש לו רשימות של משפחות מתעניינים. למרבית היישובים שם יש רשימת משפחות שממתינות לקבלה. "זה מדהים, אבל למועצה הענקית הזו חסרים שטחים לבנייה למגורים ולמסחר. יש פה דרישה גדולה מאוד ואין לי שטח פנוי", אומר ערן דורון.

אנחנו נוסעים שעה ארוכה ועל כל שטח פנוי שאני מצביע יש הסבר תמוה נוסף. "פה זו שמורת טבע, אי אפשר לעשות עם השטח הזה כלום כי גדל עליו צמח מוגן", מסביר דורון על שטח עצום שבו אני לא מזהה שום צמח יוצא דופן.

"זה מתקן חולות. הוא כולל מגורים ממוזגים, תשתיות מים, חשמל, ביוב - והכל מוקף גדר וסגור ממארס אשתקד, ללא כל שימוש". בדרך אנחנו עוברים "מחנות צבאיים", שכף רגלו של איש לא דרכה בהם שנים, עם מבנים הרוסים וגדרות פרוצות. כולם מוחזקים על ידי מערכת הביטחון המסרבת לשחררם.

מבנה הגדנ"ע הסמוך למדרשת בן־גוריון, למשל, הוא מבנה אוהלים גדול הממוקם על צוק יפהפה שרשתות בתי המלון הגדולות בארץ מבקשות להתחרות ביניהן על אישור לבנות שם בית מלון. "גם בשטחים שמערכת הביטחון מוכנה לוותר עליהם ולמסור לשימושינו, היא מוכנה לעשות זאת בתנאי שאנחנו נדאג לפינוי המוקשים והנפלים. מדובר בהשקעה של כ־15 אלף שקלים לדונם. שום עגבנייה בעולם לא יכולה לשאת את העלות הנוספת הזו", אומר דורון. גם כתוספת לעלות פיתוח למגורים מדובר בהוצאה גדולה למועצה אזורית שמתמודדת עם אתגריה בתחזוקה ופיתוח של שטח עצום, בתקציב מצומצם של כ־100 מיליון שקלים. 

גורמים במשרד הביטחון אמרו ל"ישראל היום" כי "לצערנו, מועצת רמת הנגב מתכחשת לסיכומים קודמים, שעל פיהם אמורה היתה לפעול לפינוי הנפלים. יתרה מכך, משרד הביטחון התריע בפני המועצה כי לאחר שינוי החקיקה בנושא המועצה תידרש על פי הוראות החוק לממן את פעולות הפינוי באמצעות הרשות לפינוי מוקשים ונפלים".

בתגובה רשמית ממשרד הביטחון נמסר כי "מערכת הביטחון מקיימת שיח רציף, בראייה מאפשרת, עם מועצה אזורית רמת הנגב ורק בשנה האחרונה אישרה עקרונית תכנון ופיתוח שני מתחמי תעשייה חדשים ואלפי דונמים לחקלאות. זאת תוך כוונה לבצע גריעת חלקים משטחי אש".

אלא שבמצב הנוכחי אין שום תמריץ למערכת הביטחון לוותר על אחזקתו בשטח. מדובר בגופים שלא משלמים ארנונה על השטחים האלה ולא שום תשלום אחר, כך שגם אם לא יידרשו לנקות אותם ולהשיבם בתום השימוש בהם במצב שבו קיבלו אותם, ללא מוקשים, נפלים ומבנים נטושים, לא ברור למה כדאי להם לוותר על אפשרויות שימוש עתידיות, אם יהיו. בינתיים מי שסובל מהמצב היא ההתיישבות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו