החינוך בראי הפרשה

כוחה של מילה // הרב אברהם בורודיאנסקי

"האבא הזה עוד ירוץ אליך להודות ולבקש סליחה, נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי הורים שפגעו באנשי החינוך של ילדיהם שלא רצו לבקש את סליחתם, הפגיעה צוברת ריבית" (יהדות)

(צילום: shutterstock)

לאחר אחת מהמלחמות הקשות שידע העם היהודי אשר הותיר את חותמו בכל אבר בגוף השורדים, והשאיר רבבות קבורים בעיקר ילדים ותינוקות, שנים בודדות לאחר המלחמה התרחש אירוע שהשאיר פתח ללמידה ומחשבה, היה זה לאחר שהחלו לצעוד יהודים רבים חזרה אל ארץ אבותיהם, על אף שהגוף היה חבול הנפש התאוששה בעיקר בצפיה לבאות והתקווה הדריכה אותם.

לימים סיפרו קבוצה מאותם חלוצים, שקבוצת צעירים שהייתה יחד אתם בדרך החלה להשראות תחושות יאוש ואכזבה מהמצב, אך כאשר לא שמו לב אליהם מתוך הרוח החלוצית ותקוות ההגעה לציון החלו אותה קבוצה לטעון שהם מתגעגעים למלחמה ולפינוקים שהיה להם שם, וחבל שהם בכלל החליטו ללכת לארץ ישראל,

אם בתחילה הטענה הייתה נראת כבדיחה אזי כחלוף הימים עוד ועוד הצטרפו לטענה בהוסיפם תיאורים מרחיקי לכת על המאכלים המשובחים שהיה להם תחת הצוררים, ובכלל האווירה שהיתה שם לעומת המצב ביערות הנוכחיות,

נשמע הזוי?

בפרשת השבוע בעלותך במדבר פרק יא נקרא בס"ד:

וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר: זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים: וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ:

מובאים במדרשים הסברים שונים על גוף הטענה אבל בסופו של דבר רק לפני חודשיים ישבנו סביב שולחן החג וחגגנו את יציאת מצרים, האם טעינו? האם חסר לנו נתונים שלא ידענו על טוב ליבם של המצריים שפתחו סטיקיות ומנגל דגים וירקות? האם בעל ההגדה במכוון הסתיר ממנו מידע על שעבוד מלכות עגלה, שעליה אנו מזמרים "רעות שבעה נפשי ביגון כוחי כילה חיי מררו בקושי"?

ודאי שלא! היו אלו קבוצות האספסוף שמאז ועד היום חיים בכל קבוצה וקבוצה כולל אצל מקבלי התורה, ודואגים לייצר פנטזיות דמיוניות ואגדתיות שבתחילה נראים לכולם מופרכים אך לסוף הם חודרים אט אט גם לנפשותיהם של הסולדים מהם אם לא מעמידים חציצה ניכרת ביניהם.

היו אלו דור דעה! דור מקבלי התורה! אנשים שראו מלכות שמים בקריעת ים סוף! אך מספיק אחד מאובחן שמתחיל לדבר שטויות ופעם אחת חבר מקשיב לו ברצינות ומכאן השמים הם הגבול לטענות המופרכות וההזויות שישמעו על ידי אותה קבוצה.

בעידן בו רכילות (צהובון) זה איננו עוון אלא מדור ומקצוע שעסוקים בו גם בתוככי מחנה שומרי תורה בחקירה ודרישה על חייהם הפרטיים של אנשים כאלו ואחרים, או בשפה המודרנית שקיפות! בעידן שבו מרצון אנשים משתפים תמונות מחיי המשפחה ואירועים פנימיים ומשקפים את ביתם הפרטי ומבצרם המשפחתי לעולם כולו, יקשה להבין את חטאה הגדול של מרים הצדיקה אחות משה ואהרון, אותה אחות שדאגה בכלל ללידתו ולהצלתו של משה.

בעידן בו אם לא שיתפת לא היית, וכל חגיגת יומולדת או יום נישואין הופך לחגיגת הכלל כולו, אנו מאבדים את החוש העדין של האינטימיות הנדרשת בחיק חיי המשפחה והחברה, קירות בתים רבים נפלו בתאוריה ובמעשי בגלל חשיפות אלו, תם עידן הצניעות! חיי האחר ידועים לכל מבקש! אם כן מה היה חטאה של מרים שדברה במשה אודות האשה הכושית אשר לקח והיה ידוע לכולם שהוא לקקח אותה, מרים לא העלתה תמונה מחייו הפרטים של משה לסטורי או לכל מקום אחר וחשפה פרטים מתוך ביתו של משה?!

אלא הנושא הוא העיסוק בחיי האחר! לעסוק בחיו של האחר זה רק לטובה (וגם זה בזהירות כפי המבוא בשמירת הלשון לחפץ חיים) אם החלטנו לעסוק ולנתח את אורחותיו של האחר זה רק אם אנו רוצים לדונו לכף זכות ולשבחו על מעשיו, אין לשום בריה את הזכות לנתח מילולית אדם אלר.

וזהו הכוח המיוחד של עם ישראל שקיבלו בעת מתן תורה, הקדימו את הפה לאוזן והגיעו לדרגת מלאכים בשימוש החיובי עם הפה, מה שאין כן בפרשתנו פרשת השבוע שאנו פוגשים את השימוש השלילי עם הפה שהוביל לחורבן והרס בעם ישראל.

בשורות אלו אני פונה לתלמידים והורים כאחד:

בשנה האחרונה (או יותר) למדתם במוסדות חינוך כאלו ואחרים, בחלק גדול מהמוסדות ישנם אנשים שהשקיעו את כוחותיהם למענכם ולמען ילדיכם, גם אם מסיבות כאלו ואחרות דרכיכם נפרדות, אל לכם לזרוק אבן לבאר ששתיתם ממנה מים, במפגש עם אנשי חינוך בתקופה האחרונה שמעתי בכאב יותר ויותר את תחושתי האישית, בעידן בו מותר לכתוב הכל לכל העולם ברגע אחד, אנשים מרשים לעצמם גם לדבר הכל בלי לסנן ובכל מחיר!

אנשי החינוך יקבלו את שכרם מהשמיים ללא ספק, וכל השקעה שהשקיעו בילדיכם העלה אותם בעולם שכולו טוב לכסא גבוה יותר, אך העדר מילה טובה או אמירת מילת גנאי פוגע במוטיבציה ובכוחות השקעה הנדרשות בינכך בנוער של ימינו.

אמת קשה להורים לעכל ולקבל כישלונות של הילדים ולהפנות אותם אל אנשי החינוך כאחריות על הכישלון (שלפעמים גם נכשלים, אבל לא תמיד!) אבל מחיר הירייה בלב אנשי החינוך שהשקיעו רבות בילדיכם במחשבה ובמעשה חייב לבוא לידי ביטוי באמירת תודה והכרה בזה.

אמר לי בתקופה האחרונה אחד מגדולי הרבנים מורה צדק ידוע שליט"א שהתייעצתי אתו בנושאי חינוך ובין היתר עלתה סוגייה של אבא שמסרב לשלם שכר לימוד וכופר בטובה של השקעה רבה בבנו (השאלה לא הייתה ממונית אלא על עצם גישת האב) "האבא הזה עוד ירוץ אליך להגיד תורה ולבקש סליחה נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי הורים שפגעו באנשי החינוך של ילדיהם שלא רצו לבקש את סליחת אנשי החינוך, הם יחליטו מתי להגיע, ככל שהם התעכבו הפגיעה צוברת ריבית"

בכוחה של מילה הפכנו לדרגה גבוה של מלאכים בקבלת התורה, אך במילה שאיננה נכונה ניתן להגיע לבאר שחת.

הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי חיספין

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר