רוב האמריקנים מסכימים שחוסר השוויון החברתי גדול מדי, וזה עשוי להיות הנושא השני בחשיבותו (אחרי דונלד טראמפ) בבחירות לנשיאות בשנה הבאה. במשך שנים הם היו מוכנים להשלים עם חוסר השוויון, כי כולם רוצים להיות עשירים, אבל הפערים הנוכחיים בין העשירים לעניים או בין העשירים-מאוד למעמד הביניים הם גדולים מדי, כותב רוברט סמואלסון, בעל טור בכיר בוושינגטון פוסט.

מי שעדיין יש לו ספק, מוזמן לעיין במחקר חדש של הפדרל ריזרב. רוב המחקרים עד כה בחנו את חוסר השוויון במישור ההכנסות; המחקר הזה בודק אותו במישור הנכסים, החל ממכוניות, דרך בתים ועד מניות. לדעת סמואלסון, הממצא המדהים ביותר הוא גובה הסכומים. בשנה שעברה היו לאמריקנים נכסים ב-114 טריליון דולר, כולל 256 טריליון בבתים ונדל"ן, אותו סכום בפנסיות, 22 טריליון במניות ו-6 טריליון דולר במטלטלין. ההתחייבויות כנגד נסכים אלו – בעיקר משכנתאות ואשראי צרכני – היו 15 טריליון דולר, כך שהעושר נטו של האמריקנים הוא 100 טריליון דולר.

אבל כיצד מתחלק העושר הזה? 70% ממנו היו אשתקד בידי העשירון העליון, לעומת 61% לפני שלושה עשורים. חלקו של המאיון העליון עלה מ-24% ל-31%. לעומת זאת, העושר נטו של חמשת העשירונים התחתונים הוא 1.2% בלבד מכלל העושר, לעומת 4% בשנת 1989. המפסידים הגדולים ביותר בתקופה זו היו בני מעמד הביניים – מהעשירון השישי ועד התשיעי: חלקם בעושר הלאומי ירד מ-35% ל-29%.

סמואלסון מדגיש, כי העדר עושר אינו זהה בהכרח לעוני. לעיתים הוא מלמד על גיל, שכן לצעירים יש פחות הכנסות וממילא פחות נכסים – ושניהם עולים לאורך השנים. ההפך נכון לגבי משקי בית מבוגרים: למרות שיש להם חסכונות פנסיוניים, הם מכלים אותם.

בעבר היה קשה, מבחינה טכנית, לאסוף נתונים על העושר. כיום הנתונים הרבה יותר זמינים, כולל על בסיס רבעוני, ומעניקים כלים חדשים לבחינת השפעת העושר על הרגלי הצריכה והחיסכון. ההשלכה הגדולה ביותר של כלים אלו עשויה להיות פוליטית, משום שהם מאפשרים להראות בצורה ברורה מה מצבן של קבוצות אוכלוסייה שונות.

לדעת סמואלסון, למרות כלים אלו – עדיין אין הבנה אמיתית של העמקת חוסר השוויון בעשורים האחרונים. הנטייה הפופוליסטית היא להאשים את תאוות הבצע, אך זה אינו הסבר מספק – משום שהיא הייתה קיימת תמיד. קרוב לוודאי, שבמוקדם או במאוחר יעלו המיסים על העשירים, אך יש לעשות זאת בלי לפגוע בנכונות להשקיע וליטול סיכונים, ובלא שהדבר ייראה כנקמנות פוליטית וכלכלית. האם זה אפשרי? שאלה טובה, מותיר אותה סמואלסון בצריך-עיון.