הצדיק רבי שלמה מזוועהיל זיע"א, בהיותו במחנות הכפייה בגלות, נקרא ביום שבת קודש יחד עם יהודי נוסף והמפקד הגוי הודיע להם שהם משוחררים לנפשם ושיחתמו על המסמכים, הצדיק מזוועיהל סירב לחתום ולחלל את שבת קודש, המפקד הגוי לא יכל להכיל את הקדושה העצומה והחל זועק על הצדיק "האם אתה יודע מה זה אומר, שלא תשוחרר עוד לעולם ממקום זה" רבי שלמה הצדיק השיב לו במנוחת צדיק באומרו "מפה אולי לא אצא אבל ידי שמים יצאתי", המפקד פנה ליהודי השני שהיה קצת רחוק מיהדותו אך לאחר מסירות הנפש שראה לא יכלה נפשו לאפשר לחתום ואף הוא סירב לחלל את השבת, באותו רגע זינק הצדיק מזוועהיל ואמר: "אני מוכן לחתום עבורו עכשיו" המפקד הגוי נשאר המום ומבולבל, וכה הסביר הצדיק: "עבורי אני מוכן לשלם את המחיר של הישארות במחנה אבל עבור יהודי זה אני מחוייב בהצלתו מהסכנה". גם המפקד הגוי הבין עם מי יש לו עסק וחתם עבורם ושחררם לנפשם.
סיפור זה כמו עוד רבים אחרים על גדולים וצדיקים מלמד אותנו את הכלל הפשוט אל תהיה צדיק על חשבון אחרים, אל תפגע באחרים כאשר הנך עסוק במעשה צדקות ומצווה, עיקרון זה הוא הבסיס לקיום חיי חברה ע"פ התורה, רמיסה ופגיעה באחר ע"מ לקיים את מצוות ה' אין זה מברך אלא מנאץ.
כאשר עם ישראל יוצאים ממצרים הקב"ה מפריד זמן של מ"ט ימים מיציאתם לקבלת התורה, והסבירו המפרשים כי בהיותם בעבדות מטבע העבדות אדם דואג לתנאיי ההישרדות של עצמו מתוך אינסטינקט של היצר ההישרדותי, ואין לו את היכולת לבחור לדאוג לזולת,
אעפ"כ בימי השואה הנוראים נודעו בדיעבד סיפורים מאלפים על צדיקים כגון האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל איך שדאג לאחרים וביטל את אותו תהליך טבעי לדאוג לעצמו ועוד גדולי וקדושי עולם.
ולכך הוצרכו מ"ט ימי עבודת המידות בהם יעבדו עם ישראל עבודת המידות על הנפש הבהמית שבהם, למשול בה ולהשליט את הנפש האלוקית בכדי להיות ראויים לקבלת התורה שכולה מעשה אלוקים ועם נפש בהמית של עבדים לא היינו מסוגלים פיזית להכיל את קבלת התורה בקדושתה.
כאשר הנפש הרוחנית שלנו זקוקה ללחם רוחני בשביל הקיום האלוקי הטבוע בנו , קיים בנו כעם ה' את היצר ההישרדותי הרוחני ולהבדיל כמו בנפש הבהמית כאשר אנו נזקקים לאותה פרוסת לחם רוחנית לקיומנו אנו מסוגלים להזדקק לצריכתה מתוך אינסטינקט הישרדותי תוך חוסר התחשבות בסביבה, ולכך נהגו עם ישראל בימים שבין יציאתנו משעבוד הנפש הבהמית לקבלת הנפש האלוקית ללמוד בשבתות הקיץ פרקי אבות שעל ידי לימוד זה נתעורר לעסוק בתיקון המידות ככל האפשר בימים אלו המסוגלים לכך מימות עולם.
בימים האחרונים ציינו במדינת ישראל את יום העצמאות, לולא שיום זה הפך בחלקו ליום שאינו תואם את רוח ההלכה סביר להניח שגם חלק גדול מהציבור החרדי היו חשים ביום זה תחושת שבח לבורא עולם על המציאות הפורחת של עולם התורה והישיבות, ערים של שומרי תורה ומצוות, יכולת לקיום מצוות רבות באין מפריע, אך 71 שנות קרע עשו את שלהם ורק משיח צדקנו בקרוב יוכל לייצר את המציאות בה כולנו יחד כל העם היושב בציון נוכל להודות לה' על רב טובו ולזעוק בקול גדול ה' הוא האלוקים.
בתוך כל המציאות הזו לא ניתן להתכחש למציאות כואבת ומורכבת, כל יהודי יש בו ניצוץ שברגע שמבעירים אותו נכון זה הופך למדורה ולאש חמה בלב אש התורה, ימים אלו שהטבע בהם זה קרבת אלוקים ולתורה מאז יציאת מצרים ואותה המציאות הוחקקה בטבע כשאר ימי המועדים (כדברי הרמח"ל) ויחד עם הצורך להודות לה' על רב טובו במציאות הנוכחית בארץ ישראל, לו היו מפנים את ה"ישראליים" לכיוון הנכון וניתוב לחיפוש משמעות האמת של המציאות וקדושת הימים, אזי במקום חגיגת טונות בשר בפארקים ויערות קק"ל היה בשר זה הופך לבשר סיומי מסכתות בתוככי היכלי בתי הכנסת, הכסף לזיקוקים היה הולך לטובת העניים וניצולי השואה, וחגיגות ההמונים המרגישים צמא טבעי לרוחניות כגון שירה וזמרה, הכמיהה לזה פירושה ומקורה מהנפש האלוקית הקיימת בתוככי נשמתם, אבל איננה מקבלת את הפחמימות הנכונות לרעב שבנפשם ולכך הכמיהה והשאיפה לא יודעת שובע. לעומת זאת כמה מרגש לראות את בתי הכנסת שעושים ביום זה יום שכולו תורה וזוכים ללחם רוחני לנפשותיהם.
אינני יודע על מי האשמה המדויקת באותה כמיהת הרבבות לרוחניות שאיננה באה על סיפוקה, אבל זוהי מציאות כואבת אבל אנו אנשי האור המחוברים אל התורה והמצוות מצווים על גילוי אור התורה ופרסומו לכל מי שנפש אלוקית בקרבו כדי שגם הם ידעו מהו שובע אמיתי! ובמיוחד בימים אלו שניתנו לנו על מנת להשליט את האור על החושך ואת הנפש האלוקים על הנפש הבהמית.
הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי חיספין