השכול שלא מרפה אף פעם: לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ביקשנו מאחים ואחיות שכולים "לשלוח" דרכנו מכתב אישי לאחים שנפלו במלחמות ישראל ולנסות ולשתף אותם במה שעבר עליהם מאז שקיבלו את ההודעה הקשה מכולן. פרויקט מיוחד של החדשות Online ליום הזיכרון בשיתוף משרד הביטחון וארגון "יד לבנים": החלק השני והאחרון.
לחצו כאן כדי להגיע אל חלקו הראשון של הפרויקט
מלחמת ההתשה: ציפי לנקיס זהר כותבת לאחיה, טר"ש צבי (גרגור) לנקיס
צבי נולד ב-1947 ברוסיה ועלה לארץ עם בני משפחתו בשנת 1966. הוא התגייס לצה"ל שנה לאחר מכן ושובץ בחיל השריון. הוא נפל מאש ארטילרית במהלך קרבות מלחמת ההתשה בד' בחשון תשכ"ט 1968, סמוך לאיסמעיליה. אחותו ציפי, שהייתה בת 4 כשנפל, היא היום אמא ל-3, אחד מהם חייל בחיל האוויר.
היום בו הלכת הוא יום ארור שחרט פצע עמוק בליבי. לא הספקתי ממש להכיר אותך, לא הספקנו לחוות זה את זו, לשמוח יחד, לריב, להתפייס, לכעוס, לאהוב. הזיכרון הכי חזק ממך הוא כשחיבקת והעפת אותי אל על. היית עם מדים ירוקים. ליבי כמעט הבקיע את צלעות בית החזה בפעימות שמחה. כשאיבדתי אותך איבדתי גם את ההורים שלנו. חוויתי שכול כפול.
50 שנה דמותך הייתה מיתוס - מושלם ומרוחק. כשאמא הלכה לעולמה התחלתי ללקט מידע ולהרכיב את הפאזל. איתרתי חברים ובני כיתה, גיליתי תמונות מילדותך, מצאתי מסמכים ודמותך החלה להתבהר - אח יפה תואר, דעתן, מנהיג כריזמטי, מלא שמחת חיים. אחי היקר, מרגע שהתיידדתי איתך אני חשה אותך פוסע לצדי ושומר עלי, ואני רוצה להגיד לך שאני אוהבת אותך וחשה את חסרונך בכל תא ותא בגופי.
יום הכיפורים: פרידה שניידרמן כותבת לאחיה, סמל מאיר רוזנשטרך
מאיר נולד ב-1951 בתל אביב, התגייס לצה"ל ב-1969 והוצב כחובש ביחידת החילוץ ופינוי בהיטס של חיל האוויר (669). הוא נפל בעת פעילות חילוץ בהר החרמון בה' באייר תשל"ד 1974, בחודשים שלאחר מלחמת יום הכיפורים. אחותו פרידה, שהייתה בת 22 כשנפל, כיום פעילה בארגון יד לבנים ויו"ר ועדת האחים הארצית.
מאירקה, 45 שנים עברו. קשה עדיין להסביר איך זה לחיות בלעדיך. 45 שנים שכואב, צובט ואין הסבר, הימים עוברים, התאריכים מתחלפים, העונות מתחלפות וכולנו מתבגרים. אתה חי וקיים, רק בגיל 22 שנים וחצי. אתה תמיד קיים, לפעמים בהבזקי כאב, ולפעמים בהבזקי שמחה. בחלומי אני צועדת כשאתה לצדי - יפה תואר ועם בלורית מתנפנפת. אני מביטה על המציאות ופתאום מבינה כי אינך שייך רק לעבר אלא גם להווה.
המסע שלי ושלך נמשך, ובכל שנה בחג הפסח בו פשוט נעלמת ולא שבת, ליבי גועש רועש כמו גל מתנפץ. המחסור מתעצם, הגעגוע גובר והזמן אינו מרפא אלא רק מחדד את האמת ולא נותן ללב להתנחם. אני עדיין מחכה לרגע קט שבו אוכל להריח את ריח גופך. איבדתי חבר איבדתי אח ושותף חשוב לחיים.
מלחמת שלום הגליל: אבישי והב כותב לאחיו, רב"ט עשהאל (אסי) והב
עשהאל נולד ב-1963 בפתח תקווה והתגייס ב-1982 לחיל החימוש ושימש כמכונאי רכב ביחידה קרבית. הוא נפל בעת שנפתחה עליו אש כשליווה שיירה בהרי השוף הלבנוניים בל' בניסן תשמ"ג 1983 כחלק מקרבות מלחמת שלום הגליל. אחיו אבישי, שקרא לבנו לוחם גולני על שם אחיו, מכהן כיו"ר ארגון יד לבנים בפתח תקווה וחבר הנהלה בארגון הארצי.
משאת נפשו של עשהאל הייתה לשרת כלוחם בחטיבת גולני. עם זאת, בשל הידע והניסיון המקצועי שרכש הוא שובץ בחיל החימוש כתומך לחימה בתותחנים. חלפו השנים ונדמה שהזמן מרפא את הפצעים, אך לא כך, הזמן עוטף את הפצע במעטה שקוף שלא יתרפא. והזיכרון רק מתעצם ועמו הכאב והגעגוע.
באפלת הזיכרון שלי מתחלפות תמונות מאותו יום קשה שבאו להודיע לנו על נפילתך. הבשורה נשמעה במרחב השכונה, הבית התמלא באנשים, ואני אחיך הגדול מבקש רק שקט. לעיתים, כאשר אני מנסה להיזכר באחי, אני עוצם עיניים חזק, כמו שלימדו אותי כילד. אני נזכר בקולו, בצחוקו, ובשמחת החיים שלו. תלם ארוך חרשת, אחי. לא חלמתי שלא אוכל להוסיף עוד מילה. מאז אני כותב בתקווה שתוכל לקפוץ לאיזה רגע קטן ולקרוא את מילותיי, את רחשי ליבי ולו רק לרגע קטן להסב לך אושר ולחבק אותך חיבוק חזק. במותם ציוו לנו את החיים. יהי זכרו ברוך.
מלחמת לבנון השנייה: גיא שרעבי כותב לאחיו, סמל יהונתן (יוני) שרעבי
יהונתן נולד ב-1986 בפתח תקווה והתגייס ב-2005 לחיל השריון. הוא נפל בט' באב תשס"ו 2006, בחילופי אש עם חיזבאללה כשטיל נ"ט נורה לעבר הטנק שלו במהלך מלחמת לבנון השנייה. אחיו גיא, שהיה בן 34 בעת שיוני נפל, הוא יום בן 46 ואב לשלושה.
אחי היקר והאהוב! מה שלומך שם למעלה? אומרים שיש חיים אחרי המוות, הנכון הדבר? עוד אומרים כי מי שנפל מות גיבורים נמצא למעלה עם כל הצדיקים ואני אומר לעצמי שאם זה נכון, בטח איזה 'שמח' אתה עושה להם שם למעלה. עברו חלפו להן 12 וחצי שנים ואתה הספקת להכיר רק את רעי, עמית, עידן ואפרת. נוספו מאז עוד 3, אלה עופרי וירדן. רוצה אני לספר לך על החברים המדהימים שלך שממשיכים לבוא ולהיות אתנו, חלקם נשואים חלקם עם ילדים ואנחנו מגיעים לכל האירועים. במכבי נתניה הקבוצה שאהדנו ביחד ושהדבקתי בך את 'המחלה' הזו החליטו לקרוא לקבוצת נערים א' על שמך. חסרים לי מאוד החיוך ושמחת החיים שלך שבלטו בכל מקום בו היית. לסיום יוני, אני ואיתן שומרים על ההורים, תעזור לנו גם. ועוד בקשה אחת קטנה אם תוכל לבוא ולבקר אותי בחלום. אוהב מתגעגע וגאה. אחיך, גיא.