אל תכסי דמם

'טייער קינד, בא תעמוד לידי' // טור ליום השואה

מוטי פרידמן ביקר באושויץ לפני כמה חודשים שם כתב בדמע יומן קצר. את הדברים שכתב הוא מפרסם היום לזכרם של הסבא רבא ובני המשפחה הי"ד שנשארו שם בהררי האפר (טור)

מוטי פרידמן | כיכר השבת |
בני המשפחה לפני השואה (באדיבות המצלם)

העיניים ממצמצות במהירות האור. הלב פועם בקצב מאה ננו השניה. פוסע על מסילת הרכבת שמובילה לשער המוות. הכניסה בואכה המחנה האכזרי ביותר בעולם מולי. אני עומד בתור לאושוויץ. מקבל קבלה עם אישור כניסה. ביקור באושוויץ רשום עליו. גם מספר קיבלתי 3625942. מצמרר על יד מי חקקו את המספר הזה בזמן שהמחנה עבד. כמה זמן סבל עד שמת? או שמא שרד?

עוצר ליד קרון הבקר ששרד שעומד באותה הנקודה ממש בה מנגלה ימ"ש ערך את הסלקציה המפורסמת. עיני פקוחות לרווחה ואני רואה את סבא לוי יצחק פרידמן מגיע עם אמו לאושוויץ באותו יום שישי י"א בסיון ואיך שהם יורדים מהרכבת ועומדים בתור.

אמו של לוי יצחק מבקשת ממנו: "טייער מיין קינד בוא תעמוד איתי בתור" הוא מבקש רשות ממנגלה והוא באדיבות נעתר לבקשתו. ע"פ עדויות שעות לאחר מכן הם מתו בתאי הגזים ואפרם פוזר במקום שלא נודע. העיניים מתחילות לדמוע. מבין הדמעות אני עדיין רואה את החיוך בזווית הפה של מנגלה כשהוא נותן אישור לבקשה של הסבא ללכת שמאלה לטור של המוות.

אני ממשיך בזעם עצום לצעוד בצעדים מהירים מהרציף.

במפעל המוות והעינויים מספר אחת בעולם. הרגליים כבר רועדות. וכל פניי מרוחים בדמעות. עוברי אורח פולנים עוצרים לידי ומציעים: "אתה צריך עזרה?"

"לא, תודה" אני רוצה לענות. "עזרתם מספיק." ולא מצליח להוציא מילה.

נכנס ללאגר c מחנה לנשים יהודיות מהונגריה. מחנה שהוא בעצם צריפים מעץ שנועד בעיקרון לסוסים. דרגשי עץ דחוסים. שלושה קומות כל אחד. חמישה הם ישנו בדרגש אחד.

השלט במקום מספר שלפעמים הנשים בבוקר היו קמות מסתכלות ימינה ושמאלה ורואות את היושנות לידם מאתמול, יושנות שינת נצח! מרוב ייאוש. נשארו לישון גם. נזכר בסבתא פריידה מלכה פרידמן אשר שהתה ביחד עם בתה ביילא בדרגש דומה במחנה 'ברגן בלזן'. בסודי סודות הם הסתירו את עובדת היותם אמא ובת. ארבע שבועות לפני השחרור.

לילה אחד אמרה פריידה לבתה ביילא "ביילא אני עוזבת את העולם הלילה" "אין בי כוחות יותר" והאמא מתה מרעב ומצמא לעיני בתה ביילא.

ב3 בנובמבר 1944 הורה הימלר להפסיק את ההשמדה במחנה אושוויץ.

ב12 בספטמבר 2018 אני עומד על אדמת אושוויץ בתור ביקור.

74 שנים.
27,301 ימים.
655,224 שעות.
39,313,440 דקות.
2,358,806,400 שניות.

זה הזמן שמפריד בין התקופה שיהודי היה נכנס למחנה בקרון בשר ועובר עינויים עובד בעבודת פרך וחיי חיי סבל באכזריות עצומה או מת מוות אכזרי במיתה משונה בתוך שעות ספורות. לבין התקופה שיהודי יכול להכנס לעמוד בתור ולצאת בשלום ממחנה המוות.

כל ההבדל הוא הזמן.

בני המשפחה לפני השואה

סבים וסבתות יקרים ויקרות שנרצחו ונשרפו ומתו וסבים וסבתות ששרדו בתנאים איומים בלתי אפשריים.

במדע הבדיוני ישנה אפשרות לבנות מכונת זמן.
הלוואי ואמצא את הדרך לבנות אחת כזאת.
לו יכולתי לחצות את מימד הזמן.
להביא אוכל ושתייה.
לתכנן מסע בריחה.
להיות איתכם.

סבים וסבתות! אני רוצה לומר לכם.
ניצחון במלחמה מוגדר על פי יעדים שנקבעו מראש.
היטלר ימ"ש קבע יעד של פתרון סופי לחיסול כל היהודים.

הייתי היום על אדמתה הנוראית של אושוויץ. ניצחתם!

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר