בישראל יש תרבות ניקיון שגובלת באובססיה. אנשים כאן מתאהבים בדייסון שלהם, מתמכרים לריח של אקונומיקה, מנקים את הבית שבועיים בתחילת כל אביב ואז עוד עושים סדר פסח, כאילו שאפילו חירות אי אפשר לחגוג בבלגן. לא פלא שכל המרואיינים לכתבה זו ביקשו להישאר בעילום שם; הם מנהלים אורח חיים יוצא דופן ולא מתביישים בו, אבל אף אחד מהם לא מעוניין בתיוג של מטונף. לא בחברה שבה ניקיון וסדר נתפסים כסממנים לשפיות, ומכאן שלכלוך ובלגן הם סימנים להיעדרה. הם אנשים נורמטיביים לחלוטין, בעלי משפחות וקריירות, עם חיי חברה תקינים. לעולם לא תנחשו – והם לא יספרו - שמתחת לבגדים הנקיים יש גוף שכבר ימים לא ראה מקלחת או שהם חוזרים ממשרד מתוקתק לבית מעופש.
"גם בתור ילדה לא ממש אהבתי להתקלח", אומרת גלי (35), ישראלית שמתגוררת בקנדה עם בן זוגה. "זה היה משהו שאצלנו בבית היו עושים בשעה מסוימת בערב, לפני השינה, ואף פעם לא אהבתי לעשות משהו רק כי אומרים לי. ברגע שיכולתי להחליט על עצמי, הפחתתי בזה. בגיל 18 עברתי לגור לבד, ומאותו רגע התקלחתי רק כשהרגשתי צורך, רק מה שהרגיש לי נכון".
מה מרגיש לך נכון?
"אני מתקלחת פעם בשבוע או שבועיים".
זה לא חסר לך בין לבין?
"אני לא אוהבת מגע של מים על העור. אני סוג של חתול, אוהבת להיות ליד מקורות מים אבל לא להיכנס לתוכם. זה לא עניין עקרוני, אבל כשהתחלתי להתעניין יותר וקראתי על מה שמוצרי היגיינה עושים לעור שלנו, לשיער, הבנתי שהאינטואיציה שלי הייתה נכונה. אני חושבת שאיבדנו את הקשב שלנו לגוף. סבון לא טבעי לו, להפך, הוא בא להחליף את מה שהגוף מייצר באופן טבעי. שמפו עושה רע לשיער שלי ואני אשטוף אותו במים ואשים קצת מרכך. אני יכולה לא לחפוף שלושה שבועות, לאסוף לקוקו ולשכוח מהשיער".
איך בן הזוג מגיב לזה?
"אני לא בן אדם שמסריח יותר מדי, אני יכולה לעשות ספורט ולא להסריח. אם הוא יגיד שאני מריחה רע, אתקלח. אני רגישה לריחות בעצמי ולפעמים כשמישהו על ידי מריח מזיעה אני שואלת את עצמי אם קורה שגם אני ככה. אבל גם אם יכולים לעבור ימים בלי מקלחת, אני מחליפה תחתונים מדי יום. זה נותן לי הרגשה של רעננות. אפילו אם אשים דאודורנט בבוקר אני מרגישה פרש".
מה עם שטיפת ידיים?
"אני לא ג'רמופובית, אני יכולה לא לשטוף ידיים אפילו אחרי שירותים ציבוריים. באופן כללי שירותים ציבוריים לא מגעילים אותי, אבל אני מרגישה שעדיף לי לא לשטוף ידיים שם. אני מאמינה שלא טוב לנסות כל הזמן להגן על עצמנו מחיידקים".
כשהגוף מגרד כל 40 מקלחות
כמו גלי, גם מורן (34) תמיד שנא מגע של מים. "זה הפריע לבנות הזוג ברמת העקרונית, אבל לא אשנה את ההרגל בשביל אף אחת. האיבר הכי גדול בגוף שלנו הוא העור, ועור לא בנוי למקלחת יומיומית. אנחנו לא דגים או דולפינים. אין לי צורך בתחושה מיוחדת של ניקיון, אני כל יום מחליף תחתונים ולובש מכנסיים נקיים. הגוף שלי מגרד כל 40 מקלחות, הוא מרגיש שזה לא טוב לו. אני כן שוטף ידיים אחרי מגע עם בשר, זבל או מספר שתיים. בבתי חולים אני משתמש בחומר חיטוי באובססיביות".
כמה זמן נמשכת מקלחת ממוצעת שלך?
"מעל 20 דקות, כי אם אני כבר מתקלח, אז אני מקרצף את עצמי. עם סבון רגיל שלא מייבש את העור, בשלושה מחזורים של הסתבנות".
יודעים את זה עליך?
"כן. אני לא מובך מזה, כי אני מריח טוב ואף אחד לא העיר לי. באופן כללי אני חושב שישראל היא מדינה חרדתית, לכן האובססיה לניקיון. טוב, גם חם פה. אבל המים כאן הם לא טובים, בבתים הישנים הצינורות מלאים חלודה ועם זה אנחנו מתקלחים".
מיכל הייתה בת 30 ואחרי פרידה כואבת. היא התחילה לבחון את חייה וראתה ש"הרבה דברים שנעשים על אוטומט. למה כולם הולכים ביחד לסרטים כשאפשר ללכת לבד? מי קבע שצריך להתקלח פעמיים ביום? הטווח של הנורמלי מאוד צר בישראל, בכל דבר - כמה לגיטימי לעבור בין עבודות, כמה לגיטימי להרוויח, כמה ילדים לעשות וכמה להתקלח. זה מצחיק, כי ישראל לא ממש נתפסת כמקום של חוקים ברורים. אבל היא מאוד מאוד כזאת".
בתוך המשבר שהביא את מיכל לבחינה מחודשת של הנהוג והמקובל, היא קראה מאמר על הסכנות הטמונות בחפיפת שיער ופשוט הפסיקה לחפוף.
איך זה נראה? הרגיש? הריח?
"אחרי תקופת מעבר לא אסתטית שנמשכה שבועיים, השיער בקע מתוך שמנוניותו בגלגול חדש, זוהר, בריא ואפילו ריחני. זאת תופעה שמדווחות עליה רוב הנשים שהפסיקו לחפוף. במקרה שלי, ניסיתי להפסיק בדיוק כשעבר החוק שאוסר על עישון בבתי קפה ומסעדות. קלטתי שבלי סיגריות מסביב אני יכולה להריח בסוף היום כמו בתחילתו".
מיכל חיה כיום עם בן זוגה וילדיהם בניו יורק. הקיץ שם נודע לשמצה ברמת יולי-אוגוסט בתל אביב, אבל מיכל חופפת במהלכו רק פעם בשבוע. בחורף - אחת לחודש.
הסביבה שלך יודעת?
"זה משהו שמביך לדבר עליו. קיבלתי תגובות מבוהלות על התדירות שאני חופפת שיער, נשים שלא הרגישו כלום ממש זעקו באימה אחרי הגילוי הנורא. אם אומר שאני מתקלחת פעם בשבוע, התגובה תהיה כאילו אני רוצחת ילדים".
את מתקלחת פעם בשבוע?
"אני מתקלחת לפי הצורך".
14 שנים בתור לאמבטיה
חכו עם להזדעזע. בשנת 2003 יצא הכימאי האמריקאי דיוויד ויטלוק לדייט עם אישה שתהתה אם הנטייה של הסוס שלה להתפלש בבוץ צריכה להדאיג אותה. ויטלוק החליט לרדת לשורש העניין וגילה שבבוץ יש חיידקים מחמצני אמוניה (AOB) עם תכונות אנטי דלקתיות; בעבר, לפני שהמקלחות הפכו לנורמה חברתית, גם גופנו היה מכוסה בחיידקי AOB, שמשגשגים באמוניה המופרשת בזיעה שלנו – וזה גרם לוויטלוק לתהות מהי השפעתם על העור ואם סילוקם מועיל או מזיק.
ויטלוק הפסיק להתקלח. במקום סבון הוא החל להשפריץ על עורו תערובת של מים וחיידקי AOB, שלדבריו שיפרה את מראה העור שלו וגם את מצב רוחו. "חנקן חמצני נמצא על העור שלנו לפני שאנחנו מנקים אותו, והוא משפיע על פרמטרים נפשיים: כמות קטנה מדי של חנקן חמצני גורמת למתח, כמות גדולה שלו מרגיעה. כשאנחנו לא מתקלחים ולא מנקים את החנקן החמצני, זה כמו לעשות מדיטציה", אמר ויטלוק בראיון לאתר "VICE" בשנת 2015.
ויטלוק מינף את התגליות שלו והקים את חברת הביוטק AOBiome, שמשווקת מוצרי ניקיון עם תערובת חיידקים במקום סבון או כימיקלים. ויטלוק עצמו לא התקלח במובן המקובל כבר 14 שנה וטוען שהוא לא מתגעגע. "אף אחד לא עושה ניסויים קליניים בבני אדם שמתקלחים כל יום", אמר ויטלוק בזמנו לחדשות CBS בבוסטון, "אז מה הבסיס להנחה שמדובר במנהג בריא?". בני אדם, הוא טוען, נוטים לבלבל בין רחצה לסטריליות: "הלכלוך הוא כבר לא חלק מהחיים שלנו. אנחנו צריכים להתחבר מחדש עם הסביבה".
דוקטור בועז גבאי, רופא עור בכיר בבית חולים מאיר, לא מכיר את המחקר של ויטלוק או את המוצרים של AOBiome, אבל גם הוא מתנגד לריבוי מקלחות ובעיקר לשימוש יתר בסבון. "הסבון פוגע בשמנוניות הנחוצה של העור, לכן עדיף להתקלח עם שמנים. בוודאי לא להשתמש בספוג רחצה ובמקלחות חמות מדי – גם זה גורם לעור להיפרד מהשומנים הטבעיים שאמורים להגן עליו וליצור מחסום מפני מזהמים חיצוניים ומפני איבוד מים דרך העור. אנשים סובלים מהתייבשות עור כשהשכבה הזאת נפגעת, וזה יוצר שלל מחלות. אנחנו רואים גם מקרים של אנשים שסובלים מ-OCD, רוחצים ידיים יותר מדי בלי להיות מודעים לזה בכלל, וגורמים לעצמם דלקת בעור".
אם להיות גם בריאים וגם ריאליים, באיזו תדירות צריך להתקלח בישראל?
"פעם ביום, אם רוצים להיות בסביבת בני אדם".
מה דעתך על אנשים שמתקלחים פעם בשבוע, שבועיים?
"זה נראה לי מעט מדי, אבל אם הסביבה לא מקיאה אותם, אז זה בסדר".
הם עצמם טוענים שהם לא מסריחים. איך זה הגיוני?
"לזיעה הרגילה שלנו אין ריח. ריח מופיע כשיש זיהום חיידקי, החיידקים מתסיסים את הזיעה וגורמים לריח רע".
שטיפת ידיים בשירותים ציבוריים, כן או לא?
"כן. אבל גם פה לא להגזים".
סבתא של עמוס עוז מתה מניקיון
כל המרואיינים שהפסיקו להתקלח ולחפוף מדווחים על שיפור בחוש הריח ופיתוח רגישות רבה לריחות הסינתטיים של הסבון והשמפו. הם מייחסים את זה להפחתה המשמעותית במקלחות ובשימוש במוצרי היגיינה וכמעט כולם עברו למוצרים אורגניים, לאו דווקא משיקולי איכות הסביבה.
אצל קרן - בת 38, עורכת דין, אם לשלושה – הפרידה מהשמפו ומהסבון החלה זמן קצר לאחר הלידה הראשונה. "כשילדתי לא היה לי זמן לחפוף, ואחרי שלושה שבועות כאלה, השיער פתאום נראה טוב. גם למקלחות לא היה לי זמן כמובן, וכשהיה, הייתי כל כך מותשת שהעדפתי להירדם. וזה התקבע. אני יכולה להיות שבוע וחצי-שבועיים בלי מקלחת".
בקיץ הישראלי?
"בקיץ אתקלח בתדירות גבוהה יותר. אני כל הזמן מחליפה בגדים, תחתונים, משתמשת בדאודורנט. עם הזמן נעשיתי רגישה לריחות מלאכותיים, לא מסוגלת להריח בושם, לא משתמשת בקרמים, רק בחמאה שיאה לפנים. אנחנו מחזיקים בבית רק מוצרי ניקיון אורגניים".
אין לך חרדות מחיידקים?
"אני חושבת שחיידקים מחסנים. הילדים שלי לא יהיו אלרגיים כמו שבן זוגי ואני היינו, כי אנחנו גם לא מקלחים בסוף כל יום ואני נותנת להם לזחול על הרצפה ולא רצה לשטוף להם את הידיים".
מושלם לעצלנים.
(צוחקת) "זה לגמרי מתוך עצלות, אני מוציאה את כל האנרגיות שלי בעבודה. כשאני חוזרת הביתה, אחרי שהילדים הלכו לישון, כל מה שבא לי זה דרינק ולהיזרק".
איך הסביבה מגיבה?
"אני לא מדברת על זה, כי זה מביך. אבל החברים יודעים וצוחקים עליי, וזה בסדר".
"סבתא שלי מתה מניקיון", כותב עמוס עוז במאמרו "הסיבה האמיתית למות סבתי". "היא הגיעה לארץ-ישראל ביום קיץ חם, בשנת 1933, בבואה לירושלים העיפה מבט אחד על העיר, ראתה את השווקים והדוכנים, את הסמטאות ואת הרוכלים ואת החמורים, הריחה את הזיעה ואת האבק, נדהמה מן הססגוניות המזרחית השוקקת, ומיד חרצה גזר דין תקיף: 'הלוואנט מלא מיקרובים'." עוז מתאר את הרגלי הניקיון וההיגיינה של סבתו, את האמבטיות הרותחות שלוש פעמים ביום. ואת מותה מהתקף לב, שהוא מייחס למלחמתה בחיידקים.
אין ספק שהבהלה לניקיון ניטעה בנו עם העצים של הקרן הקיימת. מדינה חמה ולא מפותחת עם שלל מחלות קשות כמו טיפוס ומלריה - היה צורך ממשי לחנך את יושבי הארץ להיגיינה אישית וניקיון כללי כדי להציל חיים. "החל משנות ה-20, ובצורה משמעותית יותר בשנות ה-30 וה-40, יש בארץ פעילות נרחבת לחינוך של הציבור היהודי לאורח חיים הגייני, אוסף מאוד רחב של דפוסי התנהגות שנועדו לשמור על הבריאות. לצד הצורך הזה היה רצון להפוך את המזרחים והערבים לאנשי מערב, 'לתרבת' אותם", אומרת ד"ר תמר הירש, מחברת הספר המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה "באנו הנה להביא את המערב — הנחלת היגיינה ובניית תרבות בחברה היהודית בתקופת המנדט".
הירש מתארת את הפעילות של ארגונים כמו הדסה ותחנות טיפות חלב ומסבירה שלא רק עניין בריאותי עמד בבסיס הפעילות החשובה הזאת: "הרפורמה ההיגיינית יצגה שאיפה לא רק לשיפור בריאותי של היהודי, אלא גם לעיצוב טיפוס חדש של אדם, שאורח חייו והליכותיו ייצגו את האידיאל האנושי של הבורגנות המשכילה", כותבת הירש בספרה. "הילדים בבתי הספר היו קהל יעד גדול וחשוב לחינוך להיגיינה שהעבירו אחיות ונשות הדסה והם קיבלו מסרים חריפים לגבי הסכנה שבלכלוך, גם בשל העברת מחלות וגם בשל הזיהוי של הניקיון עם תרבותיות. נוסף לכך היה רצון ליצור את היהודי החדש, השרירי, החסון והנקי, שלא ידמה ליהודים המסכנים מהשטעטל. האחיות העבירו מסרים קשים שילד לא נקי לא יהיה נאהב, לא משחקים איתו".
הספר מתאר מציאות שבה נשים מזרחיות שעברו דרך תחנות טיפת חלב, אמהות מנוסות בעצמן, קיבלו הדרכה מנשות הדסה הצעירות ונטולות הילדים. בסופו של דבר, אומרת כיום ד"ר הירש, "הכוונות היו טובות, אבל הגישה מתנשאת וגזענית". כך או כך, ההיגיינה הייתה נושא מספיק חשוב כדי למלא בו מדורים בעיתונים, ופעם אפילו הועלתה בתל אביב הקטנה הצגה על משפט ראווה בזבוב. סעיף האישום: הפצת מחלות.
אני לא מחזיק מקרר, שלא אצטרך לשטוף כלים
מיכאל (30) חי חיים כפולים. מצד אחד הוא משפטן שמתייצב מדי בוקר במשרד אחרי מקלחת, לבוש בבגדים נקיים. מצד שני, מיכאל של סוף היום וסוף השבוע לא ניקה את הבית כבר שלוש שנים. "אני חי בתפיסה שהכל ארעי וזמני. אם החיים הם פרוזדור לעולם הבא, מה הטעם לנקות את הדירה?", הוא אומר.
הוא גר לבד, מנקה רק כשצפויים להגיע אורחים, דבר שממנו הוא "גם ככה נמנע כמה שניתן. במעבר הדירה האחרון מצאתי את עצמי מול ארגזים שעמדו ארבע שנים ולא פרקתי אותם. בסופו של דבר זרקתי אותם ואני יודע שהיו שם דברי ערך, אבל לא הייתי מסוגל להתעסק בזה. אני גם לא מחזיק מקרר בבית, כדי שלא יהיה לי אוכל ולא אצטרך לשטוף כלים. בכלל, אין לי רכוש מלבד כמה בגדים, משקפיים וחגורה. תמיד אחפש דירה שתהיה כבר מרוהטת. כשאני נכנס לדירה חדשה אני קונה אקונומיקה וכאלה, והבקבוקים עומדים לא פתוחים. אבל אני לא מייצר לכלוך, זה לא שתראי אשפה ופירות רקובים, רק אבק שמצטבר".
למה זה?
"אני בטוח שזה גם משהו נפשי, אבל היחס שלי לבית הוא כמקום שאני ישן בו וזהו".
ואם באים אליך אנשים?
"אני מנקה שעה לפני שהם באים. הבית נראה נקי וכולם חושבים שהכל בסדר".
גם שירותים ומקלחת לא תנקה?
"שירותים כן, מקלחת אף פעם לא".
ומה עם בנות זוג?
"כשהיו בנות זוג, ניקיתי".
מיכאל שומר על היגיינה אישית נורמטיבית, אבל חי מבחירה בסביבה שרובנו היינו מגדירים כלא ראויה. זה גם המצב אצל אורן (40), איש חינוך שהפסיק לנקות את הבית במה שהוא רואה כתגובת נגד לאידיאלים של הוריו. "גדלתי בבית שבו הניקיון היה הדבר הכי חשוב. אסור היה לאכול תפוח במיטה, היה צריך כל הזמן להוריד אבק. אמא שלי לא יכלה לסבול אבק, היא חלמה לחיות במדינה קרה רק בשביל לא להתמודד עם האבק הישראלי. הייתי צריך לבקש מהחברים שלי להוריד נעליים בכניסה, זה היה מביך. בכלל היה מביך להביא חברים הביתה, כי אמא הייתה נכנסת לפאניקה ומי רוצה לאכול ביסלי במטבח ולא בחדר עם החברים".
אתה מבין מה היה המקור לזה אצל אמא שלך?
"היא דור שני לניצולי שואה, גדלה בבית כאוטי של אגרנים שתמיד פחדו שלא יהיה מספיק. זה כנראה יהיה מעגל אינסופי ואולי הילדים שלי יהיו כמו אמא שלי".
גם אתה אגרן?
"לא, אבל אני אוסף דברים יפים, דברים שאני מוצא גם ברחוב ונראים לי מעניינים. הבית שלי מלא צמחים ועציצים שצוברים אבק, ואני לא מנקה. אני כן שוטף כלים והמטבח נקי, אני אנקה גם את השירותים והמקלחת כי זה נראה לי הכרחי, לגבי שאר הבית, אין לי עניין בזה. אני לא רואה טעם להילחם באבק".
לאכול מהרצפה זה ערך
בדיוק לפני 40 שנה, ב-1989, פרסם דייוויד פ. סטרכן את מה שנקרא "השערת ההיגיינה". בניסיון להסביר למה קדחת השחת ואקזמה נפוצות פחות במשפחות גדולות, סטרכן פרסם בכתב העת British Medical Journal את הסברה שחשיפה מוגברת לגורמים מידבקים גורמת לילדים ממשפחות גדולות להיות חסינים יותר להתפתחות מחלות אלרגיות בהשוואה לילדים ממשפחות קטנות. פתאום נחשף המינוס הגדול של הסטריליות, אבל לא כל מי שמפסיק לנקות את ביתו או את עצמו עושה את זה מסיבות רציונליות.
לפני חמש שנים נחשף באיראן מי שתויג כאדם המטונף בתבל, נזיר בן 83 שהזדהה בשם אמוּ חאג'י וטען שלא התקלח 60 שנה, מאז 1954. הוא הפך לאייטם חדשותי, טען שניקיון גורם לאנשים להיות חולים וסיפר שהוא נמנע ממים נקיים וממזון טרי ומעדיף לישון על פגרים של בעלי חיים. הוא גם מעשן חמש סיגריות בבת אחת. זה קיצוני, אבל גם חאג'י במובן מסוים פועל לפי השערת ההיגיינה: ההנחה שיותר חשיפה פירושה יותר חסינות.
"נכון שיש דבר כזה להתקלח יותר מדי, אבל אם אתה לא מתקלח - אז מצטברת שכבה של תאים מתים ולכלוך שגם הם עלולים לגרום נזק, כי שכבה עבה של שומניות ולכלוך היא זיהום", עושה ד"ר גבאי סדר בבקטריות.
מה לגבי הילדים? כיצד לנהוג בהם?
"גם כאן זה עניין של מינון. ביידיש יש ביטוי כזה, 'ויטמין שמוצי'. הכוונה היא שקצת לכלוך עוזר לחיסוניות שלנו, וזה נכון. יש הוכחות שילדים שגדלים בסביבה סטרילית מפתחים אלרגיות. לא צריך להרתיח מוצץ שנופל על הרצפה, למשל. הילדים צריכים להיות חשופים למזהמים מסוימים כדי לפתח חסינות".
בין ההשערה הזהירה של סטרכן לפגרים של חאג'י, ייתכן שההיגיינה שלנו פשוט יצאה משליטה. "יש איזו אובססיה סביב ניקיון, בעיקר בארץ, שלא ראיתי בשום מקום אחר", אומרת מיכל מניו יורק. "בארה"ב אין את זה, זה לא אישיו כאן. בישראל, מי שמנקה יותר אולי נתפס כאילו הוא עומד גבוה יותר בסולם של העליונות המוסרית. אנשים לא מבינים שלהיות מסוגל לאכול מהרצפה זה ערך. זאת שאיפה".