אחד הז'אנרים המוזיקליים האהובים והלא מאוד מוערכים - כפי הנראה בצדק - הוא "שירי צדקה". הם לא תמיד לצדקה, בטח שלא בארץ, אבל הם כוללים המון זמרים מפורסמים שמתאגדים לשיר אחד, כל אחד מהם מקבל שורה (ומדי פעם הם מנסים לגנוב גם לאחרים). הם חובשים אוזניות ענק שבהן הם או: א. אוחזים בשתי הידיים בחוזקה ועושים פרצוף מתאמץ ב. מצמידים לאוזנם רק אוזניה אחת, השנייה משוחררת מאחורי עורפם (בניינטיז הם בטח הסתובבו רק עם כתפייה אחת של ילקוט הגב). הם מתלכדים לכדי פזמון אחד קליט, עמוס בפאתוס, נע בין המגוחך למעודד לחלוחית ובאופן עקרונית מורכב מכמה שיותר מילים גנריות על העולם שמתגבשות לכדי מסר חיובי. אמירה, בנאלית ככל האפשר, שאיש לא יוכל להתנגד לה. אם יכניסו למחולל המון מילים כמו "ילדים", "ביחד", "אנחנו", "אור", "עולם", "תפילה", "בהיר", "שלום", "אחד" ו"שינוי", יצא שיר הצדקה המושלם.

לשירי צדקה יש שתי מטרות. הראשונה היא לרגש, השנייה היא לאפשר לאנשים לזהות כמה שיותר אמנים בקליפ ולהחליט מי הכי חזק לפי אורך השורה שקיבל. נגיד, בשיר הצדקה המפורסם מכולם - "אנחנו העולם" מ-1984, שנכתב והולחן על ידי מייקל ג'קסון וליונל ריצ'י והופק על ידי קווינסי ג'ונס, יש אנשים שקיבלו סולו ויש כאלה שרק השתתפו בפזמון המשותף. סטיבי וונדר קיבל שורה? ברור שקיבל. לה טויה ג'קסון? פזמון, ושתגיד תודה שהיא בכלל נכנסה, גם זה רק כי היא אחות של. וכמובן שבאמצע צצות התהיות, כל אחד לפי טעמו המוזיקלי - למה מייקל ג'קסון לא הזמין לשם את וויטני יוסטון? ואת מדונה? ואת פרינס? התשובות, לפי אנשים אחרים ששאלו את זה בגוגל, הן לוחות זמנים, דם רע ודם רע, בהתאמה. אבל בסוף, אתם יושבים מול ערימת הקיטש הסכרינית הזאת שבשנייה ששוחררה כבר הפכה לקלישאה, ואתם מצומררים מרוב עונג והתרגשות.

אגב, "אנחנו העולם" גייס כספי תרומות לרעבי אפריקה. שנה לפניו יצא "האם הם יודעים שקריסמס?", למען נפגעי הבצורת באתיופיה והפך גם הוא ללהיט עצום. בעצם, "האם הם יודעים שקריסמס?" הוא סוג של המקור הבריטי שהחידוש דרס. הוא נכתב על ידי בוב גלדוף ובקליפ תמצאו את סטינג, בונו, ג'ורג' מייקל ועוד המון כוכבים שהתאגדו לחגיגת אגו עצומה, שהדואליות שבה מתבטאת בכך שמצד אחד הוזמנת, מה שאומר שאתה באמת גדול, ומצד שני אתה גם צריך להניח את האגו בצד. לחלוק חלל עם סלבריטאי על נוספים ולהבין בדיוק איפה אתה ממוקם במדרג, לפי מספר המילים שנתנו לך לשיר וכמות הפריימים המדויקת שהסוכן שלך הצליח להשיג לך בקליפ. כמו כל מקור בריטי, גם הוא קצת פחות מרשים ונוצץ ומתהדר באפרוריות מסוימת, אבל יפה ומרגש לא פחות. אולי אפילו קצת יותר, כמו כל דבר שמגיע עם פעמוני קריסמס ברקע (וכמובן נותן לסנובים הזדמנות להתנשא, "שירי צדקה? אני אוהב רק את הבריטיים").

אבל בואו נעבור לישראל. הז'אנר הזה קיים גם כאן, פשוט לא מדובר בצדקה לאפריקה כי אנחנו מחוברים לביטוי "עניי עירך קודמים" ותקועים בתחת של עצמנו. שנתרום לאפריקה? שאפריקה תתרום לנו. ובכלל, כמה כבר יצליחו לגייס בארץ משיר? קצת מביך לשלוח לאפריקה צ'ק על סך שמונה מאות שקל כולל מע"מ. אצלנו הניסיון הראשון היה עם "עם אחד שיר אחד" מ-1985, שמטרתו הרשמית הייתה לאסוף כספים לבעלי מוגבלויות, ומטרתו הלא רשמית הייתה "הו וואו אנחנו חייבים ווי אר דה וורלד משל עצמנו". והאמת? שיר פגז. כולם הגיעו, כולם חתיכים, כולם קורבנות אופנה. דני ליטני עם שפם, אריק סיני לארד. ירדנה מופיעה לפני עפרה, אבל עפרה מקבלת יותר זמן מסך אז זה מתאזן. שושנה דמארי ויפה ירקוני - עפרה וירדנה המקוריות - שרות זו לצד זו באחד הרגעים היפים בשיר. אגב, לפני כמה שנים שלפו אותו מתהומות השכחה לצורך פרסומת לשניצל קפוא, אבל זו דרכו של עולם.

השיר השני היה "כתונת פסים" מ-1995, נכתב והולחן על ידי מאיר אריאל וארקדי דוכין, והיה חלק ממסע הסברה של משרד הקליטה. יש בו פחות קאמפ ופאן מ"עם אחד שיר אחד", אבל הוא מרגש. גם לשם כולם הגיעו, דני ליטני בלי שפם.   

"שבט אחים ואחיות", הוא "שיר הצדקה" החדש שיצא, תוצרת דורון מדלי ועידן רייכל. בחירות ראויות, שני יוצרים חשובים עם אוזן לכל מה שלהיט. מטרתו של השיר - לעודד אחדות בעם. בעצם, זו מטרתם של השירים האלו, לא? "עם אחד שיר אחד", "כתונת פסים", "שבט אחים ואחיות" - כולם מדגישים כמה אנחנו אחד, שונים אבל שווים. כולם מקפידים על גיוון עדתי, על מבטאים, בכולם יש ערביה ייצוגית. יש גם היגיון בשיר כזה בתקופה הנוכחית. אנחנו אחרי אחת ממערכות הבחירות הדוחות שהיו כאן, אנחנו לא מרגישים כמו שבט ובטח שלא כמו אחים ואחיות, אבל נתקענו ביחד אז בואו נעמיד פנים שזה לא מרגיש כמו ליל סדר נוראי שיימשך לנצח.

עכשיו תראו, לא הוגן לשפוט שיר כזה שלא ממרחק של עשור לפחות. אלו שירים שנולדו כדי להיות ישנים. נכון, יש בו לא מעט ציניות, אבל בכל השירים האלו יש. גם כשזה אנשים עשירים ששרים לאפריקה זה ציני. ספציפית השיר הזה מרגיש הרבה יותר לאומני ויהודי משירים קודמים, גם זה ככל הנראה מתאים לרוח התקופה. אז בסופו של דבר, כשיר צדקה במסורת של שירי צדקה, הוא סבבה. הוא עובר. מבחינת מילים ולחן, הוא משתלב בשרשרת הזאת באופן הגיוני. הוא גם יכול בקלות להפוך לסוג של "מתנות קטנות", כלומר שיר שנחשב לשנוא אבל בסוף השנה הילד שלכם שר אותו במסיבת סיום בגן ואתם צורחים מרוב בכי. ובכלל, לשמוע בסוף השיר את רובי ריבלין, האדם המתוק בעולם, יחמם גם את הלב הערל ביותר.

אז איפה הפספוס שלו? בקליפ, כמובן. ליבו של כל חובב הז'אנר יישבר כשיגלה שאין אולפן, אין אוזניות ענק, אין אמנים שהתקבצו ומחכים לסולו שלהם ובינתיים נעים באי נוחות. פשוט אין. כל אחד צילם את עצמו בסלפי וידאו במקום האהוב עליו בארץ, או משהו כזה. וכן אניה בוקשטיין, שלא תחשבי שפספסנו את העובדה שבחרת בנתב"ג. אולי זה קשור לאילוצים, לחוסר יכולת לאחד את לוחות הזמנים של כולם, אבל זה לא שבגלל זה יש נוכחות מלאה. גם כאן יש את הנעדרים התמוהים, ובמקרה הזה מדובר בלא מעט - אייל גולן, עומר אדם, שרית חדד, עדן בן זקן. ארבעת הגדולים של הפופ הים תיכוני העכשווי לא נמצאים בקליפ, לא הגיוני שדודו אהרון וליאור נרקיס הם הייצוג היחידי לז'אנר, זה גורם לזה להרגיש פחות כמו מפגן עוצמה ויותר כמו עונת VIP של ריאליטי. אגב, גם שלמה ארצי לא שם, אבל הוא גם לא היה באף אחד מהקודמים. ועדיין, אם זה כן קשור ללוחות זמנים - תתאמצו יותר. גם בונו וסטינג היו עסוקים באייטיז ועדיין הצליחו להגיע ל"האם הם יודעים שקריסמס".

ואולי הם יגידו שלא מדובר באילוצים אלא בבחירה ויזואלית, כי זה עכשווי ומשקף את רוח התקופה ומילים כמו סטורי, סלפי, אינסטגרם. אם כך, זאת פשוט טעות. לאף אחד לא אכפת מהראל סקעת בסלפי וכיתוב קטן על רקע עץ, כל החדווה זה לזהות אותו באולפן עם כל היתר, זה מה שהופך את הקליפים האלה לנוסטלגיים אחרי עשרים שנה. בסוף, זו פשוט החלטה אומנותית מבאסת שיצרה קליפ מנוכר שהנראות שלו חותרת תחת המילים. אתם מרימים שיר למען אחדות בעם? המינימום זה להצליח לאחד כמה עשרות אמנים ליום צילום משותף. כולל אזניות הענק.