"אני מת מפחד", סיפר שמואל (שמלוק) מחרובסקי ז"ל בפגישתנו בספטמבר 2012, ערב חג הסוכות. במשך 32 שנים שימש המנהל האלמותי של מכבי ת"א, או כמו שהודה בראיון אז, "הייתי מלך המדינה, ולזה אני הכי מתגעגע".
אבל שלושה שבועות לפני יום הולדתו ה־75, הטרידו אותו דברים חשובים יותר מכדורסל. "אני לא מרגיש טוב. משהו עם הכליות. אני כל הזמן עובר בדיקות ועוד לא יודעים מה זה. אל תדאגו, זה לא סרטן. אבל יש לי סוכרת וזאת בעיה, כי אני אוכל רק סוכר. אתמול נסעתי ליפו, דפקתי להם את כל המתוקים. אחרת איך יהיה חג שמח".
השבוע, בגיל 81, שמלוק הלך לעולמו.
הוא היה חלק ממכבי עוד בתקופת השנים הראשונות של המדינה, כשהכדורסל בארץ לא היה מקצועני. לקראת 1960, כשהקבוצה עשתה את צעדיה הראשונים באירופה, הוא התמנה למנהל, ותחת ידיו היא הפכה לקבוצה של המדינה ולאחת המשפיעות ביבשת. דווקא לאחר שהחליט לעזוב, בקיץ 92', איבדה מכבי את אליפות המדינה, לראשונה זה 23 שנים. מחליפו, מוני פנאן ז"ל, הצליח עם הזמן להיכנס לנעליו.
20 שנים בדיוק אחרי שעזב את הספסל ביד אליהו, נפגש איתנו מחרובסקי לראיון נדיר. הוא מעולם לא שש להיכנס לשיחות עומק עם עיתונאים, ובוודאי התקשה למתוח ביקורת על מכבי, שהשתנתה לו. כאב לו כשהרגיש כיצד נשכח מאחור בזמן ששותפו לדרך, היו"ר שמעון מזרחי, זכה לכבוד על "מפעל חייו". במשך כל השנים הללו, הוא לא היה מסוגל לצפות אפילו פעם אחת מקרוב בקבוצה שלו משחקת על המגרש.
"אני לא רואה משחקים ולא עוקב", אמר. "זה מרגיז אותי. זה לא טוב ללב שלי. לפעמים, בשבת בבוקר, בלי שאף אחד יראה, אני מתגנב לאימון של נבחרת הנוער. אבל אם אני רואה את הילדים של מכבי מפסידים ולא עולים לגמר, אני לא ישן אחר כך שבוע".
אז נשארת אוהד מכבי.
"מה זה אוהד? אני מכבי. בעצם אני לא רוצה להגיד את זה. יש אנשים שמנהלים היום את מכבי, והם יכעסו מאוד אם אגיד שאני מכבי".
למה?
"היום הם מכבי, לא אני".
אתה מכבי אחרת, של פעם. פחות ממוסחרת, יותר משפחתית. זאת ששיחקה ביד אליהו ולא בהיכל נוקיה, שקראו לה מכבי ת"א ולא אלקטרה או עלית.
"אני מכבי של לפני 20 שנה. זה משהו אחר".
ועדיין, כשדיבר על מכבי ת"א, עיניו ברקו. למרות המשקעים, למרות השנים שחלפו. "אני הייתי הכל. אבל הכל. נסעתי להביא שחקנים, רבתי עם המאמנים. כשמיקי ברקוביץ' רצה ללכת ל־NBA שלו, רלף קליין ז"ל ואני טסנו לארה"ב, תפסנו אותו באוזן ואמרנו לו: 'יא טמבל, מכבי זה הכי טוב בשבילך. בוא הנה ילד, תחזור מייד'".
והיום אין מי שיעשה את זה.
"היום מדברים עם האנשים בצורה אחרת. לא שהיום זה רע, אבל זה שונה. כשההורים של מיקי קנו לו אוטו, דאגתי שגם מוטי ארואסטי יקבל איזו עגלה. ידעתי שההורים שלו לא יכולים לתת לו גרוש. הרי לא יכול להיות שלמיקי יהיה אוטו ולמוטי לא.
"הלכתי עם הגזבר אריה ברנוביץ' לקרסו, ומצאנו רנו 4 שהיתה מיועדת לפירוק. זה היה האוטו הראשון של מוטי.
"אחר כך שמנו אותם בצבא. מוטי היה בקריה והשקה במשך שלוש שנים את אותו עציץ, גם אחרי שהוא נבל ומת. מיקי היה בבסיס של מִפקדת הנח"ל, אבל גם שם היו לו טענות, כי אמרו לו לבוא פעם בשבוע. אמר לי: 'שמלוק, נו, אני הולך לשם בבוקר, כולם רוצים חתימות'. עניתי: 'מיקי, תשתוק, תשתוק ותלך'".
• • •
מחרובסקי היה איש מחוספס. איש של חברים, של צ'אפחות, של קריצות שובבות עם העיניים הכחולות שלו. הוא השיב לשאלות במהירות, כמעט בשליפה, בלי לחשוב או לנסח, לא עניינו אותו דיפלומטיה ופוליטיקה. מה שהוא חשב הונח מייד על השולחן, קצוץ דק, ומתובל בסרקזם ובחיוך ממזרי. ככה גם ניהל את מכבי ת"א: הכל אישי.
האגדה מספרת שבסוף שנות ה־80, כשחן ליפין הורד לספסל, שמלוק היה זה שהודיע למאמן צביקה שרף: תחזיר אותו לחמישייה. והוא החזיר. "היום יש דירקטוריון, ואני מכבד את זה. הדירקטוריון מביא כסף. והרבה. זה ייאמר לזכותם. האמת שזאת לא חוכמה לבוא ולבקר אותם מבחוץ. הם משתדלים, זה עולה להם כסף, וזה פשוט לא אותו דבר. אנחנו עשינו זהב מחציר".
למה בכלל עזבת?
"הייתי בן 55, ועדיין לא הייתי מבוסס מבחינה כלכלית".
לא קיבלת שכר?
"מה זה לא קיבלתי? זה עלה לי, והרבה. אם קבוצת הנוער מנצחת במשחק, אז הולכים לאכול? אתה משלם. מכבי זה עסק יקר. שמעון מזרחי, דיוויד פדרמן ואודי רקנאטי, בלי עין הרע, הם אנשים שמסוגלים לממן את זה".
אז עזבת כדי לעשות לביתך?
"כדי לעשות לשמלוק, זה לא לביתי. זה לי. פתחתי משרד פרסום" ("שמלוק רבן").
את האנשים שיש היום במערכת מעניין רק הכסף, לא הנשמה?
"האנשים שמטפלים היום במכבי באו בגלל הנשמה. הם לא באו בגלל ביזנס. אבל אחרי כל כך הרבה שנים, באיזשהו מקום נשבר לי. זה עסק קשה. מכבי זה לא חלטורה. אם אתה בפנים, אתה בפנים עד הסוף. לא יכול לעשות שום דבר אחר, לא יכול להיות רק חצי בפנים".
איך אתה עם שמעון? אתם מדברים?
"כן. אנחנו לא מתנשקים, אנחנו מדברים. 'שלום שלום, מה נשמע'. אנחנו לא באותה מערכת יחסים כמו פעם. אל תשכחו שהיינו בתחת אחד של השני 45 שנה. שמעון בא אחריי למכבי".
כואב לך שהוא מדבר על זה שהוא בנה את מכבי, שהוא מכבי?
"לא כואב לי. הוא רוצה, אז הוא אומר. הוא קיבל בשביל זה את פרס ישראל".
הוא לקח לך את התהילה?
"זה שולי. היתה לנו מטרה משותפת - שמכבי תהיה יותר טובה. ואת זה עשינו".
הוא פגע בך?
"יש אנשים שאומרים שכן".
ומה אתה אומר?
"אני לא אומר".
תסביר.
"אני כועס וזה, אבל עברתי את זה".
על מה כעסת?
"עליו".
למה?
"לא יכול לספר. רגשות פנימיים".
ניסית לפתוח איתו את זה פעם?
"אין עם מי. לשמעון יש את הדרך שלו, ואף אחד לא יכול להזיז אותו. אף אחד לא יכול. זה הצדק של שמעון. הוא מטבעו לא מדבר. עם עצמו הוא לא מדבר. כשהוא נכנס לאוטו, הוא מסתכל בראי אם יש עוד מישהו בפנים. טיפוס מופנם וסגור".
מה דעתך על המעמד שלו היום במכבי?
"איזה מעמד?"
הוא כבר לא האיש החזק במועדון, כפי שחלק טוענים.
"נו, אז איזה מעמד".
אתה חושב שהוא צריך לפנות את הבמה?
"הוא יפנה את הבמה כשהוא ירצה. זה לא יקרה לפני כן. אתם מדברים על קבוצה שהיא אחת הגדולות באירופה כבר 40 שנה. תיסעו עם הקבוצה למשחקים באולמות מחורבנים ביוגוסלביה ובבולגריה, תראו איך בכל מקום נותנים כבוד לאגודה הזאת. ומי מנהל את זה? שמעון. אז אתה לא יכול לבוא ולהגיד לו ללכת".
פעם הייתם רק אתה והוא.
"נכון. היו שני אנשים, אני ושמעון".
אתה חושב שאתה חסר לו?
"לשמעון לא חסר כלום".
מחרובסקי היה אנציקלופדיה מהלכת של מכבי. היסטוריון של ממש, שזכר הכל לפרטי הפרטים.
"'עלית' הצילה אותנו בכל פעם מחדש, ובכל שנה משכַּנו כבר את הכסף של השנה הבאה. למשל, הייתי צריך 75 אלף דולר בשביל לו סילבר, ולנו היו 75 אלף קרציות. היתה ישיבת הנהלה, ואמרו לי: 'לך לחברים שלך ב'עלית'.
"שלמה הגזבר צעק עלי: 'שלא תעז אפילו לדבר איתי'. אמרתי לו שזה פיקוח נפש. הוא אמר: 'אני לא משלם, מצידי תסגרו את מכבי. לאף שחור אני לא נותן כלום. אתם תהרגו את הפרה של עלית'. ומה קרה בסוף? יצאתי עם הצ'ק.
"נכון, הם אמרו לי שכבר עשר שנים אנחנו לא מנהלים את מכבי כמו שצריך. נו, יכול להיות. חזרתי עם הצ'ק למועדון, נתתי להם ואמרתי: 'תיחנקו עם זה'".
מי היה ה"גניבה" הכי גדולה?
"את אולסי פרי הבאנו ב־9,000 דולר. היתה לו האחות הכי יפה בעולם. ראיתי אותו בטורניר קיץ בניו יורק, חתמנו על חוזה, והוא בכלל לא עניין אותי. עמדתי שם, הסתכלתי על אחותו ונשפכו לי העיניים. כל סכום שהוא היה כותב, הייתי חותם".
ואז הוא לא הגיע למשחק המפורסם נגד ריאל מדריד. טענתם שיש לו שפעת, אבל הוא היה בהשפעת סמים.
"עד היום קשה לי להגיד".
למה?
"אני לא מודה בכלום, גם בעוד 20 שנה לא אוציא דברים החוצה. אצלנו לא יצא כלום לעיתונאים. כי היינו שניים, שמעון ואני. העיתונאים פחדו מאיתנו פחד מוות".
מה הייתם עושים לעיתונאי שפרסם משהו נגד מכבי?
"היה לו קשה להיכנס למגרש, וכשהוא נכנס הוא היה אוויר. אף אחד, ושום שחקן, לא היה מדבר איתו. לא שלום, לא כלום".
• • •
לא היו לו ילדים. לפני 30 שנה היה נשוי כמה חודשים, אבל החבילה התפרקה. לאישה האמיתית שלו קראו מכבי. "אני לא מצטער. את מה שעברתי במכבי, אף אחד לא עבר. חייתי את החיים הטובים. הייתי בכל העולם, פגשתי ראשי ממשלה, הכירו אותי בכל מקום.
"עד היום אומרים לי ברחוב, 'תחזור'. אבל אצלי זה שחור או לבן. הכל או כלום. צריך ללמוד לשים קו. אהבתי את מכבי עד טירוף. זה היה אורח החיים שלי".
נגמרה לך האהבה?
"בדיוק".
למכבי?
"כן, זה נגמר".
מי השחקן הכי גדול שניהלת?
"מיקי ברקוביץ'".
גם איתו הגעתם לבית משפט.
"נכון. הוא רצה לשחק ב־NBA, אבל אותי מעניינת רק מכבי".
אתה לא מצטער בדיעבד שלא נתתם לו ללכת?
"לא. רק מכבי".
דורון ג'מצ'י היה טוב כמוהו?
"לא. אהבתי אותו פחות מאשר את מיקי ומוטי".
מי הזר הכי גדול שהיה כאן?
"מייק מיצ'ל. שחקן וג'נטלמן. רגע, ואיפה שמים את טל ברודי? בתור זר או ישראלי?"
איזה שחקן פספסת?
"עודד קטש".
מי היה המאמן הכי טוב?
"רלף. מהיום שהוא בא, היינו החברים הכי טובים בעולם. אני גידלתי לרלף את הילדים מפני שהוא ורותי אשתו היו בצבא. הוא היה הטקטיקן מספר אחת. אהבתי אותו והוא חסר לי".
מה הוא היה אומר לשחקנים בחדר ההלבשה, איך הוא היה מטריף אותם?
"זה, זה, זה, גה, גה, גה. היה מגמגם להם משהו, וזה עבד. הוא לא עבד עם לוחות וכל מיני כאלה".
גם מוני חסר לך?
"לא מדברים על מוני".
זה נצור? לא השקעת אצלו כסף.
"לא מדברים על מוני. זה לא נוח לי".
ניסית להשאיר אותו במכבי.
"כן".
הפרידה ממכבי הרגה אותו?
"לא יודע. לא מדברים על מוני".
מה חסר לך היום במכבי, ובכדורסל הישראלי בכלל?
"הייתי רוצה לראות ארבעה או חמישה ישראלים משחקים. אני לא רואה אותם".
מפריע לך שלהיכל קוראים עכשיו היכל נוקיה (והיום היכל מנורה מבטחים), ולא יד אליהו?
"אני קורא לזה יד אליהו".
וזה שלקבוצה קוראים מכבי אלקטרה ת"א (והיום מכבי פוקס ת"א)?
"נו, אז אתם מרגיזים אותי יותר? די. חבר'ה, לא דיברתי ככה מאז התיכון. תכף אתן בוקסים לשניכם. מה אתם מבלבלים את המוח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו