לפני 19 שנה קיבל מני בגר שיחת טלפון מפתיעה משגרירות שווייץ בישראל. "מחכה לך אצלנו מכתב ממישהי בשם נעמי", בישרו לו. החדשה המרעישה טלטלה את שגרת חייו של הזמר הוותיק וניערה סוד משפחתי שהקפיד לשמור.
"נעמי היא הבת הכי גדולה שלי, שעד היום לא דיברתי עליה, ומעטים מאוד ידעו בכלל על קיומה. אפילו הילדים שלי לא ידעו עד אז שיש להם אחות גדולה. היא נולדה לפני 37 שנה מקשר שהיה לי עם אישה שווייצרית בשם בריז'יט, לפני שהתחתנתי עם אשתי דליה".
מה היה כתוב במכתב שלה?
"זה היה מכתב ארוך של כמה דפים. נעמי היתה בת 18, וכתבה איך עקבה אחרי החיים שלי, הקריירה שלי, השירים שלי, ניסתה להשיג עלי כל פיסת מידע - והביעה רצון לפגוש אותי".
ידעת מה קורה איתה?
"ידעתי שהיא קיימת, אבל לא סיפרתי על זה לאף אחד, רק לאשתי. ב־1981 התקשרה אלי אמא שלה משווייץ וסיפרה לי שהיא בהיריון. ניהלנו רומן פה בארץ. הייתי בשוק, לא הבנתי איך היא לא שיתפה אותי. היא אמרה שלא רצתה להפריע לי, ושרק אדע שאני האבא.
"היה לי קשה להתמודד עם זה. לא ידעתי מה זה אומר. הרי לא התכוונתי לחיות איתה בשווייץ. היא אמרה שהיא לא רוצה ממני כלום, אבל שאזכור שיום אחד הילדה יכולה לדפוק לי בדלת. עברו 18 שנה, והנה הילדה רוצה לפגוש אותי".
מה אמרת לאשתך?
"אמרתי לה: 'זה הגיע'. התייעצתי איתה מה לעשות.
"בהתחלה לא רציתי את המפגש, כי אמרתי, עברו 18 שנה, אז מה עכשיו? מה אני עושה עם זה? אבל דליה אמרה שאני חייב לפגוש אותה, כי אין מצב שילד שרוצה לפגוש את הוריו לא יוכל לעשות את זה. דליה מאוד חיזקה אותי, אמרה לי, 'מה זאת אומרת, הילדה שלך מחפשת אותך, אתה אבא שלה, היא לא אשמה בנתק שהיה ביניכם'".
ממה חששת?
"אבא צריך להיות שותף לגידול הילד שלו מהיום שהוא נולד, ופתאום יש לך ילדה בת 18, שלא היה לך שום קשר איתה ולא ראית אותה. ואני לא ראיתי כל כך הרבה שנים".
איפה נפגשתם?
"הזמנתי אותה לבוא לארץ. כל כך התרגשתי. הלכתי ברגל מהאולפן שלי בקיבוץ גבעת השלושה עד למלון הילטון בתל אביב, איזה 20 ק"מ.
"הפגישה עצמה היתה מאוד־מאוד מרגשת. אחריה גם סיפרתי לשלושת הילדים האחרים שלי שיש להם אחות. הם מאוד שמחו.
"מאז, כולנו בקשר איתה. היא באה לכאן למשך שנה, למדה עברית באולפן, ועבדה שנתיים בנציגות של יוניצ"ף בחברון. היא התחתנה עם בחור שווייצרי ויש להם שתי בנות - ליאורה, בת 5, ויונה, בת שנתיים, הנכדות הראשונות שלי. הם גרים בברן.
"אנחנו בקשר סבבה, הם באים לישראל לפחות פעמיים בשנה. נעמי היתה רוצה לעבור לגור בארץ, אבל בעלה לא רוצה לעזוב את שווייץ".
"בהופעות מכירים את כל הלהיטים ויוצאים עם חיוך". בגר בהופעה בצעירותו
מלבד נעמי, בגר הוא אב לשיר (35) ולתאומים ניצן ומעיין (30). אשתו, דליה מלכה־בגר, היא שחקנית קולנוע ("גט", "ולקחת לך אישה", "התגנבות יחידים", "אדמה חמה", "מאחורי הסורגים 2"), וגם מנהלת מעון לאנשים עם מוגבלויות בנתניה. הם גרים בעיר חריש.
הוא בן 65, עם שיער לבן שמתארך עד הכתפיים וצחוק סרקסטי שמגן עליו מהאכזבה המתמשכת של אמן ותיק שזוכה להתעלמות מהרדיו. עוד נגיע לזה. את הפריצה הגדולה שלו עשה בשנות ה־80, עם להיטים כמו "זה היה ביתי", "הולך למערב", "בוקר של חמסין", "דואט פרידה" (עם גלי עטרי), "אין לי זמן", "שיר השחרור", ורבים אחרים.
אנחנו נפגשים באולפן ההקלטות שבבעלותו בבניין ישן באזור תעשייה תל־אביבי, מאחורי מועדון חשפנות. הוא מגיש לי אספרסו ממכונה ומראה לי את האולפן.
"השקעתי באולפן המון כספים, יש לי ציוד מדהים. לא כמו הילדים שרוצים לעשות מוזיקה, וקונים מחשב כדי לעשות בבית. הם לא צריכים את האולפן שלי. חדר החזרות פה עובד הרבה יותר מהאולפן".
האחיין שלך, סתיו בגר, יצר את "Toy" של נטע ברזילי בבית.
"כמו את כל השירים שהוא מפיק".
את "Toy" אהבת?
"לא. לא את השיר ולא את הזמרת. זה לא עושה לי כלום. זה שיר לאירוויזיון. אני שמח מאוד בשביל סתיו, למרות שלדעתי הוא לא מקבל את הקרדיט הראוי לו, בגלל השני (דורון מדלי; א"נ). אבל אני יודע מי עשה את השיר הזה באמת. סתיו הוא צנוע".
את "שני משוגעים", שסתיו כתב לעומר אדם, אהבת?
"אני לא אוהב, לא אוהב. סליחה, אני לא יכול לשמוע את הזמרים האלה. מה לעשות? אני לא מתחבר לרוב הזמרים המזרחיים החדשים. לא מתחבר לז'אנר הזה בכלל. אני אוהב את חיים משה, את שימי תבורי ואת אבנר גדסי. אבל אני לא רוצה לפגוע באף אחד, עוד יפוצצו לי את האוטו".
זוהר ארגוב?
"לא במיוחד. הוא היה זמר מצוין, אבל ההפקות שלו נשמעו על הפנים. עשו לו קסטה בשלוש שעות. היו מכניסים אותו לאיזה מרתף, כולו מסומם, לא ידע מה הולך איתו בכלל. תשמע את ההקלטות שעשו לו, גועל נפש. הכל בשביל למכור ארגזים של קלטות. אותנטי? מה אותנטי בזה?"
מה אתה חושב על אייל גולן?
"לא אוהב את השואו־אוף שלו. זה לא הטעם שלי ולא הסטייל שלי. הוא לא אחד שאני יכול להיות חבר שלו.
"לא נראה לי שהוא עושה היום פחות כסף בגלל הפרשה ההיא, אבל אם העלילו עליו עלילה, מי שעשה את זה צריך להתנצל בפניו".
בשנות ה־80 היית כוכב מוביל בעצמך.
"אני לא מתלונן על כלום. היתה לי תקופה מדהימה, הייתי שם. זה רק טבעי שיש ירידות ועליות. אבל יש פה כמה דברים מעוותים שצריך לטפל בהם באופן שורשי, כמו נושא הפלייליסטים ברדיו. העסק צריך להיות יותר מאוזן. צריך להחזיר את הכוח לעורכים שיש להם ניסיון של עשרות שנים. לא להשמיע כל הזמן את החבר'ה הצעירים, שעם כל הכבוד להם, בקעו רק עכשיו מהביצה, ומשדרים רק אותם. זה מעוּות. או שחצי מהפלייליסט ייבחר על ידי הקהל, כמו שהיה פעם עם 'הפינה לשיפוטכם'".
הוצאת לא מעט סינגלים בשנים האחרונות, ובכל זאת לא ממש שמעו ממך.
"שלחתי לגלגלצ 20 סינגלים בחמש־שש שנים, ואני לא מאמין שהם האזינו להם. יש להם רשימה של פייבוריטים, שהם מקבלים מאנשי יחסי ציבור. הם רואים קודם את שם הזמר, ולפי זה מחליטים. מי שמיוצג על ידי אחד כמו רני רהב, גם אם הוא ישלח דיסק ריק - הוא ייכנס לפלייליסט.
"לי אין משאבים לממן יחסי ציבור. עשיתי את זה כמה פעמים, וראיתי שזה לא משנה כלום. הם רואים קודם כל את שם הזמר, ולפי זה מחליטים".
אתה בכל זאת שם ידוע.
"הבעיה שלי היתה ונשארה שיווק, שם אני נופל. אף פעם לא נוהלתי כמו שצריך. אני לא אומר שלא עשיתי טעויות בדרך, אבל שנים אני שומע שאין קורלציה בין האיכויות שאני מביא לבין הדעה עלי בשוק המוזיקה.
"אם היו לי משאבים לשלם ליחצן כמו רני רהב, או למנהל כמו שוקי וייס - כל השירים שלי היו בפלייליסט, וההופעות שלי היו עפות. צריך להתחבר לקליקות הנכונות וללכת לאירועים, ואני מודה שאני לא אחד שרץ אחרי מצלמות ומתראיין לכל תוכנית טלוויזיה. לא רודף אחרי כותרות בתקשורת".
• • •
בגר מראה לי ערימת קרטונים באחד החדרים באולפן. "יש לי כאן אלפי עותקים של האלבום שלי 'כוכב הקופים', שהיה אמור לצאת ולא יצא. הדיסקים שוכבים כאן כבר שנתיים, אף חברת תקליטים או חברת הפצה לא רוצה לגעת בזה. אומרים שכבר לא מוכרים דיסקים.
"זה עצוב, כי מדובר באלבום נהדר. הוצאתי מתוכו ארבעה סינגלים, אבל הרדיו לא משמיע את השירים, אז אף אחד לא רוצה לשמוע אותם, ואז אף חברה לא רוצה להוציא לי את האלבום. נראה לי שכבר אין טעם להוציא עוד אלבומים בארץ".
ואיך אתה בהופעות?
"בהופעות הקהל מקבל אותי מצוין. מכירים את כל הלהיטים ויוצאים עם חיוך, לפעמים גם רוקדים. אבל לא מכירים את השירים החדשים ואין להם סבלנות. איך יכירו, אם לא משמיעים את השירים החדשים שלי ברדיו?
"יש לי גם כמה שירי מחאה, שלא כל כך נוח לשמוע. כמו 'מלכות השקר', שנכתב על החיים במדינה, והוא כמו מכה לבטן" ("נפמפם את החלום ונפריח עוד בלון שחור של חזון ואמונה / וברגע של אמת נכוון ונתכוון ליום שבו תיפול כאן הפצצה").
הפריע לך ש"זה היה ביתי" הפך מזוהה עם הימין?
"לא. למה שיפריע לי? להפך. אם אנשים מרגישים הזדהות עם שיר מסוים, וזה מעורר אצלם תחושה של בית שהיה להם, אז למה לא? אין לי בעיה להופיע בהתנחלויות, למרות שאני חושב שמה שקרה שם זו טעות גדולה. הופעתי באריאל ובעוד מקומות בשטחים. אני לא מערבב את השקפת העולם שלי עם העבודה. לא מחרים שום קהל. לעומת זאת, בהתנחלויות לא אתבייש לשיר את 'שיר השחרור', שטומן בחובו את דעתי על השטחים.
"הכי מפריע לי חוסר הכנות של מי שקובע את סדר היום במדינה. תראה לאן הולכים תקציבי התרבות. למירי רגב יש אג'נדה להעצים את הזמר המזרחי, ואין אבסורד יותר גדול מזה. להעצים זמרים מזרחיים, שהם 'נורא מסכנים, לא גומרים את החודש'... לא מספיק להם 200 אלף שקלים להופעה של שלושה שירים, הם צריכים להרוויח יותר. אתה מבין? צחקתי כששמעתי שהיא אמרה שהם מקופחים ושצריך להעצים אותם".
אני מזכיר לך שנולדת באיסטנבול ועלית לארץ בגיל 9.
"אז אולי אני יכול להיות זמר מזרחי. בתחילת הקריירה שלי רצו שאוציא אלבום עם שירים טורקיים מבית אבא, ולא הסכמתי. כי אני רוקר. מה שעושים פה זה לא מוזיקה מזרחית, זה חיקויים לא אותנטיים. שלמה בר עשה מזרחית אותנטית, מגיע לו שישמיעו אותו יותר. לא שומעים עליו".
עד היום הוא שומר על הקו הרוקיסטי ומקפיד להופיע רק עם להקת רוק שמלווה אותו. "אני אוהב להופיע כמו פעם, הרכב שמנגן חי. הציעו לי המון פעמים לבוא להופעות אקוסטיות קטנות, רק אני וגיטרה, ולהרוויח בקלות כמה אלפי שקלים, אבל אני לא מוכן. שאני אופיע לבד עם גיטרה אקוסטית? אני לא יכול".
לאחרונה הוציא בגר את השיר "גבריאל", המוקדש לזכרו של גבי שושן ז"ל, ששם קץ לחייו לפני שנתיים, אחרי שנקלע למצב כלכלי ונפשי קשה ולא הצליח לממן הוצאת אלבום חדש באמצעות גיוס המונים.
"הוצאתי את השיר לפני ארבעה שבועות, והוא לא מושמע ברדיו בכלל. זה מאוד חורה לי, כי זה בכל זאת שיר לזכרו של גבי. לשיר כזה הייתי מצפה שכן יתייחסו. זה קצת כואב".
ניסית לחשוף את השירים שלך בטלוויזיה?
"אין היום שום תוכנית שאתה יכול להתראיין ולשיר בה, כמו באמריקה. יש ריאליטי מוזיקלי, שאין לי מה לחפש שם, או תוכניות בישול. תוכנית מפגרת כמו של פבלו (תוכנית האוכל של פבלו רוזנברג מ־2015; א"נ), שעושה שם כל מיני שטויות. מה יש לי לעשות שם?"
אתה חושב שהמדינה צריכה לעזור לאמנים ותיקים?
"אולי, אבל האמנים גם צריכים קצת לעזור לעצמם. אם הם לא יכולים להתפרנס מהמוזיקה שלהם, שלא יתביישו לעשות משהו אחר. סשה ארגוב הגדול עבד ככורך ספרים בספריות.
"אני תמיד דאגתי, גם בשיא התהילה שלי, שתהיה לי פרנסה. מהמוזיקה אף פעם לא התעשרתי, הכסף התחלק ביני לבין המנהל, המפיק וחברת התקליטים. היו מצבים אבסורדיים, שהשירים שלי צעדו בראש מצעדי הפזמונים, מעריצות חיכו לי מתחת לבית ולא יכולתי לצאת כי הן היו מתנפלות עלי - ובמקביל, כדי להתפרנס, עבדתי כאיש ביטחון במלון בתל אביב. אנשים היו רואים אותי בטלוויזיה, ולמחרת פוגשים אותי מרים להם את המחסום בכניסה.
"אחר כך עבדתי 20 שנה כנהג הסעות. מאות קילומטרים על הכביש כל יום. גם היום אני עובד בזה. יש לי ואן, ואני מסיע בו ילדים. אין לי ברירה.
"יש לי משפחה עם ארבעה ילדים, ובענף שלנו שורדים. הרוקנרול נמצא בשוליים, ואני לא יכול לשנות את עצמי פתאום בגיל 65 ולעשות מוזיקה אחרת, עכשווית. אני יכול לעשות רק את המוזיקה שאני אוהב".
הקריירה של בגר כנהג הסעות נקטעה ב־1993, כשעבר תאונת דרכים קשה, שאותה הוא זוכר לפרטיה עד היום. "גרתי אז בבית יהושע, והייתי בדרך לתל מונד. נסעתי לתומי, ומשאית סמיטריילר שניסתה לעקוף טרקטור על פס לבן הופיעה מולי פתאום. הייתי על גשרון ולא היה לי לאן לברוח, כך שהסמיטריילר נכנס בי חזיתית וקרע לי את הצורה. כל הפרונט של האוטו התרסק עלי. לקח 40 דקות עד שחילצו אותי.
"למזלי, הייתי בהכרה בזמן החילוץ. היה לי שטף דם ברגל שמאל, והבנתי את זה, כי הייתי חובש בצבא. ידעתי שאני חייב לחסום את העורק, אחרת אמות בתוך כמה דקות מאיבוד דם. אז דחפתי את הרגל והצמדתי אותה חזק־חזק לחתיכת ברזל ברכב, שתעצור לי את הדם.
"בזמן ניסור האוטו עוד הייתי ער, ואמרתי למחלצים איפה הרגל שלי, אחרת הם היו מנסרים גם אותה בלי לשים לב".
"בתחילת הקריירה שלי רצו שאוציא אלבום עם שירים טורקיים מבית אבא, ולא הסכמתי. כי אני רוקר". בגר // צילום: אפרת אשל
חודשיים בילה במחלקה האורתופדית בבית החולים מאיר, ואחריהם עבר שיקום קשה של ארבעה חודשים בבית לוינשטיין. "מה שהציל אותי שם היה הומור שחור. אחרי שהשתחררתי הייתי חצי שנה על כיסא גלגלים, ועוד שנה וחצי על קביים. אף אחד לא האמין שאחזור ללכת בכלל. ואני חזרתי גם לנגן ולשיר ולהופיע".
אתה סוחב איתך פגיעה מאז?
"נשארתי עם שיתוק ברגל שמאל, מהברך ומטה, אני לא מרגיש שם כלום. יש לי 80 אחוזי נכות.
"ראיתי את המוות מול העיניים, היתה תקופה שלא יכולתי בכלל לראות כביש. פחדתי מתאונות. בסוף חזרתי לנהוג. בכספי הפיצויים על התאונה קניתי רכב הסעות, והתחלתי לעבוד בזה. ידעתי שזה מה שיוציא אותי מהטראומה".
לפני כעשור נקלע בגר למצב כלכלי קשה, אחרי שניסה לבנות בית באבן יהודה ונכנס לחוב גדול. "מכרנו את הבית, ומצאתי את עצמי מתחיל את החיים מחדש בגיל 55, בדירה שכורה. פתחתי בקניון בזיכרון יעקב דוכן נקניקיות בגודל שני מטרים, שעבדתי בו מהבוקר עד הערב, במשך שש שנים.
"פקחים באו, שאלו שאלות, עד שגם הם התחילו לאכול אצלי עם הילדים שלהם. אנשים שזיהו אותי פרגנו לרצון שלי להתפרנס. בזכות הדוכן סגרתי את כל החובות והתרוממנו, עד שקנינו בית בחריש, עם משכנתא.
"את המחיר שילמתי במוזיקה. הייתי עובד בדוכן מהבוקר עד הערב, ואז בא לאולפן להקליט, ובבוקר קם שוב לדוכן. ככה עשיתי את האלבום האחרון שלי, שבסוף לא הופץ. בקושי היה לי זמן להופעות.
"בסוף התייאשתי מהביורוקרטיה של קבלת רישיון עסק לדוכן, ועזבתי אותו. היום אני מתפרנס מההסעות עם הוואן ומהופעות. עושה את המוזיקה שלי, ותעזבו אותי בשקט.
"אף פעם לא ביקשתי מהמדינה כלום. אני והילדים שלי שירתנו בצבא, אני משלם מסים, מעולם לא גנבתי שקל, ישר כמו סרגל. אני רק מבקש שהמדינה לא תפריע לי עם חוקים כמו 'נאמנות בתרבות'. מה זה השטויות האלה? מה אנחנו, דיקטטורה? מירי רגב, במקום להתנפל על האמנים, שתטפל במגרשי הכדורגל כשרת הספורט".
• • •
בגר הוא בנם הבכור של ניסים וכוכבה, שהלכו לעולמם. אחיו, שצעיר ממנו בשש שנים, הוא המוזיקאי אלברט בגר (אביו של סתיו).
"לאבא שלי, שהיה אדם אמיד, היתה חנות בגדים באיסטנבול. ב־1962 היתה בטורקיה הפיכה צבאית, תלו את הנשיא ואת ראש הממשלה, ואבא אמר שחייבים לעזוב.
"באותם ימים אסור היה להגר מטורקיה עם רכוש, אז הגענו לארץ בלי כלום. נחתנו בצריף במעברה בקריית אתא, ואבא שלי פרנס אותנו במכירת פירות עם תלת אופן. בהמשך הוא פתח מכולת משפחתית.
"המעבר לארץ הכניס אותו לדיכאון, היו לו התקפים של מאניה־דפרסיה. הוא התחיל להיות אלים, והיה מכה אותי על כל דבר קטן, על שטויות".
סלחת לו?
"כן, ברבות השנים".
בגלל המצב השביר בבית, העדיף בגר ללכת לפנימייה. שם, בבן שמן, התחיל לנגן בגיטרה, הקים להקה במחתרת, ובהמשך התגייס לגרעין נח"ל והוביל להקה בקיבוץ מסדה.
אחרי הצבא שר בהרכבי רוק באזור הקריות, וטס לטיול ארוך באירופה ("שנה וחצי הסתובבתי בטרמפים. הייתי מגיע למקום, עובד קצת וממשיך לטייל, עד שנגמר הכסף").
כשחזר לארץ התוודע ללהקת "גן עדן" מנתניה, דרך יהודה פוליקר, שהיה אז הגיטריסט של להקת "ברקת". "הם ניגנו אז רוק מתקדם, ואני הבאתי להם שיר שכתבתי, 'התקרבי אלי', שהקלטנו ונהיה שלאגר גדול ברדיו. אני זוכר שהבאתי את התקליט לשוש עטרי ברשת ג', ובאותו יום שמעתי את השיר ברדיו שש פעמים, כולל באוטובוס בדרך הביתה. עם 'גן עדן' הקלטנו אלבום אצל האחים אזולאי והופענו בכל הארץ.
"מעריצות היו מתיישבות לנו על הברכיים, חונקות אותנו מהערצה. זו היתה תקופת ההשתובבות, והיינו שובבים. אני הייתי ביישן ומופנם, לא התחלתי איתן. הן התחילו איתי. בתקופה ההיא הכרתי את בריז'יט, אמא של נעמי".
היום "מעריצה על הברכיים" לא נשמע טוב.
"היום אתה לא יכול אפילו לדבר עם אישה. זה כבר מוגזם. ברור שאני לא מסכים להטרדות, אבל הסיטואציה היום מוגזמת. אנשים התבלבלו קצת עם ה'מי טו' הזה. למה לא לחזר אחרי אישה? יש לי חברים גרושים שמפחדים להתחיל עם נשים. מספרים שאם היא לא באה אליהם, הם לא מנסים.
"גברים נכנסו למגננה, כי כל גבר הוא אנס בפוטנציה או מטריד, וזה לא בסדר בעיניי. קצת הגזימו. אני חושב שגם הנשים פה בבעיה בגלל הדבר הזה. מה זה שאומרים 'פעם היו נורמות אחרות'? חיזור זה חיזור. אם ה'מי טו' שקורה היום היה גם אז, אנחנו הגברים היינו בבעיה גדולה".
• יוצאים לדרך: מנחי האירוויזיון נפגשו
• רוצים להישאר מעודכנים? בואו לאינסטגרם
• דודו פארוק מקונדומים, נטע ברזילי מפאייטים
• מצביעי ימין: יש להשקיע יותר באירוויזיון
• דחייה בצילומים: משבר חריף בדרך לאירוויזיון
• קוראי "ישראל היום" קבעו: לא משלמים על האירוויזיון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
