פעמיים בשבוע, בממוצע, מגיע אדם לבניין לא-בולט ליד פסי הרכבת בעיר שוורנצבך שבשווייץ, במטרה אחת: למות. רוב האנשים שמגיעים הם חולים סופניים. אחרים הם צעירים ובריאים מבחינה גופנית אך לוקים בהפרעה נפשית חמורה.
כולם נמשכים אחרי המוניטין שיצאו לשווייץ בתור מקום שזרים יכולים לשים בו בקץ לחייהם בלא הפרעה. יותר מ-100 גרמנים, בריטים, צרפתים, אמריקנים ואזרחי מדינות אחרות, באים לעיר הקטנה הזאת מדי שנה לשכב על מיטה ולבלוע מנה קטלנית של סמי הרגעה.
בשבוע שעבר נחשפה ההתאבדות המאורגנת לעיני מצלמות הטלוויזיה הבריטית. קרייג אוורט, בן 59 משיקגו שלקה במחלה קשה, נראה ממית את עצמו בשווייץ לפני שנתיים.
מדינות אחרות בעולם, לרבות הולנד, בלגיה ושתי מדינות בארה"ב, וושינגטון ואורגון, חוקקו באחרונה חוקים המתירים לחולה סופני - בנסיבות מסוימות - לבקש מרופא לזרז את מותו.
אבל רק שווייץ, על-פי חוק משנת 1942, מרשה לזרים לבוא ולהרוג את עצמם. החוק מטיל רק כמה הגבלות על הדרך, העיתוי והסיבה. לרופאים ניתן חופש יחסי לרשום תרופה וטרינרית למטרה זו. אחרי חמש דקות מרגע שהחולה שותה כוס מים שבה מהלו סודיום פנטוברביטל, הוא נרדם. המוות בא כעבור חצי שעה.
כמו אוורט, רוב החולים פונים לדיגניטס, קבוצת ארגונים שווייציים שהקדישו עצמם למטרה זו. מייסד דיגניטס, לודוויג מינלי, הפך את הקבוצה למפעל בלא כוונת רווח.
מותחי הביקורת טוענים כי בכך הפכה שווייץ לאבן שואבת למה שמכונה "תיירות התאבדות", וכי כי היא פועלת בתחום האפור של האתיקה הרפואית ודעת הקהל.
ד"ר ברטרנד קיפר, העורך הראשי של כתב העת הרפואי רוויו מדיקל סוויס, חושש כי כמה אנשים הורגים עצמם לא בגלל מחלה קשה אלא כדי להקל על משפחתם או על החברה מהנטל שהם גורמים. קופר גם טוען כי קבוצות הסיוע להתאבדות נעדרות שקיפות כספית.
דיגניטס טוענת כי היא גובה 10,000 פרנקים שווייצים (8,300 דולר) בעד שירותיה, הכוללים טיפול בעניינים המשפטיים והסדרת התייעצות עם רופא המוכן לרשום מרשם לתרופה הקטלנית. הקבוצה אומרת כי היא משלמת לסגל שלה משכורות ומשקיעה כל רווח בעבודת ייעוץ, הכוללת גם מאמצי מניעת התאבדות.
ארגונים אחרים בשווייץ טוענים כי הם זולים יותר ואינם גובים דבר מהחולה במישרין, אלא מתבססים על דמי חבר ותרומות. "חייבים להבטיח שאין מניע כלכלי מאחורי הארגונים האלה שמביא לעידוד אנשים להתאבד", אומר ד"ר קיפר.
קבוצה דתית נוצרית קטנה נאבקת לאסור על הקבוצות לגבות כסף על שירותיהן, דרישה שמינלי מכנה: מחשבה של "מוחות חולים".
פקידי קנטון ציריך איימו להגביל את פעילות הארגונים באמצעות חיוב כל רופא לראות כל חולה יותר מפעם אחת, ובאמצעות הגבלת האספקה של סודיום פנטוברביטול. ואולם כמה קבוצות אגרו כמות גדולה של החומר, ואילו דיגניטס עברה לשקיות פלסטיק ולהליום. השקית מונחת על ראש החולה ומוזרם לתוכה הליום. החולה מאבד את ההכרה ומת "ב-99.9% מהמקרים", אומר דרק המפרי, סופר בריטי שהמדריך שכתב להתאבדות, 'יציאה סופית', נמכר לפחות במיליון עותקים.
ואולם ההליום השאיר אחריו לרבים מהשווייצים טעם של תאי גזים נאציים, ובשוורצנבך רגישים לכך. כמו רוב השווייצים, תושבי העיירה תומכים עקרונית בסיוע להתאבדות, אך "הליום היה הקש ששבר את גב הגמל", אומר מנפרד מילץ, המפנה את דיגניטס מהבניין שבבעלותו.
על הקבוצה לעזוב את הבניין עד יוני. זו פעם שלישית שהיא עוברת דירה בתוך השנתיים האחרונות בלבד. דיגניטס השתמשה קודם לכן בבית פרטי, בחדרי מלון ואפילו בקרוונים.
ואולם הביקוש ממשיך לגדול, אומרת דיגניטס, שמספר חבריה עלה בעשור האחרון ל-6,000. כמה מהם הם רק אוהדים של עבודתה. אחרים מתכוונים למות בעזרתה בבוא העת.
ממשלת שווייץ שוקלת כללים שישימו קץ ל"תיירות המוות". אבל ג'יימס האריס, מהארגון הבריטי "למות בכבוד", אומר שזה רק יביא ליותר התאבדויות כואבות, ולעתים אף אכזריות.
ברנר סוטה, דובר אקסיט, קבוצת הסיוע להתאבדות הגדולה בשווייץ, שמסייעת אך ורק לאזרחי שווייץ, אומר כי המדינות האחרות צריכות לדאוג לשנות את חוקיהן. "איננו יכולים לפתור את בעיותיהן של גרמניה, אנגליה, צרפת ואיטליה", הוא אומר.
הערוץ הוא הארסי ביותר בביקורתו המעוותת נגד ממשלת ישראל וראשה ולדעתי משמש בידי האופוזיציה הפנימית והחיצונית למדינת...
