אם עד לימים האחרונים זאת היתה תחושה כללית, לא מבוססת, עכשיו כבר אפשר לדבר על עובדות: הטרור ביו"ש מרים ראש. רצף הפיגועים של השבועות האחרונים, ובעיקר שני הפיגועים הקטלניים השבוע - בצומת עפרה ואתמול בגבעת אסף - הם תזכורת לכך שהגזרה המאתגרת ביותר היא לא בצפון או בעזה, אלא דווקא זאת שקרובה לבית - ביהודה ושומרון.
פיגועים אלה לא מגיעים משום מקום. בעוד הציבור הישראלי והתקשורת עוסקים בעזה, בסוריה ובלבנון (ובאיראן שברקע), הזהירו הרמטכ"ל וראש השב"כ כי יהודה ושומרון על סף התפרצות. הסימנים היו בשטח, אבל מעטים התייחסו אליהם, אם בכלל. לרובנו ידוע מעט מאוד על מה שקורה "שם" - על המצב הביטחוני והכלכלי, ועל המאמץ העצום שמושקע במניעת טרור ובניסיון לבנות מרקם חיים סביר בגזרה שבה חיי מיליוני פלשתינים ומאות אלפי ישראלים שזורים אלה באלה.
המאמץ הזה עולה לכותרות רק כשיש פיגועים. כמו לפני תשעה שבועות בפיגוע באזור התעשייה ברקן (שני הרוגים) או כמו השבוע - בפיגוע הקטלני בטרמפיאדה בעפרה (תינוק הרוג) ואתמול בפיגוע הקטלני בגבעת אסף. מה שקורה בין פיגוע לפיגוע כמעט לא זוכה לאזכור. אם אין איזה סיפור אנושי חריג, הסיכוי שהמציאות בגדה תחצה את סף העניין הציבורי הוא אפסי: עבור הישראלי הממוצע, זה שאינו חי בהתנחלויות, מדובר בארץ רחוקה.
זאת תקלה, משום שיו"ש משפיעה ורלוונטית לחיי ישראל הרבה יותר מעזה או מלבנון. כלכלתה תלויה לחלוטין בישראל, וביטחוננו נשען במידה רבה על מצבה. שקט בגדה פירושו שקט בישראל; אי שקט בגדה משמעו טרור והרוגים בישראל. זאת נוסחה עדינה, שגורמים רבים מנסים לחבל בה - ובראשם חמאס; הצלחה שלהם תהיה הרת אסון לביטחון ישראל.
שיתוף עם "הציר הצפוני"
11 ישראלים נהרגו מאז תחילת השנה מטרור שמוצאו ביו"ש (לא כולל הרוגי הפיגוע אתמול). מדובר בירידה בהשוואה לשנים קודמות: ב־2016 ו־2017 נהרגו שם 14 ישראלים בכל שנה, וב־2015 - בשיאה של אינתיפאדת הבודדים - 25. גם מספרי הפצועים מצביעים על מגמה דומה: 80 מאז ראשית השנה, בהשוואה ל־154 ב־2017, 242 ב־2016 ו־361 ב־2015. רק לשם ההשוואה, מאז תחילת השנה לא נהרג אף ישראלי בגזרת הצפון, ובעזה נהרגו שני קציני צה"ל (ואזרח פלשתיני שנהרג מרקטת קסאם באשקלון בסבב הלחימה האחרון).
ארגוני הטרור הצליחו לגלגל השנה הרבה פחות פיגועים מאשר בשנים קודמות. זה לא נבע מהיעדר מוטיבציה, אלא מסיכול מוצלח של השב"כ, בשיתוף פעולה עם צה"ל והמשטרה.
תחת ההגדרה "פיגוע משמעותי" נכללים פיגועי חטיפה, התאבדות, מטען, דריסה ודקירה. מאז ראשית השנה היו 65 פיגועים כאלה, ב־2017 היו 96, ובשנתיים הקודמות 183 ו־221 בהתאמה. גם סך הפיגועים - כולל טרור "רך" של בקבוקי תבערה ואבנים - בירידה: 750 השנה, לעומת 957 בשנה שעברה ו־989 ו־1,521 ב־2016 ו־2015.
למרות שרוב הנפגעים בשנים האחרונות היו מטרור של בודדים, עיקר המאמץ מושקע בסיכול התארגנויות, משום שפוטנציאל הנזק שלהן גדול בהרבה. הדגש, כתמיד, הוא על חמאס, שמשקיע אנרגיה עצומה בשני צירים מקבילים: בהרגעת הרצועה ובהתססת הגדה.
אשרף נעאלווה, שחוסל
אחרי סדרת כישלונות בהוצאת פיגועים המוניים לישראל, ביצע הארגון באחרונה שינויים כדי להגדיל את האפקטיביות המבצעית שלו ביו"ש. זה אומר תיאום הדוק יותר בין המפקדה בעזה (בראשות יחיא סינוואר) והמפקדה בחוץ שיושבת בטורקיה ובלבנון (בראשות סלאח ערורי) לבין החוליות בשטח, כאשר מאחורי הקלעים נרשם גם שיתוף פעולה גובר עם "הציר הצפוני" - איראן וחיזבאללה - שמשמעו לא רק יותר כסף וידע, אלא גם תקווה מופגנת להצלחות משמעותיות יותר בהמשך.
ההתארגנות הגדולה שנחשפה בחודש שעבר בגזרת חברון־רמאללה היתה עדות לשינוי המבצעי שעובר חמאס. מהתוכניות שלו לפיגועים המוניים, ועד ללחץ הכביר שמפעילות המיפקדות בעזה ובחוץ על הפעילים בשטח לבצע פיגועים. הרעיון הוא לא רק לגרום לישראל "לשלם" על המצב בעזה, אלא גם לערער את תחושת הביטחון של הישראלים ולפגוע ברש"פ.
חלק מההתארגנויות מגויסות על ידי חמאס. אחרות מתארגנות עצמאית, על בסיס כלואים לשעבר או חברים מהשכונה, ומזדהות עם חמאס רעיונית בלי לקבל ממנו הכוונה וסיוע כספי או לוגיסטי. הסיכול האינטנסיבי שנמשך מאז מבצע חומת מגן והמחסור באמצעי לחימה תקניים ובמומחי חבלה הגבילו ברוב המקרים את הצלחותיהן של ההתארגנויות השונות, אבל המוטיבציות, כאמור, לא נעלמו: יעידו על כך יותר מ־2,700 עצורים מאז ראשית השנה בחשד למעורבות בכ־700 פיגועים משמעותיים שסוכלו.
הקבוצה השלישית שמעורבת בטרור (לצד ההתארגנויות המוכוונות והעצמאיות) הם המחבלים הבודדים. חלקם מונעים מסיבות לאומניות וחלקם ממצוקות אישיות. עבור כולם, הפיגוע הוא מקפצה אידיאלית ממישהו חסר ערך בעיני עצמו וסביבתו למישהו שהופך להיות גיבור ומשפחתו זוכה לכבוד ולכסף.
גם מול הקבוצה הזאת רשמה ישראל הצלחות מרשימות בשלוש השנים האחרונות, בעיקר בהתבסס על יכולות טכנולוגיות מתקדמות שמאפשרות לאתר ולסכל את רוב המחבלים בטרם יצאו לפיגוע. הצלחה מלאה לא תהיה גם כאן; בשונה מהתארגנויות, שמחייבות תיאום בין כמה גורמים ולעיתים כמה גזרות, הבודדים לעיתים לא משתפים איש בתוכניותיהם ולא פעם פועלים בדחף רגעי.
החשש: השראה לאחרים
חיילי צה"ל שמוצבים בגזרות השונות ביו"ש מורגלים בזיהוי סמ"חים - סימנים מחשידים. לבוש, אופן דיבור, דרך הליכה. מחבל שמגיע ברגל קל יחסית לזהות, ולנטרל; רכב זה כבר סיפור אחר לגמרי, משום שהוא תמים עד שהוא הופך לסכנה. זה מה שקרה השבוע בפיגועים בצומת עפרה ובגבעת אסף: המחבלים ברכב לא עוררו חשד במהלך נסיעתם, וכאשר נעצרו מול ריכוז האזרחים בטרמפיאדה ופתחו באש כבר היה מאוחר מדי. זה לא הדמיון היחיד בין הפיגועים: בשניהם יצאו הרכבים מרמאללה, ובשניהם נעשה שימוש בנשק אוטומטי. לא מן הנמנע שהחקירה תעלה כי היה קשר בין שתי החוליות או שהן השתייכו לאותה התארגנות.
המתיחות בשטחים הובילה בתחילת השבוע לתגבור כוחות בשטחים. החיילים הוצבו בעיקר בטרמפיאדות, כדי להגביר את תחושת הביטחון של התושבים. אתמול הם הפכו למטרה; בעפרה החיילים בצומת השיבו בירי, אבל לא הצליחו לחסל או לעצור את החוליה. תפקודם נבדק כעת בתחקיר, אבל בכל מקרה לא מדובר בכישלון מוחלט: העובדה שהם פתחו באש בתוך כמה שניות גרמה למחבלים לברוח, ולא להמשיך בירי ממוקד - הבדל של חיים ומוות עבור לא מעט אזרחים.
הירי, כאמור, נעשה ככל הנראה מנשק אוטומטי. מחיר כלי הנשק התקניים בגדה האמיר מאוד בשנים האחרונות (60-50 אלף שקלים בממוצע לרובה), על רקע המאמץ הישראלי לאתר אותם. זאת הסיבה שברוב הפיגועים עברו המחבלים לכלי נשק מאולתרים, שמיוצרים במחרטות ועלותם (אך גם יעילותם) נמוכה בהרבה - אלפי שקלים בממוצע (אבל גם עם יעילות נמוכה בהרבה).
הפיגוע בברקן בוצע באמצעות נשק מאולתר (תת־מקלע "קרלו"). המחבל, אשרף נעאלווה, הצליח להימלט במשך שמונה שבועות - זמן שיא במונחים פלשתיניים - וחוסל ביום רביעי בלילה בשכם במבצע משותף של השב"כ והימ"מ. כמה שעות לפני כן חוסל בכפר סורדא, מצפון לרמאללה, סלאח ברגותי, המחבל שביצע את הפיגוע בעפרה. ברגותי, שמזוהה עם חמאס, הוא בן למשפחת טרור מוכרת, כשגם אביו ודודו היו מעורבים בפיגועים שבהם נרצחו ישראלים ונשפטו למאסרי עולם.
הקושי בלכידת המחבל מברקן לעומת הפיצוח המהיר של הפיגוע בעפרה, נבע במידה רבה מהשוני באופי המפגעים - מחבל בודד מול חוליה, כלומר אדם שבקושי מייצר מודיעין לעומת קבוצה שהתקשורת בתוכה וממנה מאפשרת הזדמנויות פעולה. הסמיכות בסגירת המעגל בשני המקרים היתה מקרית, אבל היא מעידה על השליטה המודיעינית החזקה של השב"כ בשטח ובעיקר על המאמץ המודיעיני והמבצעי הבלתי פוסק שהושקע בהם, ולא רק מרצון לעשות צדק: החשש היה שמי שפעל, וחמוש, עלול לפעול ולרצוח שוב. כעת יושקע מאמץ כביר בלכידתה של החוליה שביצעה את הפיגוע אתמול; על רמאללה כבר הוטל כתר - עונש קולקטיבי שישראל נמנעה עד כה מלנקוט.
החשש העיקרי הוא שרצף הפיגועים יגבר כעת, כחלק מהמוטיב המוכר של השראה וחיקוי. אחרי הפיגוע בברקן בוצעו שלושה פיגועים בטווח זמן של כמה ימים על ידי בודדים שקיבלו השראה מהפיגוע או רצו לחקות את ההצלחה; לישראל ברור שסיכול מהיר פירושו גם הקטנת המוטיבציות של מחבלים עתידיים.
השב"כ וצה"ל ניסו עד כה לנהל את הפעילות הזאת תוך מינימום פגיעה בחיי היומיום של האזרח הפלשתיני. קריאות של פוליטיקאים לענישה קולקטיבית כנגד הציבור הפלשתיני נתקלו בהתנגדות גורפת של הדרג המדיני והביטחוני הבכיר. התוצאה המיידית שלהן, אומרים שם, תשיג אפקט הפוך מהמצופה.
ברחוב הפלשתיני, בקרב האזרחים, יש היום מעט מאוד מוטיבציות לאלימות. אם שמים בצד את המחבלים, סדר יומו של האזרח הממוצע בגדה הוא חברתי־כלכלי בעיקרו. בעוד ישראל נאבקת בטרור, עסקו הפלשתינים בימים האחרונים במחאה נרחבת כנגד חוק הביטוח הסוציאלי שיזמה הרשות (מעין מקבילה לביטוח הלאומי בישראל): האלפים שלא יצאו לרחובות על העברת השגרירות האמריקנית לירושלים או על הרוגי העימותים בעזה הפגינו כנגד הנהגת הרשות בנושא אזרחי מובהק.
זאת תופעה שנמשכת כבר כמה שנים, אבל מגיעה כעת לשיא. מבחינת ישראל יש בה נקודות לחיוב ולשלילה: אם ישראל תקפיד לאפשר לפלשתינים לחיות ולהתפרנס בכבוד, ותימנע מפעולות מתסיסות כמו פגיעה במקומות הקדושים ותצליח לשבש פיגועים של פעילי ימין קיצוני, היא תוכל להתמקד בהמשך הלחימה בטרור בלי לחשוש מאינתיפאדה חדשה. מנגד, העובדה שהציבור הפלשתיני פונה במובהק כנגד הרשות מחלישה את הנהגתה ועלולה ליצור ואקום שאליו יישאב חמאס.
גפרור שלא רוצים להבעיר
סביר להניח שהמגמות האלה יחריפו ב־2019. יותר ניסיונות פיגוע מצד חמאס (ועצמאיים, מאורגנים ובודדים), ויותר אי־שקט פנימי ברשות - על רקע המצב הכלכלי, חוסר התוחלת המדינית והעיסוק הגובר ביום שאחרי אבו מאזן. ישראל תנסה להחזיק את העניינים בשליטה בלי לגלוש לגל טרור חדש או לעימותים נרחבים, שמשמעותם גם ריתוק של כוחות נרחבים ליו"ש על חשבון עזה והגבולות בצפון.
זה אומר המשך מאמץ סיכולי נרחב, אבל גם תיאום מתבקש עם הרשות הפלשתינית. מנגנוני הביטחון הפלשתיניים נלחמים גם כיום בטרור (באפקטיביות חלקית, אבל בכוונה מלאה), אבל טוב תעשה ישראל אם תגביר את התיאום גם עם הרשות עצמה - למרות העוינות הפומבית כלפי אבו מאזן - משום שהאלטרנטיבה תהיה בעייתית בהרבה.
גרוע מכך, הידרדרות ביו"ש עלולה להבעיר גם את עזה, ואולי גם גזרות נוספות. חמאס אמנם בונה על הפרדה בין הגדה לרצועה, אבל ניסיון העבר מוכיח שהוא טועה: חטיפת הנערים ב־2014 הובילה במישרין למבצע צוק איתן. מכאן שיו"ש, על אף היעדר העניין שבה, היא עדיין נקודה ארכימדית בבלאגן המזרח־תיכוני. מכאן גם שכדאי לשוב ולעיין כעת באזהרות שהשמיעו הרמטכ"ל וראש השב"כ באשר לנפיצות שבה - שנראית כרגע רלוונטית מתמיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו