"אני לא מוכן להשכיר לך דירה כי את תסריחי את הבניין עם האוכל שלך", כך אפשר לסכם את הודעת הטקסט שכתב משכיר הדירה לשוכרת אתיופית, שצירפה את צילום המסך שלה לפוסט שעלה אתמול בפייסבוק. כמה אירוני שזה קרה באותו יום כשהסדרה הקומית "נבסו", העוסקת בהבדלי תרבות בין בחור אתיופי ומשפחתו הלבנה האשכנזית של בת הזוג שלו, זכתה בתואר "הסדרה הקומית הטובה ביותר בעולם" בטקס האמי הבינלאומי.
היציאה הדוחה והגזענית של בעל הדירה היא לא יותר מווריאציה בוטה יותר של כל משתתפי תוכניות הבישול למיניהן, שמגלגלים עיניים או מרימים גבות נוכח שמות המאכלים הלא מוכרים להם ואז, כשהצלחת מונחת בפניהם, הם מעמידים פני פליאה של "וואלה, למרות הכל זה נראה סבבה", או מרימים מזלג בתנועת נבירה אריסטוקרטית לכאורה כדי לבלגן את מה שיש על הצלחת ולדמות אכילה.
ישראלים אוהבים לאכול, אבל יותר מכל הם אוהבים להפלות על בסיס האוכל. גזענות קולינרית הפכה להיות גלויה יותר וברורה יותר ככל שהתרבו תוכניות בישול למיניהן, כמו "מאסטר שף", "בואו לאכול איתי", "המטבח המנצח", "משחקי השף" ועוד. דווקא בהתחלה המטרה היתה טובה: להכיר לאנשים בבית סוגים שונים של מטבחים, מאכלים חדשים, לגוון. אבל כמו תמיד, הכל נגמר במפגן קסנופוביה ישראלית מפורסמת: הפחד מזרים. לא רק מאנשים, אלא גם מאוכל שלהם. ומה עושים כשמפחדים? ברור שלא נודה בכך, כי הרי מי מפחד ממז'וז'ים, אינג'ירה או רגל קרושה? אז הופכים את הכל לבדיחה, כאילו לא מבינים את הקטע. כל אלה שלימדו אותם בגיל צעיר לא להגיד איכס על אוכל, מעקמים פנים ברגע שזה קצת יוצא מגבולות השווארמה, הפיצה, הפסטה ושאר הטעמים המוכרים.
"את מזמינה אותי לארוחה עם אוכל רוסי? אני מעדיף להקיא" – היתה תגובה אמיתית שקיבלתי לפני כמה חודשים באיזו קבוצת פייסבוק. זו כבר לא בורות משעשעת של "בטח כל מנה שלכם כוללת סלק, מיונז ודג מלוח", שאני תמיד שמחה להפריך (לפחות בחלקה). זה כבר מעבר – אדם זר שלא מכיר אותי ומרשה לעצמו להגיב ככה על אוכל שלי מבית.
כולנו באים מבתים שונים, עם אוכל שיכול להיראות מוזר למי שלא מכיר. אבל מכאן ועד לסרב להשכיר דירה יש מרחק עצום. "זה לא לטעמי" – הנה תשובה לגיטימית, אבל להגיד "זה דוחה ובא לי להקיא" עוד לפני שטעמת או בכלל ראית את המנה, זה חוסר נימוס במקרה הטוב וגזענות פשוטה במקרה גרוע יותר.
מי אמר איכס על אוכל? תמונה: Shutterstock
הגזענות הקולינרית היא מאוד בררנית. היא תאמץ מטבחים של "העולם הגדול" – איטלקי, צרפתי, יפני, אמריקאי, ארגנטינאי, כי זה אופנתי ומדליק ואם אתה מצטייר כאחד שמבין בזה, יקראו לך "אנין טעם". אבל היא תדחה מטבחים שנחותים יותר בעיניה, ואלה, מה לעשות מטבחים עדתיים. אגב, כמובן שכל עדה תמשיך להתגאות במטבח שלה ולהתנשא על המטבחים האחרים. הרוסים מתנשאים על האוכל המרוקאי החריף והמתובל מדי, המרוקאים מתנשאים על האוכל הפולני הלא מתובל בעליל וכן הלאה וכן הלאה. זה קורה כבר שנים, אבל עכשיו זה כבר עבר את הגבול והתפתח לגזענות קולינרית גלויה – עלבות של מגזרים שלמים על רקע האוכל שלהם, בלי להתייפייף או להסוות את זה עם מכבסת מילים כלשהי.
הגזענות הקולינרית, כמו כל גזענות, באה מהבית. היא תוצר של חינוך ושל השפעת הסביבה. אף אחד לא נולד גזען, אבל יש שהופכים לכאלה. וכמו כל גזענות, גם היא מבוססת סטיגמה, שבמקרים רבים פשוט לא נכונה ובמקרים רבים נוח מאוד לטפח אותה, כי זה מביא רייטינג. בואו נביא זוג בדואי שיגיש לכם אוכל במערה והחשמל יקרוס. בואו נלהק זוג רוסי שיכין לכם אוכל ותוך כדי נפלאות העריכה יספרו לכם על דובים רוקדים. זה משהו שאף פעם לא מטעה, ובסופו של דבר כל הדברים האלה מזינים ומלבים אחד את השני, להבת כור ההיתוך הידועה לשמצה כבר מזמן הפכה ללהב מפלג. בכל תחום. זה כבר מזמן לא בדיחות ספר מתכונים של "קודם כל, תירגעי" או "קודם כל, תגנבי את העוף".
גננת אחת, אחרי ששמעה ילדים בגן שלה מציקים לילד אתיופי בגלל צבע העור שלו, העמידה את כל הילדים מול המראה וביקשה מהם שיוציאו לשון. היא רצתה להמחיש להם, לילדים בני חמש, שכולנו זהים מבפנים. יש לי חלום לעשות ארוחת פיוז'ן של כל מאכלי העדות. למשל, בכל מטבח שאני מכירה יש ממולאים או כיסונים (כיסי בצק שיש בתוכם משהו בשרי או צמחוני). בסופו של דבר כל המטבחים די זהים וההבדל הוא רק בתבלינים וצורות הכנה, זה כבר תלוי יותר באקלים מיקום גיאוגרפי, כמו לדוגמא קרבה לים, נהר או דווקא מדבר. אז אמנם התיבול שונה ואופן ההכנה שונה, אבל המרק הוא אותו מרק, התבשיל הוא אותו תבשיל והכיסון הוא אותו כיסון, בין אם קוראים לו רביולי או פילמני או סמבוסק. בתיאבון!
הכתבה פורסמה לראשונה באתר onlife
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו