לפעמים הם שואלים אותי, איך יש לך זמן להכל. מרצה וכותבת ומשדרת, וארבעה ילדים יתברכ־אללה, ובכל קבוצות הווטסאפ את נמצאת בו־זמנית (או שהסטודנט מגיב בשמך בכיתה ג' בנות?). במקום לענות אני שולחת תמונה שלי שותה מים מצנצנת קפה ריקה. איך יש לי זמן להכל? פשוט. אני לא שוטפת כלים. נוצרים מצבים, זו לא אחיזת אוזניים אלא תיאור מציאות, שלא נשארות כוסות לשתייה, אז הילד שולף צנצנת מהחלק החשוך של המדף כדי לשתות משהו, או שאני מורחת גבינה על הלחם באמצעות מצקת.
כשאני עם הילדים אני עם הילדים, אמא של הביוקר, של הפלסטלינה וגן השעשועים, חביתות ושיעורי בית, ונשיבוקים לתוך הנשמה, שותה בצמא כל דקה איתם. כשאני עובדת, אני עובדת. בין לבין יש כביסות, וחברות, וליטל־ציפורניים. הערימות בכיור נדחקות לתחתית הרשימה, משמיעות חריקות לפני התמוטטות. החלב בדגנים מלפני שבוע הופך לסליים. אבל אני מנגנת עכשיו. מניעה במהירות את כפות הידיים. המקלדת עושה רעש של גשם. כותבת, משהו לא לפרסום וחשוב מאוד. תעזבו אותי מהכלים בכיור. יש רעש בין האוזניים שצריך לנקז. מאז שאני כזאת קטנה (עשיתי עם האצבעות) אני אדם כותב. ואין הרבה רכבות שחוצות אותי בלי שכתבתי אותן. כי כשאני כותבת אני מניחה לדף או למסך לשאת משקל במקומי, ואני נוגעת בנשגב, וחורצת בנצח, וזה מרגיש לי בגוף כמו לצוף.
***
כולם כותבים עכשיו. גרפומניה. כולם הולכים לסדנאות כתיבה ויושבים בקפה עם מחשב ומבט החוצה, לכייס עוברים ושבים ולכתוב את תנועותיהם, וכולם לוקחים איתם מחברת כריכה קשה לחופשה בקפריסין, וכולם עובדים על ספר או על סדרה, ולכולם יש חשבון ברשת חברתית שכולם מספידים אבל כולם שאובים אליה, וכולם כותבים ברשת החברתית דברים כמו "לא שאני אומר ש", "אל תתפסו אותי במילה" ו"אם תשאלו אותי". בקיצור, מגיפה. מילים מושלכות עלינו באינתיפאדה מצד כותבים בינוניים, וחלק מהמו"לים נכנעים למהומות העממיות ומדפיסים בינוניות עם ברקוד.
הלגלוג הוא רק כלפי מי שמבקש לפרסם ספר. כותבים למגירה, או לתיקיית הקבצים, יכולים להיות בינוניים להחריד או גרועים להפליא - הם בטוח אנשים משוכללים יותר. כדי לכתוב בשביל עצמך לא צריך סוודר גולף ומקטרת, עליית גג ושחפת. שום יומרה להיות סופר. רק רפואה. מה שזה משיל ממך שווה יותר מפסיכולוג.
כשהבת של ריקי חטפה פריחה מפחידה שלא חלפה, אמרו לה שזה רגשי. המטפל הרגשי הסביר שהוא מטפל בילדה דרך טיפול באמא, ושאל את האמא את מי היא שונאת. ריקי ענתה שהיא מתפללת שהגרוש שלה ייהרג בנשיכת ערוד. היא מתעבת אותו עד קצה התאים המתים בשיער. היא מדמיינת אותו מתבשל בצואה רותחת.
הוא אמר לה, תכתבי את זה. ישבה וכתבה. כתבה את התפילה שייעלם, את השנאה לעצמה שהתחתנה איתו, את הסלידה מהחלקים שלו שהיא מגלה בתוך הבת שלה. כתבה וכתבה עד שכאבה לה היד. כשהכל שועתק לתוך הדף, העופרת בצינורות של ריקי הוחלפה בהליום. נהיה לה קל על הלב כמו שאומרים. וכמו שאתם יכולים לנחש, הפריחה של הבת שלה נעלמה כלא היתה.
התנועה הזאת בדיו או בסמן מחשב, לצרוב מילים שיש להן צורה וצבע, היא אקונומיקה. איפה שהיא עוברת נשאר מחוטא. ראיתי את זה קורה. על עצמי. כותבת רגשות שליליים ומוחקת אותם ממני. על תלמידים שלי. מישהי שכתבה איתי הניחה בעט כחול כעס עצום, איבה ארוכת שנים למישהו שאחרי שסיים להרע לה - זכה בפרס חשוב. גמרה לכתוב והרחיקה את המחברת. בשלוש בלילה התעוררה, התיישבה במיטה, ובפעם הראשונה זה עשור הרגישה שהלב שלה נקי. היא נרדמה שוב, אוויר טוב זורם בעורקים שלה כמו בועות של סודה.
תכתבו. לא צריך כלום חוץ מאמצעי זמין לרישום. תכתבו כאילו איש לא יקרא. תכתבו ברצף. בלי לעצור את ההקלקות, בלי לתקן שגיאות, בלי להרים את העט מהדף, כמו כתב מחובר באנגלית. תחזרו לנקודה בזמן ותכתבו את עצמכם בגוף שלישי. תכתבו מה יהיה בסוף. איך תיראה הגאולה שלכם. תנו לדף לשמור בשבילכם. תכתבו למי שפגע בכם. אל תשלחו לו. תכתבו מכתב לילד שהייתם. תכתבו מכתב תשובה שמחזיר לכם מי שפגע בכם. אל תקראו אותו. אל תחזרו אחורה לקרוא.
***
כל האמור הוא לגבי כתיבה תרפויטית, לעצמכם. אם על העור שלכם יש פרעושים שצועקים שאתם צריכים לפרסם, אתם לא יכולים לכתוב פחות ממצוין. והבסיס לידיעת כתוב הוא ידיעת קרוא. אדם כותב הוא קודם כל אדם קורא. תוודאו שיש לכם קילומטרים בתוך הספרות, כלקוחות שקטים וענווים, לפני שאתם מתפרצים לחדר העורך הראשי בהוצאה עם ערימת דפים.
דיבר איתי מישהו ש"רוצה לכתוב טור בעיתון". "אני מודע לכוח הגדול שיש לי בידיים", אמר והתהומות רעדו. "אני כותב בנשמתי. אדם יודע דברים כאלה". האמנתי לו. ביקשתי שישלח משהו. שלח סיפור של חטיבת ביניים. באחת האפיזודות, אשתו של הגיבור "עזרה אומץ". כל הכבוד לו שאזר אומץ לשלוח לי. שאלתי אותו מה הוא קורא. הוא מנה שמות של אתרי אינטרנט. כיביתי אותו.
קריאת ספרים (טובים) היא סדנת הכתיבה הכי טובה שתיתנו לעצמכם. תסגרו את הפייסבוק, תטעינו את הסלולרי במטבח ולא ליד המיטה, תיכנסו לשמיכה עם ספר. תפסיקו עם העיתונים בשבת. בתור לרופא תוציאו מהתיק ספר. אינסטגרם איננו ספר.
אם אתם רציניים, תכתבו בשעות קבועות. תשאירו חלון ביומן: "זמן כתיבה". וזה סגור. אין טלפונים בשעה הזאת, אין קבלת קהל. הזמן המיטבי להימנע ממסיחים ומהפרעות הוא לפנות בוקר, לפני שהעולם קם. מסך מחשב, עשר אצבעות על הפסנתר של האותיות. זה קורה לבד, מחליק החוצה כמו לידה חטופה.
המוזה, שתהיה בריאה, מגיחה מהחלון. מתי מגיע השטף? כשאין מכשיר כתיבה ביד: נהיגה, מקלחת, ישיבה חשובה בשירותים, ריצה, שחייה, שטיפת כלים (שפחתכם, כאמור, פונה למלאכה הזאת רק אחרי שמצאה את הילד אוכל קוסקוס עם האת והדלי של חוף הים). אמצעי תיעוד זמינים ישנו לכם את החיים. להקליט תזכורות קוליות בנייד. לשרבט על חשבוניות הפוכות. לשלוח הודעות ווטסאפ לקבוצה שרק אתה חבר בה.
בשבת זה קשה. חשבתי שרק כותבים שומרי שבת סובלים ממצוקת היממה שאסור לכתוב בה, ואז שמעתי מדוקטור לביולוגיה שהרעיונות היפים לניסויים עולים בו בשבת ונשכחים בצאתה. אז הופכים את הסביבה למכשיר הקלטה, ומבקשים מכולם לזכור עבורך משפטים סתומים. או מסמנים באטב משרדי מילים במילון עברי, שיזכירו לך מה רצית (ולפעמים עד צאת שבת לא תזכור למה סימנת אבוקדו).
מלאכי היצירה מתרוצצים בתפר שבין ערות לשינה. הם מפזרים שם אבקה. בלילה לפני שנרדמים ובבוקר לפני שמתרוממים באות המחשבות הצלולות. הנשמה הולכת לאנשהו ותחזור בבוקר, או שהיא בדיוק חוזרת כי גמרנו לישון, ובמעלית יחד איתה נשלחת נבואה. מילים יורדות בצינור הפתוח, תובנות, משפטים שלמים ויפים שאי אפשר לשחזר אחר כך, שברי חלומות שהם מפתח. מתחת לכרית יש לי מחברת ועט. תכתבו. שלא תשכחו.
emilya@israelhayom.co.il(איור: בת־אל בן חורין)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו