שערוריית הסרק שפרצה לאחר שנתניהו גער בפעילה פוליטית שקטעה את נאומו בקריית שמונה, יכולה ללמד שיעור מעניין בפסיכולוגיה הפוליטית של השמאל.
אירוע שולי, "פרווה" בקנה מידה תקשורתי, נעשה בתוך דקות לנקודת ציון היסטורית. ממשפט פעוט בודד, מתאמצים להפיק מסקנות גורפות על יחסו של רה"מ לפריפריה. הנה, הם אומרים, יצא המרצע מן השק, ונתניהו האמיתי נחשף: הוא מזלזל בפריפריה, לא אכפת לו מעיירות הפיתוח. שלל סוכני־הדעה בשמאל, מאנשי תקשורת ועד חברי כנסת, עטו על המאורע, וחיוך בחירות נסוך על פניהם. עוד רגע נשלחנו לעמוד שוב תחת משקופים: הוא נתפס!
הכשל הלוגי הזה, ההכללה החפוזה והמפורזת - כאילו הזעפת פנים כלפי פעילה פוליטית רעשנית מוכיחה במובהק זלזול שיטתי בצרכיה וברווחתה של שכבה חברתית - מופרכת כשלעצמה. אבל מה שמכמיר לב יותר ממנה, זו המהירות שבה מזדרזים תועמלני שמאל לסחוט את ההזדמנות כדי לנסות לסכסך בין נתניהו לתומכיו. כמו הנערים הדחויים בחטיבת הביניים, הם אורבים ביציאה מהכיתה למי שזה עתה לעגו לו "המקובלים", ומנסים להעביר אותו לצד שלהם.
"אתם רואים", נדנדו בטרחנות פעילי טוויטר לתומכי נתניהו, "ביבי לא אוהב אתכם. אתם מעריצים אותו, והוא לא שם עליכם, לא אכפת לו מכם". הטקטיקה הנלעגת הזו לא הוכחה כיעילה במיוחד. לא רק כי זה היה שקוף ומטופש, אלא כי מאחוריה עומדת תפיסה פשטנית, כאילו תומכי נתניהו "אוהבים" את ראש הממשלה, "מעריצים אותו", ומצפים ממנו בתמורה ל"אמפתיה", "חום" או "חיבה".
במדומיין הפוליטי שלהם, הדנ"א של הליכוד מושתת על "מנהיג אבהי חם" שיודע לפתות את תושבי הפריפריה והמזרחים ב"מילים חמות", ולקלוע לתרבות המסורתית המשפחתית. מכאן, שאם נוכיח ל"ביביסטים" שלנתניהו "לא אכפת מהם", אז הם ירגישו נבגדים, יבינו ש"הליכוד דופק אותם", ויקפצו סופסוף לעגלת הנאורים.
כמה פשטנות, כמה פטרנליזם. מתי יבינו שם, בשמאל הדעתני, שהתמיכה בנתניהו לא מבוססת על רגשי נחיתות, אלא על הסכמה עם רעיונותיו המדיניים, הכלכליים והפוליטיים? מתי יפנימו שם, שתומכי נתניהו כועסים עליו כשהוא סוטה מהדרך הפוליטית, לא כשהוא נתפס ברגע (אנושי לחלוטין, בסערת נפשו על פטירתו של יעקב ויינרוט ז"ל), שבו הפגין קוצר רוח כלפי פעילה פוליטית?
לאחרונה חולל עורך "הארץ", אלוף בן, סערה בחוגי השמאל, כשהעלה לדיון את הדילמה המוסרית: האם לסלוח לנתניהו על "שחיתות" אם יחתור להסכם שלום. הימין ראה בכך הוכחה לניסיון השידול הנואל של עיתונות השמאל את המנהיגות הפוליטית, באמצעות "אתרוג" תקשורתי.
אני לא סבור כך. להפך, אני משוכנע שאלוף בן העלה נקודה משמעותית לשיח הציבורי, ואולי באמצעותה יואילו גם בשמאל להפנים: אם אתם שוקלים "לסתום את האף" על חשדות ל"שחיתות חמורה" תמורת נסיגה טריטוריאלית, אולי תצליחו להבין שבצד השני מבוססת התמיכה בנתניהו על תפיסת עולם פוליטית, ששום עלילות בקבוקים, רכילות על גלידת פיסטוק, עלילות קאיה ואפילו עימות עם מפגינה - לא יצליחו לכופף?
