רגע לפני שיעלה את המופע המיוחד "ג'נדר בלנדר" במסגרת פסטיבל הפסנתר של תל אביב (26 באוקטובר 2018, אולם אסיה), שבו יבצע שירים אהובים של זמרות ישראליות ויארח את אורית שחף, חשף בפנינו ערן צור את הסודות הכי גדולים, הפדיחות הכי משעשעות וסיפורי ההשכל משלושה עשורים של קריירה מצליחה.
1. אני לא חובב אמונות טפלות, אבל בכל זאת כשיוצא להופעה אז יוצא מהבית ברגל ימין ומאחל לעצמי בהצלחה שלוש פעמים (בלב, או בלחישה. לא בקול רם, כי זה מאוד אישי).
2. ביומיום אני לא משתגע על אלכוהול ולא שותה בבית. ובכל זאת, לפני הופעה אני תמיד שותה דרינק ראשון, תוך כדי ההופעה דרינק שני ואחריה דרינק שלישי. כשאני מגיע הביתה, אשתי תמיד אומרת: "שתית הרבה, אה? כולך מריח מוויסקי".
שותה רק בהופעות. ערן צור // צילום: כפיר זיו
3. כמעט תמיד ניגנתי על גיטרה בס בהופעות. זה כמו איבר בגוף וקשה לי בלעדיה. בהופעות המעטות שמישהו אחר ניגן בס כשאני שרתי, הייתי מאוד רגיש וביקורתי לנגינתו.
4. בתחילת הקריירה, גיל 17 וחצי ליתר דיוק, ניגנתי בחתונות באזור הקריות ובחיפה. כשהזמינו אותי בפעם הראשונה, התברר שהזמינו אותי בטעות והמורה שלי לבס היה כבר במקום והתכונן לנגן. עצבני מאוד, נכנסתי למכונית עצבני מאוד. את רישיון הנהיגה שלי קיבלתי אולי שבועיים לפני כן. הכנסתי לרוורס. דפקתי בחוזקה את המכונית של הקלידן שהיה אחראי על הזמנת השווא. לא עשיתי את זה בכוונה, אבל זה יצא נכון. הביטוח כיסה לו את הנזק.
5. אחת העבודות הראשונות שלי בתחום המוזיקה הייתה בסיסט של להקה שניגנה במועדון סטרפטיז.
6. אחת התמונות הזכורות לי מהמועדון, שנקרא "מועדון הצ'ק פוסט", היא של חשפנית שוויצרית רוקדת לצלילי "Big Log" של רוברט פלנט, לצהלת כמה עשרות גברים שהיו צמודים לבמה, כנראה מלחים של אונייה שעגנה בנמל.
7. למדתי במחזור הראשון בהחלט של ביה"ס רימון. למדתי המון מהמורה היקר יהודה עדר. ובכל זאת, כשהשתתפתי בקונצרט סמסטר והוא פתאום עלה לבמה ולחש לי באוזן שאני מנגן בווליום חזק מדי, התפרצתי ואמרתי לו: "אל תפריע לי עכשיו!". אחר כך התנצלתי.
נא לא להפריע! יהודה עדר // צילום: קוקו
8. היום יהודה עדר הוא הבוס שלי במחלקה לכתיבת שירים ברימון, שם אני מורה.
9. אני זוכר רגע מביך במיוחד במועדון הלוגוס בשנות ה-90. מישהי עשתה לי סימן, וחזרה ועשתה אותו שלוש פעמים. לקחו לי כמה שירים להבין שהיא מתכוונת להעיר לי שהחנות שלי פתוחה. היה כל כך מביך... הסתובבתי וסגרתי. צחקתי על עצמי מול הקהל שאין לי בעיה לשיר מילים בוטות, אבל חנות פתוחה? הכי פדיחה.
10. לא הרבה זמן אחרי אותה הופעה בלוגוס עמדתי על הבמה במועדון הפאבליק, שהיה אז ב"עמק האלכוהול" בקריות. משום שאני לא רואה טוב מרחוק, לא הבנתי מה פשר ההמולה שליד דלת הכניסה למקום. בדיעבד התברר שאלכס (אחד הבעלים) ניסה למנוע מעבריין להיכנס פנימה. ההוא נתן לו אגרוף באף ואלכס פונה לביה"ח רמב"ם, בעוד אני שר "הכל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית...".
11. זה היה מועדון קטן וצפוף בשכונת דניה בחיפה. נדמה לי שקראו לו אינדיגו. היו כל כך הרבה אנשים שלא הייתה ברירה וחלקם נשענו על איזושהי דלת לא יציבה. פתאום הדלת נפתחה בגלל הלחץ, וכמה אנשים פשוט נשפכו החוצה. הפעם ראיתי מה קרה, עצרתי את ההופעה ווידאתי שהכל בסדר. היה מישהו שקצת נשרט בברך.
12. לפני עידן הלהקות שלי ניגנתי בס בלהקת הליווי של קורין אלאל. היינו בפסטיבל בצמח וזו הייתה תקופה שמשום מה היה נהוג שהקהל זורק דברים על הבמה. למשל בקבוקי מים מלאים, ממש סכנת חיים. הופענו והתחילו לעוף בקבוקים. למזלנו, אף אחד לא נפגע. אגב, המנהג הזה הסתיים לגמרי כשפורטיס צעק בפסטיבל ערד: "מי שזורק משהו על הבמה יש לו זין קטן". מדהים איך שהמשפט הזה פשוט עצר את המנהג המטורף והרע הזה.
משפט אחד שלו ונוהג מגונה בן שנים נפסק. רמי פורטיס // צילום: אריק סולטן
13. עוד אנקדוטה שזכורה לי מהימים שניגנתי עם קורין: היינו לפני הופעה למרגלות המצדה. ענבל פרלמוטר הייתה איתנו. ישבנו לעשן ולשתות במרחק של כמה עשרות מטרים מהאור. מחצלת הייתה פרושה על אדמה על סף המדבר. ופתאום, מלב החשכה התקרבו שני גברים. מאיפה הם צצו ומה היה להם לעשות שם? עד היום איני יודע. אבל שמחנו מאוד כשהם התיישבו איתנו - אלה היו שמוליק קראוס ויענקלה רוטבליט.
ערן צור וקורין אלאל // צילום: תמר קרוון
14. התארחתי במופע של להקת "מידנייט פיקוקס" בפסטיבל אינדינגב. לקראת סיום המופע הזמר והבסיסט איתן רדושינסקי ירד אל הקהל בקפיצת פוגו עם הגיטרה שלו. תוך כדי שהקהל נשא אותו על כפיים, מישהו הוריד ממנו את הגיטרה, ורדושינסקי המשיך להיסחף על זרועות הקהל. מתברר שאותו אחד שהוריד ממנו את הגיטרה החל לחבוט בה על האדמה, כאילו שהיא לא גיטרה - אלא מטקה ישנה או מקל מטאטא. כשאיתן חזר לבמה ומישהו הביא לו את מה שנשאר מכלי הנגינה - הבנו מיד שמדובר בטוטאל לוסט. זה היה ביום חמישי. ביום ראשון בבוקר קיבלתי טלפון לא מזוהה. הדובר הציג עצמו כאבא של אותו בחור שריסק את הגיטרה. הוא התעקש לקנות לרדושנסקי גיטרה זהה חדשה, ואכן כך היה. עד היום שרידי הגיטרה המרוסקת נמצאים במועדון לבונטין 7.
15. בתקופת להקת כרמלה גרוס ואגנר, לפני יציאת האלבום, קיבלתי הצעה לשיר את "נשל הנחש" של מאיר אריאל עבור פסקול הסרט "שורו". כשיצא הסרט גם הוציאו את הביצוע שלי לרדיו והוא זכה להצלחה יפה. הייתה זו הפעם הראשונה ששיר ששרתי הושמע ברדיו. הבעיה הייתה שחברי הלהקה לא ניגנו בהקלטות של "נשל הנחש", ולכן גם לא רצו שהשיר ייכלל באלבום הבכורה שלנו. אני התעקשתי שהוא כן יהיה באלבום ועשיתי את מה שצריך כדי שזה יקרה. כשהם שמעו על כך, זה היה בדרך להופעה בגליל העליון. הם לא רצו לבטל את המופע, אבל החליטו לנגן עם הגב לקהל. בלעתי את הרוק והמשכתי.
16. הרגע הכי מרגש בקריירה שלי עד היום על הבמה היה כשחגגתי יומולדת 50 על הבמה בבארבי, ושני הבנים שלי עלו לשיר ולנגן איתי. מצד אחד, עמד בני הבכור הגיטריסט המוכשר ליאם, ומהצד השני עמד ושר נהדר בני הצעיר טומי. הרגשתי הכי בבית אי פעם.
ערן ושני ילדיו על הבמה בבארבי // צילום: יובל אראל, באדיבות הבלוג של יובל אראל
17. הזמינו אותי לשיר בעיר הולדתי, קריית ביאליק. זה היה במסגרת חודש הספר העברי והם רצו שאשלב כמה שירים שחיים נחמן ביאליק כתב. למדתי את "היא יושבה לחלון" ואת "הכניסיני תחת כנפך", והגעתי לצפון עם הרכב מלא. הייתה מערכת סאונד גדולה והכל הותאם יפה להופעה. הבעיה הייתה שזה היה ביום של משחק חצי גמר במונדיאל 2010. הגיעו בקושי עשרה אנשים, ובהם אישה שלמדה איתי ביסודי. המארגנים הציעו לי לבטל את המופע. "אתה תקבל את השכר שקבענו ופשוט תחזרו הביתה". שקלתי לרגע ואמרתי שאני לא מסוגל לבטל. אפילו בשביל אותה אישה שלמדה איתי וטרחה להגיע. למרות היעדר הקהל, הייתה הופעה יפה וחזרתי מרוצה הביתה. מאז אותו יום אני יודע להסתכל על מי שכן בא לראות אותי מופיע, ואם יש כיסאות ריקים - לא בהם אני מתמקד, אלא במי שכן טרח והגיע.
יופיע בכיף גם בפני עשרה אנשים. צור // צילום: קוקו
18. זו הייתה הופעה בפאב ברמת ישי. סיימתי את ההכנות וביקשתי לשבת בחדר ההלבשה. בעל המקום אמר לי שאין לו חדר הלבשה, אבל יש לו פינה שבה אוכל לשבת בשקט עד המופע. עליתי אחריו במדרגות המתכת שמאחורי הבניין, והוא הכניס אותי לחור לא נקי בעליל. כשיצאתי משם, בגדי ההופעה שלי היו מוכתמים. מאז למדתי שאם ההופעה היא בפאב קטן ואין להם חדר אומנים, אז עדיף לשבת על הבר ואפילו לפטפט קצת עם מי שבא ולומר ערב טוב.
19. הייתה בחורה אחת שבתקופה מסוימת באה לכל ההופעות שלי בתל אביב. ואחרי שההופעה הייתה נגמרת היא תמיד רצתה לדבר איתי, ואם אפשר - גם לתת לי נשיקה. זה התחיל להיות צפוף ומעיק. כשסיפרתי לאשתי - היא התחממה, ובהופעה העוקבת היא באה איתי וחיכתה לרגע שאותה בחורה שוב תנסה לנשק אותי. אשתי לקחה אותה הצידה והסבירה לה עובדות חיים בסיסיות. מה שהיה משמח זה שאותה בחורה המשיכה להגיע (אמנם פחות, אבל עדיין), אך מאותה הופעה היא שמרה על המרחק הנכון והמכבד.
20. לא הכרתי את נהג הסעות האומנים הזה. מישהו המליץ לי עליו והזמנתי אותו לקחת אותנו לחיפה. כשירדתי מהבית ונכנסתי לאוטו - הופתעתי לראות אישה שיושבת לידו ואינה קשורה למופע בשום צורה. הבלגתי ולא אמרתי כלום, רק שמתי לב שבדרך חזרה הוא נסע מהר מדי והיה נדמה שהוא מנסה להרשים אותה. בהופעה הבאה שוב הזמנתי אותו, בתקווה שהוא לא יביא אותה איתו. ואכן, ירדתי למכונית והיא לא הייתה שם. יצאנו מתל אביב לכיוון חיפה ופתאום הוא נכנס לתחנת דלק, שם עמדה אותה האישה בצד הדרך, עלתה ושוב התיישבה לצידו. הוא הוריד אותנו במקום ההופעה ונסע איתה, לא יודע לאן. כשהסתיימה ההופעה, הוא אסף אותנו והמושב האחורי של הוואן עדיין היה חם. רק אחר כך התברר לי שהוא ניצל את העבודה למטרות בילוי. זה הרגיז אותי מאוד, כי ההסעה היא סעיף יקר במיוחד ואני שונא שמערבים חיים אישיים בהופעות. זה אומר שלא מכבדים את המלאכה. זו, כמובן, הייתה הפעם האחרונה שנסענו יחד.
• הסדרה המגניבה ביותר בנטפליקס
• חידון: מזהים מי אחי המפורסם?
• בקרוב בקשת 12: ריאליטי בלי הפסקה
• האם זו הסיבה שנטע זכתה באירוויזיון?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו