צוות המחנכים לא שמו ליבם אל מחוגי השעון הנעים להם שעה אחר שעה. עסוקים היו הם בדיון מעמיק על תלמידי שיעור ב', מנסים להבין את המתחולל בקבוצה זו. למען האמת קבוצה איכותית, אך יחידים שם בעלי בעיות קשות במשמעת ודרך ארץ, והפלא הוא שמדובר דווקא בטובים שבתלמידים.
ר' שלום, הר"מ של קבוצה זו משנה שעברה, נתבקש על ידי הצוות להגיע גם הוא לישיבה, על אף שלמעלה מחצי שנה הם כבר אינם שומעי לקחו, אך היות וחידה חינוכית קשה נצבה בפניהם, לא ימנעו מלבקש סיוע מאיש חינוך ותיק כר' שלום.
דף ועוד דף נתמלא בשורות, נתונים נוספו לנתונים, מה שלכאורה היה אמור כבר לתת קצה חבל, לחידה של מורכבות התלמידים, אך ככל שעברו הדקות ונקפו השעות החידה התעצמה, כוסות קפה רבים נלגמו, אך השאלה עומדת במלוא הדרה.
גדי, המדריך ישב כל הזמן צפון בפינתו בחדר הצוות, איש צנוע הוא גדי, ובוודאי ליד צוות תלמידי חכמים, איננו פותח את פיו. הוא מאזין לדברים הנאמרים ומדבר לעצמו בליבו, איננו משתף את כבוד הרבנים במחשבותיו, צעיר הוא, ולא איש ספר, ולכן יש לו זמן לגדי לחשוב לבד על כל התלמידים המדוברים.
לפתע פנה ראש הישיבה ר' דוד אל גדי המדריך, וביקש לשמוע את אשר על ליבו, גדי סירב מתוקף אמונת ההמלצה "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה", אך ר' דוד חייב אותו לומר את דברו - וכה היו דבריו:
לאחר המבול אנו מוצאים כביכול שיח של בורא עולם עם עצמו. "ויאמר ה' בלבו לא אסף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו" וכו', על פניו נראה לכאורה, שהקב"ה מתנחם בכך שהאדם הוא יצור רע כבר מעת נעוריו ולכן אין סיבה להרוס את הבריאה בגללו!!
"אממה", הוסיף גדי לכל הצוות שהאזין לדבריו - למה ברא הקב"ה לכתחילה אדם עם יצר שהוא רע כבר מנעוריו, למה לא לתת לו אפשרות לגדול טוב ורק בבגרותו לתת לו את היצר הרע המדובר, הרי זו שלילת אפשרות התפתחותו התקינה של הנער בכך שיש לו יצר רע כבר מגיל הנעורים?!
אנשי הצוות זעו באי נוחות מהשאלה הלא מקובלת, ולא ישיבתית שנשאלה על ידי מדריך בלבד. חצאי מבטים הופנו אל ראש הישיבה על ידי צוות הרמי"ם, אך ראש הישיבה דווקא היה זה שביקש מגדי להמשיך בדבריו.
הכוח של גיל הנעורים הוא הרצון לעצמאות! עד עכשיו כולם החליטו לי, מעכשיו אני מחליט, אכן קשה למחנך להתגבר על העצמאות הזו, חוסר הבגרות השכלית מתווה עליה את תו העקשנות, עקשנות שנראית כאסון עתידו של הנער, אך לאמיתו של דבר עצמאות זו היא היא השורש של האישיות המוסרית של עתידו של הנער.
הקב"ה נטע בלב כל אדם את השאיפה לעצמאות, כדי לחשל את אופיו בדרך הטוב, עצמאות זו מתגלה תחילה בנעורים כסוג של פריקת עול, אך ככל שהנער מתבגר הוא מגלה שדווקא קיום המצווה היא החרות הגדולה של האדם. שמירת שבת היא אב מנוחת הנפש של המשפחה וכך קיום כל התורה היא החרות הגדולה ביקום כולו, וכך כאשר הוא מתבגר הוא מתמלא בהתלהבות שגורמת לו להתמסר לאידיאל הנעלה.
כחלוף זמן כאשר הנער הופך למבוגר, הוא כבר קונה לעצמו הרגלי חיים שלעתים הם קשים ומזיקים, אך ככל שהוא עבר את גיל הנעורים כחוויה כזו של מלחמת עצמאות עם פריקת עול וחזרה לדרך הנכונה, כך בבגרותו יוכל הוא להתמודד עם ניסיונות החיים, לעומתו נער שלא חווה את גיל ההתבגרות יקשה עליו שבעתיים ההתמודדות בבגרותו.
כאשר הקב"ה מדבר אחר המבול, המסקנה היא שהרוע המתגלה בנערותו של הנער אינו רוע תכליתי לעצמו, אין ילד רע, יש ילד שרע לו! הילד איננו רשע, הילד גדל ועובר מסלול שחלקו מכוון לכך שיחווה רוע שהוא כלי להמשך חיו.
רבותי היקרים, קטונתי מלתת מוסר, אך אתם יושבים פה כבר שעות רבות ועסוקים בקבוצת תלמידים, שגם אתם מודים שהם נפלאים, אך יש להם רגעים שהם רעים בהם. אין לנו לקחת מסקנות ולהנציח את הרוע, כביכול הם קבוצה בעייתית ונערים רעים! נהפוך הוא, ילד שכזה שחווה את רוע הילדות בעוצמה גדולה, בבגרותו הוא יהיה מחושל ומכיר את תכסיסי מלחמת החיים.
לו תסיקו עכשיו מסקנות על התלמידים ממצבם הנוכחי, דומה הדבר לילד שחותך פרוסה מעוגה שטרם נאפתה כראוי. המתינו, תנו להם את הכלים, את התמיכה, ותראו שכולם טובים, והצלחתם תלויה ביכולת שלכם להכיל אותם ולכוון אותם ובעיקר להאמין בהם מתוך ידיעה שדווקא הם נכון להם עתיד מיוחד.
על פרוטקול ישיבת הצוות מאותו הלילה נמתחו איקסים גדולים ובמקומם חולק לכל איש צוות צילום מדברי הרש"ר הירש, אותו הוא יקרא כל בוקר לעצמו טרם גישתו למלאכת הקודש.
רש"ר הירש בראשית פרק ח פסוק כא':
"צעירים רוצים להתפתח מתוך עצמם; צעירים אינם לא צדיקים ולא רשעים. אוי לו למי שסבור שהילד הממוצע הוא רשע ומרושע! מי שמכיר ילדים, יודה: לא, אין זה נכון, הנוער איננו מושחת, יצר לב האדם איננו רע מנעוריו, לא מנעוריו ישאף האדם אל הרע. בזמנים רגילים - מספר המבוגרים השואפים אל הרע הוא רב ממספר הצעירים. אמת, צעירים עלולים לעשות את הרע, - שכן טרם הורגלו להיכנע לעול מצוות; שליטה עצמית ומשמעת דומות עליהם כעול, ובשאיפתם לעצמאות "ינערו" עול זה מעליהם. אכן, קשה להתגבר על עצמאות זו של הרצון; חוסר הבגרות השכלית מתוה עליה את תו העקשנות; אך עצמאות זו היא היא השורש של האישיות המוסרית שלעתיד".
"וכך נטע הקדוש ברוך הוא בלב כל אדם את השאיפה לעצמאות - כדי לחשל את אפיו בדרך הטוב. עצמאות זו מתגלה תחילה כ"נעורים": הצעיר משלח רסן, "מנער" ופורק את העול. אך משהוא מגיע לכלל הכרה, שתכלית המצוה היא חירות, ולא הגבלה, הרי הוא מתמלא התלהבות נעורים, ונודר להתמסר לכל אידיאל נעלה".
הכותב הינו ראש בית המדרש החרדי ברקאי חיספין, וחבר איגוד ענ"ף.