בשעה זו ממש יש נער שעושה משהו קונדסי, אולי הוא פוגע במישהו אחר, אולי בעצמו. הנער הזה, חמור עיוור שנוגח בקיר, הורס לעצמו את החיים. בעוד 36 שנה הוא יומלץ להתמנות כשופט, מבקר, שר או מרצה, והקונדס יגבה קנס. וקשה לעצור את הטיפשות, את הנעורים, את היעדר שיקול הדעת, את היצר שקופץ, ומיעוט הניסיון כיצד לגבור עליו, את הריקוד על פי תהום, הסכנות הן חלק בלתי נפרד מגיל ההתבגרות, את הכאן־ועכשיו, בלי עתיד, בלי אחריות.
אין איש יודע אם הטענות כלפי השופט ברט קבאנו, כי התנהל באופן מחפיר כשהיה בן 17, הן אמת או בדיה או משל. אבל בדיוק עכשיו, בישראל, נער בן 17 מחינוך טוב עד מצוין, שנועד לגדוּלוֹת, שוחט את הגדוּלוֹת ברגע קטון. הוא הורס חיים של מישהי או מישהו, והורס את החיים של עצמו, כי סוף דבר להתגלות. בדיוק עכשיו כדורגלן מבטיח מחזיק את ההגה אחרי ששתה, והוא פוגע במישהו, ונלחץ, ולא מגיש עזרה, וזהו, ההבטחה היתה לאבק.
והלוואי שהם ישמעו, יקבלו את הקלסר מלא הטעויות של ההורים והאחים והדורות הקודמים, וישתדלו שלא לדרוך על העקבות. הלוואי שישעו אל הדבר הקטן הזה: שגיאה אחת בטיפש־עשרה יכולה לשנות את מסלול חייך.
* * *
למבוכה כשמזהים אותי נוטפת זיעה בלונה פארק התרגלתי. הנה זאת, העיתונאית ההיא. גם למוכר בחנות הרהיטים שאמר שהוא מאזין אדוק לתוכנית הרדיו שלי, אבל תרם את הערך הזה רק אחרי שביקשתי הנחה ועשיתי פרצוף של מסכנה אנונימית, התרגלתי. לְמָה לא מתרגלים? לזיהוי שלי בידי נותני שירות בתחום הגוף. רופאים, רוקחים ולודמילה מהלייזר.
אז האורתופד הצהיר שהוא נהנה לקרוא אותי בעיתון רק אחרי ה"תתכופפי", "תתמתחי", וכל מה שלא מחמיא לאישה בת 40. אחר כך, כשהמדפסת שלחה אותי לבדיקות, הוא נאנח ואמר: "על השטות הזאת תשלמי כל החיים".
* * *
לא הייתי בת עשרה, הייתי בת 25, אבל סתומה וחסרת אחריות כמו שגם בני 25 בטיול תרמילאים יכולים להיות. ואני משלמת על זה כל החיים בייסורי גב ובעובדה שאין בה שמץ מליצה: אני בחורה ללא עמוד שדרה.
ארגנטינה, 2004. אחרי צ'ילה, בדרך לבוליביה. האדמה התחילה לחזור על עצמה. החלטתי לבדוק איך השמיים. בפעם הראשונה שנרשמתי לצניחה, בבואנוס, השמיים סירבו לקבל אותי. זה בוטל כי ירד גשם, ולמחרת כי הרוחות היו חזקות, וביום השלישי כי היתה תקלה ברכב שמסיע לאזור היציאה. עזבתי את בואנוס, מתעלמת מהרמזים, נחושה למצוא מקום שבו אדאה בין עננים.
אל המחוז ששמו בישר את ההמשך ("פרובינציה דה־סלטה", איפה אפשר ליפול מהשמיים אם לא שם) הגענו בחושך. היו שם עוד ישראלים. אחת מהם התוודתה שהגיעה לעיירה טוקומן כדי לחפש את הבית של מרקו מהסדרה האהובה. מרקו הוא דמות מצוירת. לא אמרתי לה את זה. נרשמתי למנצחי רחיפה.
יום לפני הרחיפה שמעתי שיחה בין שתי ישראליות. אחת הזכירה מישהי שהיתה איתן בצבא, השנייה לא חיברה במי מדובר, הראשונה אמרה: "נו, זאת ששברה את הגב". מנורה נדלקה בי: מעניין מה זה לשבור את הגב! איך שוברים גב? למחרת זה קרה לי.
עליתי לשמיים כרוכה בחבלים עם מדריך מקומי בשם עומאר. הוא היה ערבי. ישראל בדיוק חיסלה את שייח' יאסין. לעולם לא אדע אם לא נפגעתי בפעולת איבה. גורלי היה קשור בגורלו. דאינו. מגובה מאות מטרים העולם היה יפהפה ודומם. משבצות ירוק וחום, רוח קלה, עין כחולה בתוך הירוק. 15 דקות נשמתי בפה פתוח, בולעת את היופי. עומאר אמר בספרדית משהו על מזג האוויר, שאין רוח או שיש רוח. הייתי שיכורה מכדי לשמוע.
הדבר הראשון שראיתי אחר כך היה כיסא גלגלים, חוצה בשחצנות את מחשבתי מצד אחד לצד שני. היתה בעיה במצנח, ברוחות, בזווית הנחיתה. התרסקתי לאדמה מגובה רב ובזווית ישרה, כמו אבן שנופלת משמיים. ענני עפר התאבכו. אני לא חתולה, אז נפלתי על הגב.
שכבתי על המצנח המרוקן ורעדתי מפחד. גלים של כאב הצליפו זרמים חשמליים מהצוואר עד כפות הרגליים. כפות הרגליים. לא ידעתי אם אני עדיין מרגישה אותן, או רק מדמיינת. השמש צלתה אותי, פגר בתוך קסדה וערימת חבלים, שבילי זיעה נמזגים בדמעות. גדודי זבובים זיהו את עלבוני. העננים, קלים ומהירים, הסתלקו למקום אחר כדי לא לראות.
הזמינו אמבולנס. אחרי זמן־ארגנטינה הגיע טנדר. שני ארגנטינאים מבוגרים ניסו להקימני מעפר דל. רציתי להתפלל ולא זכרתי אף תפילה. צרחתי משך ארבע שעות של נסיעה בכבישי עפר משובשים. קטעים מתהילים צנחו ממני בבלאגן, שיר למעלות אשא עיניי מזמור לדוד אשרי יושבי ביתך שמע ישראל. מאוחר יותר הבנתי שאותן השעות היו שעות של חסד ולא של דין.
בבית החולים צינורית עם מורפיום מפזרת את הרעש, מכסה, כמו שיר ערש. יומיים של בדיקות. ציוד מיושן, קצב ארגנטינאי, מיקו מדווח שצ'רלי בבית חולים, לא יודעים מה יש לו. איש מהרופאים אינו דובר אנגלית. אנחנו מתרכזים בפנים הדובבות ספרדית ומנסים לקלוט מילים מוכרות. "סלסה", הם מנסים מילה פופולרית. רסק, רוטב. "סלסה" הם מצביעים על החוליות בגב. השתרר פחד. השתררה גם סקרנות מפני החיים החדשים. איך יהיו: בלי רגליים? בלי ידיים?
את צינור הגבס המקושת שעטף אותי מהצוואר ועד קצה האגן, מרגיש כמו בטון ושוקל כמו שכפ"ץ, הרכיבו לי בהרדמה מלאה בחדר ניתוח. לפני שהורדמתי חשבתי שבטח יגנבו לי שם כליה.
כשהתעוררתי מעורפלת, אדי מורפיום צפים בחלקים החושבים בראשי, מיששתי את הבטן ונעניתי בהד קשה וחלול. אני לא מצליחה לגעת בגוף שלי! הניגוד לתחושות הריחוף והציפוריות שביקשתי לעצמי בא בדמות המכלאה היצוקה, צינוק שמידותיו כמידות גופי.
הרופא הישראלי הסביר בטלפון שהם מנסים להפחית את הלחץ של חלקי העצם על חוט השדרה. חודשיים אחר כך, כשכבר הייתי בישראל, עדיין היה הגבס הלוחץ והכבד לבית שלי, כמו צב. כאובה ומקומרת, דפקתי על קירות כלאי הלבן, שעליהם כתבתי בטוש סגול בעברית ובספרדית "רציתי להיות ציפור".
ביום השחרור העבירו את גופי, כאילו היה מזוודה במטוס, לתוך מחוך מתכת למשך חודשיים נוספים. התגעגעתי להרגשה העוטפת של סד עינויי המוכר. משם הגיע הליך שיקום שמרני. הליכון. חיים איטיים, כאובים, שבועות במיטה, נזקקות לזולת כדי להתהפך מצד לצד. חוט השדרה שלי - פגוע, רופף ועלוב - שרד. שנה ורבע אחרי תאונת הצניחה בדרום אמריקה ילדתי את עברי. אחר כך עוד שלושה.
כשאתם אומרים שאני בת מזל כי אני הולכת על שתי רגליים, וש"יכול היה להיות הרבה יותר גרוע", אני יודעת על מה מדובר. כבר הייתי שם תודעתית וחזרתי לארצות ההולכים. אני חיה כרגיל. כמו כולכם, רק עם חוליה מרוסקת. לעומאר לא היה ביטוח. הפציעה לא זיכתה אותי בפסו שחוק אחד, אבל קיבלתי חתיכת שיעור. לאחרונה התחילו כאבים. דקירות. קושי לעמוד. 14 שנים אחרי, הגוף זוכר. גב שבור הוא גב שבור. הייתי צעירה וטיפשה. הרופא אומר שאשלם על זה לכל ימי חיי. אפשר שהוא צודק.
(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו