החלק המעניין היה בסוף השיחה, כשהרב לאזאר עצר אותי לפני הדלת ואמר: "אתה יודע שאין היום מנהיגות בימין הישראלי". מה עם נתניהו, שאלתי. "אחד", ענה לי. "הוא באמת מיוחד, אחד בדורו, אבל מי יחליף אותו?" והוסיף שהוא חייב לדאוג להמשכיות, לתת לאנשים חזקים לגדול לידו, שילמדו ממנו כיצד להנהיג, כיצד לקבוע מדיניות והחלטות, כיצד לנהל מו"מ, אחרת לא יהיה לו המשך. "ראיתי הרבה מנהיגים שהיו חזקים מאוד, אבל זה לא מבטיח המשכיות".
בדרך לישראל, לאחר שנפרדתי מהאימפריה החינוכית שחב"ד הקימה במוסקבה וברוסיה כולה, חשבתי לעצמי שזה משל נאה גם לחסידות המפוארת הזאת, שלא העמידה יורש לרבי האחרון, וחסידיה עדיין מתווכחים על מעמדו הקיומי. עמדתו של הרב לאזאר בנושא ברורה ורציונלית, אבל לא נקדים את המאוחר.
הגעתי למוסקבה בשלהי השנה העברית לשוחח עם הרב הראשי של רוסיה, הרב שלמה דובער (ברל) פנחס לאזאר (54). "אתה תתאהב בו", דחק בי העורך, "לא תפסיקו לשוחח".
ואז גיליתי שהוא יליד איטליה, וחוץ מהשכלתו התורנית והרבנית המקיפה, הוא איש רנסנס, בעל השכלה כללית רחבה. בליל שבת הפלגנו בשיחה על דנטה ו"הקומדיה האלוהית" שהוא מכיר במקור, וההבדל בינו ל"איליאדה" ול"אודיסיאה" של הומרוס (1:0 לטובת היווני. "אי אפשר להשוות"), ועל השירה האיטלקית שהרב אמר שהוא לא מכיר שירה יפה כמותה.
שוחחנו על פרשת השבוע, והרב נתן פירוש חסידי וקבלי עמוק על האדם הפרטי וכוחות הנפש שלו, בזמן שאני הבאתי על אותם פסוקים פירוש של הרב קוק על האומה וכוחות הנפש שלה. וכך, בין כוסית לכוסית, התוודעתי לאחד המנהיגים החשובים של יהדות רוסיה, בעל מהלכים רציניים בחוגי השלטון - לא כשתדלן יהודי במסורת הישנה, אלא כרב וכאינטלקטואל יהודי גאה, שהשלטון חפץ לשמוע את דעתו ("דעת תורה", בלשונו) בעניינים שעל סדר היום ברוסיה ובעולם.
בזמן פגישתי עם הרב לאזאר פורסם שקפץ לאיראן עם הנשיא פוטין וביקר שם את הקהילה היהודית. הרב לאזאר לא רוצה להרחיב. הוא מספר שבשנים האחרונות ביקרו יהודים איראניםברוסיה ושמעו מהם שהמצב בקהילה היהודית "בסדר" מבחינה דתית. יש חופש דת מלא. עם זאת, הוא אומר, יהודי איראן מנותקים מהעולם היהודי, ולא מקיימים קשר עם שום קהילה יהודית אחרת בעולם; זאת נוסף על המצב הכלכלי הקשה שם.
"אנחנו מנסים לעזור להם: לספק להם אתרוגים, תפילין, מזוזות וכדומה". עוד הוא אומר שיש באיראן אפשרות לחינוך יהודי, אבל אין להם די ספרים. הצעירים היהודים שם רוצים מאוד לפתח חיי קהילה וללמוד יהדות, מה שלא היה בעבר. האם הם לא רוצים לעזוב? הרב לאזאר ענה שהוא לא מדבר איתם על כך, אלא רק מנסה לעזור להם. "מה שיעשו בהמשך, זו החלטה שלהם". הרגישות מובנת.
לא משבר, אלא לקח
הרב לאזאר, נשמעות לא מעט הערכות על המשבר הנוכחי בין ישראל לרוסיה. כיצד אתה רואה זאת? הסורים הפילו מטוס רוסי, והיהודים אשמים?
"מה שהנשיא פוטין אמר, המילים שלו הן הקובעות במדינה. כואב לי על מה שבמשרד ההגנה אמרו, אבל בתמונה הכללית ברוסיה, יש הרבה יותר משקל לדברים של פוטין מכל דבר אחר שנאמר. הוא אמר דברים ברורים: שצריך ללמוד לקח מהפרשה, ולעשות הכל שזה לא יקרה שוב. הוא אמר בפירוש שזה לא דומה כלל למה שקרה עם המטוס הרוסי שהופל בידי הטורקים.
"מובן שזה סיפור כואב. במצב מלחמה, במיוחד במצב העדין בסוריה, קורות תאונות, אבל אף אחד לא רצה שזה יקרה. מובן מדברי הנשיא שברור לו שלישראל לא היתה כוונה לעשות משהו נגד רוסיה. קרתה פה טעות וצריך ללמוד ממנה. כשמטוס רגיל נופל, לא מפסיקים לטוס אלא לומדים מזה כדי שלא יקרה שוב. זה העיקר. אנשים יכולים להאשים, אבל כשיודעים שזה לא המצב, הם יורדים מזה. אני יודע שיש היום שיתוף פעולה מלא בין ישראל לרוסיה בכל הקשור לסוריה".
כיצד תייעץ לישראל לפעול ביחס לניהול משבר עם רוסיה?
"ישראל צריכה לדעת שרוסיה שומרת על הגבול של ישראל, ומבינה את האחריות שיש לה באזור גם ביחס לשמירת האינטרסים של ישראל. אני מאמין בכנות של הרוסים שלא רוצים שישראל תינזק ממה שקורה בסוריה. נוצר מצב מסובך מאוד עם איראן, טורקיה וסוריה, שבינן לבין עצמן לא מסתדרות. ישראל נמצאת במשחק הזה שלא ברצונה, רק כי אין לה ברירה. רוסיה מבינה שהיא צריכה לקבל אחריות על המצב. חשוב שההבנות הללו יימשכו.
"הדבר החשוב הוא: היות שרוסיה כל כך מעורבת במה שקורה, צריך לתת לה הרגשה שאנחנו סומכים עליה ורוצים גם לראות שהיא באמת מקבלת אחריות. רוסיה לא נכנסה לסוריה סתם, אלא מפני שהבינה שהמצב שם תלוי על בלימה, ועלול להתהפך בן־רגע עם דאעש וארגוני טרור אחרים. ביחס לעצירת הטרור וייצוב המצב, רוסיה וישראל חושבות אותו הדבר. יש להן אויב משותף: הטרור; ופה צריך שיתוף פעולה מלא, אחרת יהיה קשה להתגבר עליו".
להתחבר למקום
בתור בן לשליחי חב"ד, איך הגעת ל"קומדיה האלוהית", ל"איליאדה" ול"אודיסיאה" ולשאר אוצרות תרבות המערב?
"בדיוק כמו שילדיי הגיעו לרוסיה, במסגרת השליחות שלי, והם מרגישים היום רוסים לכל דבר, אפילו פטריוטים. זה חלק מתפיסת השליחות בחב"ד, להגיע למקום ולהבין שאנחנו לא זרים בו. ילדיי גדלו ברוסיה, ואילו אני התחנכתי באיטליה. הוריי דיברו בבית איטלקית. למדנו בבית ספר יהודי, כמובן, אבל הקפידו שלצד החינוך היהודי יוענק גם חינוך כללי. ושם למדתי את תרבות המערב. עברתי את כל המבחנים לפי החוק האיטלקי, כמו שהילדים שלנו פה מקבלים תעודת בגרות רוסית. זו משמעות השליחות: אתה מתחבר למקום, חי בתנאים שבהם חיים האנשים פה, מדבר את שפתם ומרגיש אותם".
אז זה חזון נפרץ, שאנשי חב"ד מגיעים ומשתלבים בהשכלה ובתרבות של יעד שליחותם?
"אצל הרבי מלובביץ' זה היה לא רק חזון, אלא מציאות. אין כזה דבר יהודי מפה, יהודי משם. כולנו יהודים. יהודי, איפה שהוא חי, הוא קשור למקום. לכן חשוב לנו לא סתם לבוא לשליחות במקום כלשהו, אלא ממש להתחבר אליו. אני זוכר, כשהגענו לפה בתחילת שנות ה־90, שאל אותי מישהו, לכמה זמן הגעת? אמרתי: אני פה בשליחות. והוא התעקש: אבל לכמה זמן? עניתי: לכל החיים. כששמע זאת, אמר: אז אתה משלנו. באתי להשתקע פה, ילדיי יחיו פה, העתיד שלי פה. כמו שאמר אחד משותפיי כאן, כבר קניתי חלקה בבית החיים, ואני כבר יודע איפה אהיה אחרי 120 שנה. אז אנחנו חלק מהקהילה, חלק מהמקום".
מאחורי מסך הברזל
בוא נחזור אחורה, לרוסיה שאליה הגעת לפני כשלושה עשורים בערך.
"הגעתי לכאן לראשונה בשלהי המשטר הקומוניסטי, ב־87'. גורבצ'וב עלה לא מזמן לשלטון, והוא מתחיל לדבר על 'פרסטרויקה' (בנייה מחדש) ו'גלסנוסט' (פתיחות)".
תן לי תמונה מהזיכרון שלך, מרוסיה של אותה תקופה. מה ראית?
"אתה נוחת בשדה התעופה ונופל עליך פחד. בודקים לך את הדרכון ומעכבים אותך. זה לא אתה בתמונה, משהו לא בסדר, תעמוד בצד. אחרי רבע שעה, חוזרים אליך ומתחילים לבדוק שוב. הפעם אתה עובר, וניגש לאסוף מזוודות. מתחילה בדיקת מכס. מכל האנשים סביב, רק אותך עוצרים. פותחים את המזוודה ומוציאים הכל: ספרים, תשמישי קדושה, אוכל כשר, ציצית, תפילין, הכל בערימה על השולחן. מכניסים אותך לחדר, מורידים לך את הבגדים, בודקים אפילו בנעליים, אולי הכנסת משהו. אתה מתחיל להבין שעוקבים אחריך כל הזמן. אתה יוצא מאיזה מקום, ויש מכונית שנוסעת אחריך. מאזינים לכל השיחות שלך במלון וברחוב".
להתמקד ברעיון ולא באדם. המאוזוליאום של לנין // צילום: מתוך ויקיפדיה
ובאיזה מצב אתה מוצא את הקהילה היהודית פה?
"מפוחדת ושבורה. יש בתוכה אנשים עם אמונה ענקית, חזקה, שלא ראיתי בשום מקום אחר בעולם. מסירות נפש ללא פשרות, לשמירת מצוות, ליהדות ולמדינת ישראל. דתיים ולא דתיים, אנשים למדו פה עברית וציונות במחתרת. הייתי פוגש אותם בלב היער ובדירות מסתור. מצד שני, פגשתי גם אנשים עייפים עם פחד מושרש. הם החזיקו מעמד, אבל לא חשבו מעבר לזה".
מכונת הדיכוי כל כך הצליחה במלאכתה, שהם עסקו רק בהישרדות.
"נכון. ממש לשרוד, לעזור אחד לשני, אבל לא העזו לדמיין משהו חדש. בכל רחבי בריה"מ היו כמה בתי כנסת בודדים. ביקרתי בכולם. לפני המהפכה היו פה מאות בתי כנסת, במוסקבה לבדה היו כ־60 בתי כנסת. כולם נסגרו, זולת כמה שהורשו לפעול תחת פיקוח הדוק של הקג"ב. היו 'מוסרים' שדיווחו לשלטונות על כל מי שנכנס, ולמחרת החלו לצוץ לו בעיות. לדבר עם מישהו כמוני, שהגיע מחו"ל, היה מסוכן".
למה בעצם הגעת לרוסיה?
"ללמד את האנשים האלה במחתרת. אישרו לי להיכנס כתייר. התגוררתי במלונות של השלטונות, ובכל לילה הייתי חייב לחזור למלון. הוכרחתי להצטרף לטיולים המאורגנים שלהם, אבל בכל פעם מצאתי תירוץ חדש: פעם איחרתי להסעה, ובפעם אחרת אמרתי שהטיול לא מתאים לי כיהודי. הגעתי שלוש פעמים, תמיד עם חבר, ובכל פעם שהינו כחודש וחצי. אני חושב שהשלטונות הבינו".
השלטונות אולי קלטו מה אתה מחפש פה, אבל היהודים הבינו מה מעשיך?
"בכלל לא. אנשים פחדו לדבר איתי, לא ידעו מי אני. אז דיברנו ברמזים, והיה מתחיל משחק בלשי: מי אני, ואם אפשר לסמוך עלי. הראו לנו תמונות, נתנו לנו מספרי טלפון שלמדנו בעל פה וביקשו שנתקשר מטלפון ציבורי. ואז פגשנו קבוצות שלמדו עברית וקבוצות שלמדו תורה, אנשים שעסקו בשחיטה כשרה ובהדפסת ספרים, שזה היה ממש אסור. גם ברית מילה היתה אסורה".
עכברושים, שיכורים ורעב
אבל אלה היו החלוצים, הרוב הרים ידיים.
"בכל עיר היו יהודים בודדים ששמרו חזק על הגחלת שלא תכבה, כי הם ידעו שברגע שגם הם יוותרו, זה נגמר. והם היו לבד. מדי פעם היו מספרים לי שהתחננו לסיוע במשהו או שישלחו להם דבר מה מהמערב, וכלום לא הגיע. הם אמרו, 'אנחנו מבינים שאתם עסוקים, אבל תעזרו לנו לשרוד'. בלילה האחרון לפני שעזבתי, הגיעו יהודים מלנינגרד, מטשקנט, מבאקו, להיפרד ממני. אמרתי להם שאני חוזר לארה"ב, ולא אשכח אותם, אעזור להם. ואז, אחד הנוכחים נעמד ואמר, 'אל תגיד דברים כאלה; כולם אומרים את זה. אתה תחזור הביתה, לעניינים שלך, ותשכח אותנו'".
גם באותה תקופה הם לא האמינו שהנה קרבה גאולתם והמשטר יתמוטט.
"אפילו לא בדמיון. היה להם ברור שלעולם לא ייצאו מפה, גם לא לביקור. הם היו בטוחים שאף פעם לא יראו את ישראל והמערב. פעם אחת, כשהגעתי לרבי לפני נסיעתי השנייה, הוא נתן לי ברכה ודולר לצדקה בארץ הקודש. המזכיר אמר שאני נוסע לרוסיה, אך הרבי התעקש: לתת צדקה בארץ הקודש. אז נסעתי לארץ, ולקחתי איתי מצלמת וידאו. הסרטתי המון, וכשהגעתי לרוסיה, אנשים ראו לראשונה מה שקורה בארץ. זה היה עבורם חלום".
אפשר לומר שנקשרה נפשך באנשים האלה.
"מאוד. אני התחתנתי איתם. הרגשתי שאלה יהודים עם מסירות נפש, גיבורים, ואיש לא מעיף מבט לכיוונם. לא הבנתי כיצד המערב, עם כל האפשרויות שלו, לא יכול לעזור. אז לאחר שהתחתנתי, חזרתי לכאן עם המשפחה כשליח. זה היה בראשית שנות ה־90, לפני שבריה"מ נפלה".
איך זה היה לחיות כאן בימים האלה, כמשפחה יהודית בשליחות חב"ד?
"עכברושים בבית, גניבות, שיכורים ורעב. אני חוזר הביתה, וכל הבגדים שלנו נגנבו. לא היה מה לקנות בחנויות. אחרי שנה טסנו לביקור בארה"ב עם הילדות, והיינו בהלם מהשפע. למרות שגדלנו במערב, התרגלנו כבר למצב בבריה"מ, שבחנות יש רק תפוחי אדמה וגזר, ואולי עוד משהו אם יש מזל, ולפי זה מתכוננים לשבת".
למעשה, חוויתם כאן את התפוררות הקומוניזם וקריסתו של הגוש הסובייטי. מתי הבנת שנפל דבר בהיסטוריה?
"כשחגגנו את חג החנוכה בקרמלין, בסוף 1991. בריה"מ עדיין התקיימה, לפחות רשמית. הבאנו זמרים יהודים, והדלקנו חנוכייה - הכל באישורו של הנשיא גורבצ'וב".
הבנת שהמשטר עומד ליפול?
"לא לגמרי. הרגשתי שמשהו עומד להשתנות. עובדה, נתנו ליהודים להיכנס לקרמלין ולהשמיע מוזיקה יהודית - למרות שהיה אז ארגון אנטישמי חזק, שהפגין וצעק שאסור לתת ליהודים לדרוך על אבני הקרמלין הקדושות. כעבור שבועיים קרס המשטר, והשתררה אווירת פתיחות. אבל המצב היה מאוד לא יציב, מה שעורר גל אנטישמיות. בית הכנסת שלנו נשרף, הניחו פעמיים פצצות, אנשים ברחוב איימו עלינו בסכינים ומכות. יהודים נרצחו. רוססו צלבי קרס בבתי קברות, מצבות הושחתו".
מצד שני, נפגשת אישית עם גורבצ'וב.
"נפגשתי איתו וגם עם בוריס ילצין, יורשו. אבל הנושא היהודי עדיין היה טאבו. פחדו לדבר על זה, שלא לעורר אנטישמיות. אגב, בשנה החולפת נפגשתי שוב עם גורבצ'וב, והוא אמר לי: 'אל תשכח, ושהעם שלך לא ישכח, שאני זה שפתחתי בפניכם את הדלתות'".
ומתי נפגשת לראשונה עם פוטין?
"בתקופת נשיאותו של ילצין. אספנו את כל הקהילות ברוסיה, ופרסמנו רשימת תביעות לממשלה. כתבנו לנשיא ילצין שאנחנו רוצים להיפגש, אך הוא סירב. לא ויתרתי, אז אמרו לי שראש הממשלה, פוטין, שבדיוק מונה לתפקיד, יקבל אותנו. בפגישה הוא אמר שהוא מתנגד לעזיבת יהודים, שהוא מבין שהם מרגישים כאן לא נוח, ומעוניין לשנות את המצב. בגלל חוסר היציבות הפוליטי, אף אחד לא האמין שהוא יישאר בתפקידו ושהבטחותיו יקוימו. זו היתה פגישתנו הראשונה. לאחר שילצין התפטר, הפך פוטין לנשיא ושוב ביקשנו פגישה. רצינו להזמינו לטקס החנוכה של מבנה של הקהילה שנשרף ב־1933 ובנינו מחדש. 30 אלף יהודים הגיעו לאירוע. פוטין הופיע ונשא נאום חזק שבו הביע הבנה לחששותינו, והתחייב שברוסיה יהודים יהיו גאים ביהדותם. אנשים עמדו ובכו כלא מאמינים".
טוב להתפזר
אתה מתאר הרבה מאוד פעילות מול ההנהגה הפוליטית והשלטונות.
"חלק מהשליחות פה זה להיות בקשר עם המקומיים, לשוחח, להשפיע, לשנות את דעתם לפעמים, להראות מי ומה אנחנו. כי ברגע שמתחילים להבין שזה העם היהודי, יש פחות אנטישמיות, יש יותר הערכה למדינת ישראל, ומחשיבים יותר את הערכים שלנו. חז"ל אמרו 'צדקה עשה הקב"ה בישראל - שפיזרן לבין האומות' (פסחים, פז: ב). יכלו היהודים לחיות כולם בארץ, מבודדים מהעולם. אבל אני מאמין שהעבודה שלנו זה להביא את הערכים והתורה לעולם כולו".
אבל המקור בחז"ל - "שפיזרן בין האומות" - פירושו שלא יוכלו לחסל אותם יחד, מכיוון שאין להם מדינה והגנה. לכן לא יוכלו לרכזם במקום אחד, כמו שניסו באירופה, לפני כ־70 ומשהו שנים. אתה מוצא באמירה הזאת רובד נוסף: פיזר אותנו להפיץ את האור והרעיונות שלנו.
"כן. חלק מה'פיזרנו בין האומות', זה שנוסיף גרים ונאסוף ניצוצות קדושה. אבל מעבר לזה, טוב שיש היום קהילות בעולם, התומכות בישראל באמצעות הקשרים שלהן עם ההנהגה או עם קהילת העסקים. אי אפשר לדעת מתי ואיך תצטרך קהילה אחת לעזור לאחרת".
אז מדינת ישראל היא עוד קהילה בין כל הקהילות?
"אני מאמין שקהילה יהודית חזקה בעולם זו התמיכה הכי חזקה בישראל. הקהילה פה ברוסיה תרמה המון ליחסים בין המדינות. תחשוב שלא היו יהודים בארה"ב; כולם היו עולים ארצה. זה היה טוב לישראל?"
לו היו עוד 10 מיליון יהודים בארץ, המצב לא היה טוב יותר?
"ואם היו עוד 20 מיליון יהודים בעולם, שלא היו מתבוללים, זה היה עוד יותר טוב. המטרה הראשונה של כולנו היא למנוע מהעם היהודי להיעלם".
"חגגנו חנוכה בקרמלין ב־1991, באישור הנשיא". מיכאיל גורבצ'וב // צילום: משה שי
הברכה הכי גדולה - יציבות
אין לנו תביעה מאחינו שבגולה, בואו הביתה?
"יש בית גיאוגרפי, שהוא ישראל, אבל 'הביתה' זה גם לחזור להיות חלק מהעם היהודי. אם נקרא היום ליהדות אמריקה, למשל, 'בואו הביתה' - כמה מתוך מיליוני היהודים שם יעלו לארץ? אולי 100 אלף. אבל אם נקרא 'בואו הביתה', במובן של 'אל תשכחו שאתם יהודים, אל תתבוללו' - אני חושב שנוכל להציל עד היהודי האחרון בארה"ב".
אני מסכים, אבל אנחנו מדברים על שני מצבים. סיפור הגלות הוא לא אידיאל. בעוונותינו גלינו. התפזרנו בתהליך היסטורי ארוך מאוד. במאה ה־19, באורתודוקסיה היהודית בגרמניה, הרב שמשון רפאל הירש דיבר על כך שהאידיאל שלנו הוא להישאר בגלות. ארץ ישראל נותרה רעיון רוחני, אבל עלינו להישאר בגלות ולהפיץ את התורה והמוסר שלנו. אז אולי גם אתה עושה מזה אידיאליזציה?
"נכון, הגלות היא לא דבר חיובי, אולי אפילו עונש. אנחנו אומרים 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים', והכוונה באמת לגמור עם עונש הגלות ולחזור לציון. אבל אני רוצה להיות גם מעשי. פונה אלי יהודי ושואל, 'לעלות ארצה או להישאר פה?' איך אני יכול לומר לו מה עליו לעשות? חשבתי הרבה, עד שמצאתי: אתה צריך לחיות היכן שתוכל למצות את הפוטנציאל שלך כיהודי. אם ילדיך יתחתנו עם יהודים בזכות החיים בישראל - אין שום ספק שאתה צריך להגיע לארץ. אבל אם תגיע לארץ ותרד ביהדות שלך - אין צורך. לעומת זאת, אם אתה מחזק את הקהילה המקומית, מלמד ותורם, אז בוודאי שמקומך פה. כמו שליהודי בארץ יש אחריות לשמור ולהגן על הארץ, לדאוג שהמדינה תפרח - כך גם ליהודי בגולה יש אחריות כלפי הקהילה היהודית שלו, ולא רק שלו".
מלבד ההנהגה הפוליטית אתה בקשר עם פילוסופים ואנשי דת?
"בהחלט. אני בקשר טוב עם הפטריארך קיריל, ראש הכנסייה הפרבוסלבית, המקביל לאפיפיור הקתולי. זה אדם בעל השפעה עצומה על מאות מיליונים. גם המופתי הראשי פה ברוסיה - שיש לו השפעה על כ־30 מיליון מוסלמים במדינה - אני יכול להגיד שהוא ידיד. הנכד שלו משחק עם הילדים בקהילה שלנו. הוא עשה המון דברים לטובת עם ישראל, ופעל נגד אנטישמיות בקרב המוסלמים. לשלושתנו יש מיזמים שאנחנו עושים יחד. אגב, הפטריארך ואנשיו הקרובים מבקשים מאיתנו כל ספר חדש שיוצא בתרגום לרוסית - תלמוד, רמב"ם, חסידות. הם סקרנים ללמוד ולהבין דרך הטקסטים המקוריים".
זה מאפיין גם את הציבור הרחב?
"כן. אני מרצה בבתי ספר, במקומות ציבוריים, מופיע בטלוויזיה. אחת לחודש אנחנו עורכים שיחה אינטלקטואלית עם דמות מפורסמת במדינה ודנים על נושא כלשהו, וזה מתפרסם באינטרנט. שיחה פתוחה על כוס תה בין הרב לאישיות מרכזית כאן".
על מה, למשל?
"נושא השבת מרתק אותם, שיהודים לא משתמשים בחשמל; או סוגיית ברית המילה. הפער בין מנהגינו העתיקים לחיים כיום מעורר אצלם שאלות רבות, והם רואים שיש לנו תשובות בכל תחום. שאלו אותי כבר על כל דבר שבעולם, על חיי משפחה, יחסים בין בעל ואישה. יש הרבה סקרנות ועניין ביהדות. מצד אחד רואים יהודים תרבותיים, ומצד שני הם אוחזים בחוקים העתיקים".
קראנו לא מעט סופרי מופת רוסים, צ'כוב, גוגול, דוסטויבסקי, טולסטוי, פושקין, ולרמנטוב; צ'יקובסקי ורחמנינוב מתנגנים לי בראש, וכל מה שקראנו בהיסטוריה. השבדים שחמדו את הארץ הזאת במאה ה־18, ונפוליאון במאה ה־19, והנאצים במאה ה־20, והמהפכה הסובייטית; גם הבדיחה שיש בה המון אמת, שבפוליטביורו הראשון אמרו ללנין לצאת החוצה, כי יש לאחד החברים יארצייט והם רוצים לומר קדיש... יש פה משהו גם טרגי - כל אבותינו נעלמו בתוך המהפכה, כי הם באמת רצו לתקן את העולם. ואז אני נוסע ברחובות מוסקבה ורואה רחוב חרושצ'וב ובניין שקשור לסטלין, והכל מתערבב. אם נשתמש במונחים פסיכו־היסטוריים, רוסיה עברה טראומה במשך שבעים שנה. בשנים האלה העלימו והדחיקו כל מה שקשור לדת, ראו בה כוח ריאקציוני ונלחמו בה. ובזמן הזה, המוני יהודים נעלמו, נבלעו, התבוללו ונטמעו. עושה רושם, שכולם פה יותר חילוניים וספקניים, ובעיקר יותר ציניים.
"נכון. העם הרוסי עבר טראומות רבות. אני תמיד אומר שהברכה הכי גדולה בעידן הנוכחי היא היציבות. 20 שנה של שקט, בלי מהפכות, בלי מלחמות, בלי קריסה כלכלית. הרוסים כבר לא זוכרים זמנים כאלה, לא מבינים מה זה לחיות במדינה שקטה, שמשתפרת מיום ליום בלי להיבנות על חורבות העבר. הם ניסו דרך מסוימת, נשברו, חוו מלחמה, ושוב מהפכה וחוזר חלילה. יותר מדי 'טיפול בהלם'. אני מאמין שמגיע להם סוף־סוף לחיות חיים נורמליים, אבל אף אחד לא יודע כמה זמן זה יחזיק מעמד. חוסר הוודאות הזה משפיע על המנטליות, על היחסים החברתיים ואפילו על התא המשפחתי".
משבר המשפחה כאן קשור גם לטראומה שהזכרנו.
"נכון. פוחדים להביא יותר מילד אחד, כשהמצב לא ברור. לא חיים בתודעה שאפשר לתכנן את החיים לטווח הרחוק. גם שיעור הגירושים פה הוא נורא ואיום. הרבה פעמים הם שואלים אותנו איך מחנכים ילדים, איך מחזיקים בכלל משפחה. אנשים רואים במשפחה היהודית סוג של אידיאל".
מתמודדים עדיין עם בעיות ברפואה ובחינוך.
"בעיות קשות. אני לא מדבר על מוסקבה וסנט פטרבורג, אלא על רוסיה בכלל. האזרח רוצה להיות בטוח שמחר תהיה לו עבודה, שילדיו יקבלו חינוך טוב ויוכלו להצליח. לכן, אני יכול להגיד שאנחנו מרגישים את הבעיות של רוסיה, אכפת לנו. אנחנו חיים יחד".
נשארים מחוץ לפוליטיקה
הגישה הזאת יוצרת אמון גם אצל פרנסי המדינה.
"יש פה אנשי עסקים מוסלמים שעוזרים לקהילה היהודית בכספים, ולא רק. הם אומרים בגלוי שאם ניתקל בבעיה, למשל אנטישמיות, שנתקשר אליהם; הם יהיו הראשונים שיגיעו להגן עלינו".
מדוע הם תורמים לקהילה היהודית?
"הם מבינים שאנחנו באותה סירה. לנו טוב כשטוב להם, ולהפך. חשוב לנו לחיות לצידם בידידות אמת. מעריכים את מה שאנחנו עושים, גם בתחום העזרה ההומניטרית. אנחנו עוזרים לא רק ליהודים, ברפואה, בשיטפונות וכדומה. הטסנו אנשים לטיפול רפואי בארץ, הבאנו הנה רופאים מישראל. כשהיה טרור, ניצלנו את קשרינו בארץ. אנחנו מחברים בין אנשי עסקים, במיזמים של צה"ל, ובכל תחום שבו לישראל ניסיון וידע".
הזכרנו קודם את המשבר הנוכחי. ככלל, איפה אתם עומדים בסיפור היחסים בין רוסיה לישראל?
"לא מתערבים. אני חושב שזה חכם לא להתערב. אין לדעת מה יילד יום ומה יהיו האינטרסים מחר. המטרה שלנו היא לשמור על הקהילה היהודית פה. בעזרת השם, היום היחסים בין המדינות טובים; אבל מה יקרה מחר? כל כך הרבה גורמים - אמריקה, אירופה, סוריה, מצרים, איראן. למה לנו להיכנס לזה?"
ולכן אתם לא מתערבים במה שקורה בסוריה ובאיראן?
"אני יכול להביע את דעתי או להעלות סוגיה בשיחה עם הנשיא, אבל לא אתערב. הרגע קיבלתי טלפון, אגב, בנושא בתי הכנסת ובתי העלמין היהודיים בחאלב שבסוריה. אנחנו פועלים לשמור עליהם, ואפילו יעזרו להוציא משם את הקברים. ובאמת הנשיא פוטין מתערב ומסייע".
הרב לאזאר במהלך השיחה עם דרור אידר // צילום: לוי נזרוב
רק החוכמה נצחית
נדבר קצת על חב"ד. חב"ד העמידה קורפוס גדול של ספרות אינטלקטואלית, אבל בזמן האחרון אני שומע מאנשי חב"ד רק דיבורים על הרבי: הרבי אמר, הרבי שלח, הרבי פירש. ואני תוהה, לאן נעלם המפעל האדיר של עמנו: תנ"ך, משנה, תלמוד, מדרשים, ספרות ימי הביניים, פרשנות התורה, זוהר, הלכה וגם ספרות העולם? אפילו האדמו"רים הקודמים של חב"ד נעלמו.
"יש הרבה אנשים שהקשר שלהם עם היהדות התחזק בזכות תורתו של הרבי. הוא ידע לדבר לאנשים של זמננו. לכן אני מבין את אלה שכל משפט שני אצלם זה 'הרבי אמר', אף שאני לא בהכרח מסכים עימם. יש לנו מסורת בת אלפי שנים. הרבי לא אמר שום דבר חדש; הוא פשוט גילה לנו מה שכתוב בסיפורי התלמוד, בהלכות, בפלפולים. כל חייו היו לימוד התורה - מהתורה עצמה, עם פשוטו של מקרא של רש"י, ועד הדברים הכי עמוקים בספרי ראשונים ואחרונים, קבלה, וכדומה. זה מאוד מצמצם, שהכל רק סביב הרבי".
אין כאן סוג של פוסט־טראומה, שבה אנשים מרגישים יתומים כיוון שאין לרבי יורש?
"זה באמת לא קל, אבל אני לא חושב שזה פוסט־טראומה, כי הנוהג הזה התקיים עוד בחייו. כשהייתי בחור, אני זוכר שאחד המעריצים החשובים שלו אמר שלא צריך לדבר על הרבי כדבר ראשון. יש קודם גמרא, יש מקורות, ואם רוצים אפשר להוסיף גם מדברי הרבי. אבא שלי הוא רב בבית הכנסת, וגם אצלו לא תשמע את השפה הזו, אפילו שהוא חסיד גדול של הרבי. אז אני מסכים איתך, ואני חושב שפה במוסקבה הצלחנו בכך שיש אנשים שיושבים ולומדים בעצמם, והיהודים הרוסים הם אנשים אינטליגנטים וחקרנים מטבעם".
איפה אתם, חב"ד רוסיה, עומדים ביחס למחלוקת המשיחית בתוך החסידות?
"באופן עקרוני, המחלוקות ביהדות בכלל ובחב"ד בפרט מעציבות אותי. האחדות חשובה. אבל כן, יש כאן רגישות מיוחדת לנושא הזה של משיח. כל הקומוניזם בנוי על סיסמאות, שלנין לא מת, ויחיה לנצח. הציבו בכל מקום פסלים שלו. זה לא רק המאוזוליאום שבו הוא חנוט, אלא כל התיאוריה שהופכת אדם לקדוש ונצחי. לכן חשוב לנו לא להתמקד בגדולתו של הרבי, אלא בתורה שלו, במה שלימד אותנו".
אבל האם אנחנו יכולים לומר על הרבי מלובביץ' זכר צדיק לברכה?
"אני חושב שחייבים להגיד את זה. כל אדם שפוי בדעתו מבין שהרבי לא חי כמו שהיה חי לפני ג' תמוז תשנ"ד (1994). אנחנו מאמינים שהשפעתו, הוראותיו והדרכתו עוזרות לנו היום. בדומה למה שחכמינו בתלמוד אמרו, שיעקב אבינו לא מת. והרי התורה אומרת במפורש שחנטו וספדו אותו, וקברו אותו במערת המכפלה; ותשובתם: 'מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו