עצם המפגש בין שלום חנוך למתי כספי למופע שלם משותף, על במה אחת, לראשונה מזה כשלושה עשורים, מייצר התרגשות מובנית. במונחים של המוזיקה הישראלית מדובר בשני ענקים אמיתיים. שלום חנוך (71) הוא גדול יוצרי השירים בעברית ואבי הרוק המקומי. מתי כספי (68) הוא מוזיקאי גאון ומלחין נדיר ברמה בינלאומית. שניהם בני אותו דור, שניהם נולדו בקיבוצים, לשניהם רפרטואר אדיר שיכול להחזיק יחד עוד שלושה-ארבעה מופעים כאלה בקלות.
• כספי: "מחמאה גדולה שהמוזיקה שלי מגיעה לדור חדש"
אלא שהאופי האמנותי אליו התגבשו בחמישה עשורי קריירה שונה לגמרי. כמו שמן ומים, החיבור ביניהם לא טבעי, לא זורם חלק, עם פה ושם התנגשויות בין שני הטיטאנים, שאין ביניהם חיבור ווקאלי באמת מוצלח, שגם יכול להוביל לדואט מעולה. חנוך, בטי-שירט וג'ינס שחורים, שב במופע הזה להיות רוקר בעל רוח נעורים, לבלות על הבמה ולתת שואו, לעיתים על חשבון רמת הביצוע והטעמת המילים. כספי, בז'קט אדום וחולצה מכופתרת, היה ונשאר מוזיקנט מדויק ששואף תמיד לשלמות ווירטואוזיות, גם על חשבון האנרגיות. חנוך חם, משוחרר, מפרגן, מחבק. כספי קר, מדוד, בעל הומור ייחודי, שלעיתים נדמה כמתנשא. המפגש הזה מצריך משניהם לוותר קצת על האגו, כדי להרוויח חוויה אמנותית חדשה עבורם ועבור הקהל.
חיבור לא טבעי. כספי וחנוך // צילום: אורית פניני
כל אחד מהם בחר משיריו של השני וכמו רק חיכה להזדמנות לבצע אותם. זה בולט כבר בפתיחת המופע עם "איך זה שכוכב אחד מעז" ו"שיר ללא שם" המוצלחים. בהמשך חנוך מוביל את "לא חלמתי שתלכי ממני" ולוקח אותו אליו בסגנונו. את "ואותך" הוא שר סולו, ולמרות הפרייזינג הלא מדויק, הביצוע טוב. כספי מחזיר לו ב"מאיה" בגרסה מרגשת, פנינה נדירה. כשכל אחד שר שיר של השני, התוצאה תמיד מעניינת, לעיתים מוצלחת ומרגשת, לעיתים פחות. כך או כך, הקהל שמגיע לראות אותם יחד, מקבל מופע שבו אחד ועוד אחד שווה הרבה יותר משניים.
בביצועים מסוימים, למשל ל"ילדותי השנייה", "גיטרה וכינור" ו"זה מכבר", הם מתחברים לשלם שעולה על סך חלקיו, ואז תקרת בית האופרה בתל אביב מתרוממת מעוצמת האיכות וקסם היופי. "אהבת נעוריי" נוגע עם הפתיחה של כספי, אבל חנוך דומיננטי מדי. את "למה לי לקחת ללב" (שכמו "יום בחיים" של הביטלס מורכב משני חלקים), הם מסיימים יחד, כשכל אחד מהם שר את שורת המפתח של חלק אחר בשיר. לעיתים הדואטים עובדים פחות, למשל ב"הנה הנה" ו"לאט לאט".
נותן שואו על חשבון רמת הביצוע. חנוך // צילום: אורית פניני
יש שירים בהם אין הרבה ניסיון להתחבר. כספי נעלם כמעט לגמרי כשחנוך מפציץ עם ביצועי רוקנ'רול ל"בואי לרקוד", "שיר דרך", "נגד הרוח", "סוף עונת התפוזים" ו"בגלגול הזה". זה לא המגרש שלו. חנוך, מצדו, משתדל שלא להפריע לכספי ב"ימי בצורת" ו"עוד תראי את הדרך". ב"לקחת את ידי בידך" ו"שיר עם נקי" הוא מצטרף אליו כמלווה. בשלב מסוים במופע הם מזגזגים שוב ושוב בין שיר רוק של חנוך לשיר בוסה נובה של כספי, מעברים שנשמעים מוזר. ב"ברית עולם", שכספי שר סולו, חנוך מסובב את הגב לקהל בעומק הבמה. הם שבים ומתחברים ב"היה כדאי" הלטיני, שמהווה נקודת השקה.
הנגנים מצוינים אחד אחד, אבל לא תמיד מתואמים. העיבודים יפים ברובם הגדול, אך לעיתים בומבסטיים מדי, למשל ב"זה מכבר". הבחירה לבצע שירים כמו "מאיה", "ילדותי השנייה", "אהבת נעוריי" ו"ברית עולם", בליווי מינימליסטי, נכונה ומתבקשת.
נגנים מצוינים, אך לא מתואמים // צילום: אורית פניני
ביציאה מהאולם נדמה כי הקהל המעריץ קיבל מחנוך וכספי חיבור מיוחד ויוצא דופן, רחוק מלהיות מושלם, אבל בהחלט מרתק ומרגש. בכל זאת מדובר בשני גורדי שחקים על במה אחת, שגם בשיפולי הקריירה מצליחים ליצור עניין מחודש ולתת ולקבל אהבה.
• תביעה: "ביונסה עוסקת בכישוף אפל"
• נינט ויוסי מזרחי חוזרים לשנות התשעים
• ללא הסבר: מוזיקאי ישראלי נעצר ברוסיה
• בלי נטע ועומר: אלבומי השנה תשע"ח
