1. על כתפי האוהדים, עם אבוקה בוערת ביד, התמסר משה חוגג, הבעלים החדש של בית"ר ירושלים, לקהל באימון הראשון של העונה. לרגע אחד קטן אפשר היה להבין אותם, כשבית וגן הפך לכיכר תחריר ותחושת השחרור מאלי טביב הכתירה את חוגג כמושיע החדש.
למרות שלא יודעים לאן הוא עתיד לקחת את הקבוצה, ההתנהלות הזו קבעה שהזמן היחיד הוא עכשיו, וההוא לא כאן יותר, רגע לפני שהפך את בית"ר לוונצואלה של ליגת העל, זועקת מעיי החורבות כמו שהשאיר בכפר סבא ובהפועל ת"א. אוהדי בית"ר שמחו על הליכתו של הפרד העקשן ועל הגעתו של העגל החדש, שאולי יתגלה, כמסורת הבעלים המפוקפקת של בית"ר, כעגל זהב. הדהירה הזו אל הלא נודע על כתפי אוהד אלמוני על הדשא המצהיב היא הדדית. חוגג העמיס על כתפיו את הקבוצה, ולך תדע לאן הוא ידהר.
יותר מכל, נדמה שכבר קהה בנו ההיגיון המחבר בין תמונה, מסר ותזמון. הרי תמונות כאלה אמורות להיות רלוונטיות בחודשים מאי־יוני, כשהאליפות או הגביע מובטחים, כשיש סיבה לחגוג, לפרוק רגשות שהצטברו עונה שלמה. אוגוסט זה זמנם של העבודה הקשה, הפוקוס, קביעת המטרות והתוויית הדרך. אבל איפה בית"ר ואיפה פוקוס. איפה בית"ר ואיפה מטרות. ומהי הדרך של בית"ר, מלבד זו שמתווים חלק מאוהדיה שהצליחו לכפות את דרכם באלימות על המועדון כולו, והיא להישאר טהורה?
אוהדי בית"ר. האם חוגג יצליח להשתלט על הנמר? // צילום: אלן שיבר
2. נדמה שהציפייה העיקרית מחוגג היא להיות קצין השיקום התדמיתי של הקבוצה. בראיון ל"דה מרקר" ב־2016 סיפר שהוא מעסיק בעסקיו גם ד"ר לפסיכולוגיה התנהגותית ומומחה למיתוג ולשיווק. נדמה שאין מקום יותר משמעותי מבית"ר ירושלים שזקוק לדמויות כאלה על מנת להשתפר בשתי הקטגוריות הללו. אם חוגג יצליח, זו תהיה השארת חותם לא רק על הכדורגל הישראלי, אלא על החברה הישראלית כולה. השאלה היא, אחרי שירד מכתפי האוהדים, האם הוא מעוניין בכך בכלל?
כדי לעשות שינוי ערכי, חוגג צריך לנצח משחקים. כי ניצחונות ותארים הם חזות הכל, ונותנים לאחראי להם רישיון להרוג, והפעם זו הזדמנות להרוג את הגזענות, האלימות והדימוי הבעייתי של בית"ר.
קל הרבה יותר לאוהדים להתנגד לשינויים ערכיים כשהקבוצה מפסידה והבעלים מדגמן חסכנות, לכן הצעד הראשון של חוגג חייב להיות בניית קבוצה איכותית שתתחרה על תארים. ההחתמות האחרונות, במיוחד זו של ערן לוי, חייזר כדורגל שהמנטליות הבית"רית טבועה בזיפי הזקן שלו, הן צעדים בכיוון הנכון. בית"ר צריכה אקסטרווגנזה מהולה בעצבים כדי לחיות הכי קרוב לעור של עצמה.
אבל אם זה יוביל לאיום על תארים וחוגג יהיה מעוניין לשנות, הוא יגלה, כמו איציק קורנפיין, שהוא לבדו במאבק. ההתאחדות מענישה במשחקי רדיוס ובקנסות שפוגעים בבעלים; המשטרה ובתי המשפט הם בדיחה שמאפשרת לכל בריון לחזור ליציע (עם עונשי הרחקה בזמן הפגרה); ועל חינוך לסובלנות בבתי הספר ובבתי האוהדים אין מה לבנות. הצלחות כאלו הגיעו כשהיה פתרון מערכתי כמו באנגליה לגבי מחירי כרטיסים, עונשים מחמירים, ביטול יציעים והגבלה של אלכוהול, או במקרה של אירועים גדולים כמו המונדיאל ברוסיה, שם לשום חוליגן לא היה חשק להתעסק עם הנימוסים של ולדימיר פוטין.
ההפקרות בכדורגל שלנו היא מוצר צריכה בסיסי כמו הכדור והנקניקייה במחיר מופקע. אבל יש גם הצלחות מבעלים אסרטיביים שלא מפחדים להתעמת (ויש להם כמה אליפויות בחגורה): תביעות אישיות כלפי אוהדים בעייתיים שגורמים נזק, שיעסיקו את החוליגנים ויהרסו אותם כלכלית למען יראו וייראו. במכבי ת"א ובמכבי חיפה אימצו גישה אגרסיבית כזו, וגם קורנפיין תבע אוהד ולימד אותו לקח שלא ישכח. צריך רק להתפלל לא ליפול על שופט בית משפט שרואה בכדורגל קוריוז.
3. חזרה לבית וגן. ההתמסרות של חוגג לכתפי האוהדים עלולה לעורר מחשבה שייתכן שהוא קנה את בית"ר כצעצוע רגשי. שופוני של אנשי היי־טק שמחפשים לבנות עוד קומה לאגו שלהם, והחום הבית"רי הוא ניגוד מתבקש ורצוי לקרירות העסקית ולאכזריות של עולמם העסקי.
ההתנהלות העסקית שלו, ההשקעות המרובות (קרן ההון סיכון שלו היתה הפעילה ביותר בארץ ב־2015), החיבור לפוליטיקאים מפוקפקים (אהוד אולמרט יו"ר הקרן הראשונה שלו); לקצינים לשעבר (אלוף גדי שמני), לסלבריטאים (לאונרדו דיקפריו), לפותחי דלתות מקצועיים (יובל רבין), לאנשי מפתח בשווקים מתפתחים (שותף למיליארדר קזחי) ולמיליארדרים שהגישה אליהם נראית בלתי אפשרית (קרלוס סלים המקסיקני) - כל אלו מעידים על יכולת שכנוע גבוהה, זיהוי מוקדי כוח ושימוש בהם, אבל גם תזזיתיות. ירי ברסס על מטרות רבות, הצלחות גדולות לצד כישלונות מפוארים.
על כן החשדנות הבסיסית כלפיו היא טבעית, והשאלות שנובעות ממנה מתבקשות: על איזה צד של רולטת חוגג ייפול הכדור של בית"ר? האם הוא מתכוון למלא את הבעלות שלו בתוכן? האם הוא מתכון להיות סוג של אורי אלון בניסיונות להפוך את הקבוצה לרלוונטית לתארים בארץ ולקדם אותה באירופה?
האם יש לו חזון מקצועי ארוך טווח כמו של מיטש גולדהאר? האם יש לו תוכנית שיקום בסגנון אלונה ברקת? או שהוא פשוט מצא עוד נושא להשוויץ בו בפני משקיעים סינים?
חוגג. בית"ר במרחק בעלים אחד מלהיות אבודה // צילום: דני מרון
4. בית"ר נמצאת במרחק בעלים אחד מלהיות קבוצה אבודה. עניין החתמת השחקן הערבי הוא לא מרכזי, אבל הפך לסמל. אם חוגג יתמקד בו, הפיצוץ יגיע במהרה. המראה שהציב ארקדי גאידמק בהחתמת סדאייב וקדאייב כבר התנפצה מזמן, נשרפה עם הצתת המועדון והפכה את הזיהוי האלים והגזעני של הקבוצה לתו התקן שעל פיו בעלים צריך להתיישר.
זה גרם לפיצול של נורדיה שאותו בית"ר שרדה בינתיים, אבל הרחיק ממנה הרבה אוהדים מקרוב ומרחוק. לא, לא רק אנשים כמו רובי ריבלין, שהתנער מכל מה שהיה אי פעם ממלכתי והפך לנשיא שאומץ על ידי השמאל, אלא גם בקרב חלק גדול ממיליון האנשים שהצביעו לליכוד בבחירות 2015, שאוהדים קבוצות אחרות אבל אהבו לשמוח בשמחתה של בית"ר.
בדרבי הגועל, אוהדי בית"ר ירושלים והפועל ת"א נמצאים כרגע בתיקו נצחי. אם היא תאבת חיים, זה דרבי שבית"ר לא רוצה לנצח בו.
5. בתחילת דרכו העסקית, חוגג הגיע לסיכום עם הפועל קריית שלום מליגה ג', שהוא ישדר את משחקיה באינטרנט והגולשים יקבלו החלטות מקצועיות תוך כדי משחק. הרעיון עבד ואף נקנה על ידי ערוץ הספורט. חוגג היה שם כדי לבצע את רצונם הקפריזי של ההמונים. אם הוא ייתן לקהל בבית"ר לנהל אותו, הוא יסגור מעגל בתפקיד קבלן ביצוע המוני. וזה הדבר האחרון שבית"ר ירושלים צריכה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
