"תמיד הרגשתי שאני חייב להוכיח את עצמי יותר", אומר לי השחקן הוותיק והמוערך יעקב כהן, בישירות ובכנות שכל כך מאפיינות אותו. "אני לא יודע על מה לשים את האצבע ואיזו דוגמה לתת לך, אבל אם את שואלת אם הייתי צריך להתאמץ יותר, אז התשובה היא כן".
"בתחילת הדרך", הוא מספר, "בתיאטרון הקאמרי, היו שחקנים שבאו וקיבלו תפקידים טובים ואני הייתי השוליה של השוליה, אני לא יודע למה. זה הכישרון שלי? זה המוצא שלי? באמת לא ידעתי למה, אבל הייתי בצד, עד שיצאתי החוצה ועבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות כמו לשטוף מדרגות, לנקות, כי הרגשתי שאני לא יכול עוד להתפשר. חשבתי שאני מוכשר יותר ממה שהם חושבים, ממה שהם נותנים לי, שאפילו לא בודקים את הכישרון והיכולות שלי, שלא נותנים לי הזדמנות.
"יצאתי מהתיאטרון הרפרטוארי, שיחקתי בהצגה בתיאטרון עכו וזכיתי בפרסים, עברתי לבית ליסין, שוב עזבתי, שוב חזרתי, עליתי וירדתי, צעד קדימה שניים אחורה, ואז התחלתי לעשות סטנד־אפ במקביל. אלו היו ניסיונות כושלים מאוד, וואו איזה כישלון, אני לא יודע איך שרדתי את זה.
"זרקו אותי, כיסחו אותי, ביזו אותי, הכל עשו לי ואני לא ויתרתי. איך אמר חנוך לוין, היחיד שאהב אותי והאמין בי באמת? העקשנות משתלמת והטרדנים זוכים".
היה שלב שבו הבנת שסוף־סוף עשית את זה, וקיבלת את ההכרה שחיפשת בתיאטרון?
"זה לא שפתאום קרה משהו אחד, זה דבר שגרר דבר. הזכייה בפסטיבל עכו (על ההצגה 'היה כבר עדיף להישאר בחיים', בשנת 1988; מ"כ), התפקידים הטובים בבית ליסין, הרגשתי שסוף־סוף אנשים מתחילים לראות אותי.
"והיה, כאמור, את חנוך לוין בקאמרי, שהיה באותה תקופה היחיד שהאמין בי ולא הבין איך אני לא עובד, איך לא נותנים לי תפקידים טובים. שיחקתי אצלו בהתחלה ב'יאקיש ופופצ'ה' בתפקיד קטן ממש, הוא היחיד שראה את הכישרון שלי ומשם לקח אותי לעוד הצגות שלו.
"היתה הפקה אחת שלו, אני לא זוכר את שמה, שבה ביקשתי ממנו להשתתף. זה היה תפקיד קטן, אבל אני נהניתי בחזרות, ובשלב מסוים - עוד לפני שההצגה עלתה - הוא בא ואמר לי: 'אני רוצה שתעזוב את ההפקה, אני לא יכול לראות אותך יותר בתפקידים הקטנים האלה'.
"אמרתי לו: 'מה אכפת לך? בחייאת חנוך, תן לי', והוא אמר לי פשוט לא. ואז עזבתי את ההפקה. הוא ממש התעקש. להבימה נכנסתי לפני 20 שנה, ומאז אני שם עם שורה של תפקידים מגוונים".
בהם תפקיד אחד שגרר הרבה הרמות גבה, כשלוהקת להפקה של "הסוחר מוונציה" ב־2012.
"הבמאי אילן רונן בעצמו הודה שכשהוא אמר לאנשים בתחום שהוא ליהק אותי לתפקיד של שיילוק, אמרו לו: 'מה אתה עושה? אתה לא נורמלי, מה אתה נותן את התפקיד הגדול הזה לקומיקאי?'"
איך הרגשת עם זה?
"אני לא הרגשתי שום דבר, זה לא נוגע בי. לצערי זה עדיין קיים, עדיין יש הרמות גבה, אני עדיין מרגיש שאני צריך להוכיח את עצמי כל הזמן. אבל עם אילן זה היה אחרת, כי הוא מאוד האמין בי ובכישרון שלי, וליהק אותי בהמשך לשחק את הרפגון ב'הקמצן' של מולייר ולמחזה 'אבא גוריו'".
למה לדעתך עדיין יש הרמות גבה?
"אני באמת לא יודע, אין לי מושג, אבל הבנתי שהיו דיבורים שהסוחר מוונציה זה תפקיד אשכנזי מאוד, ופתאום בא מרוקאי קטן ממגדל העמק ולוקח להם, חוטף את תפקיד, כאילו מי אני בכלל?"
אבל זה כל היופי בתיאטרון.
"בדיוק, ותראי מה היה עם עמוס תמם שלוהק השנה ל'אותלו', והיה מי שאמר שאיך הוא עושה אותלו והוא לא שחור. מישהו יכול בכלל להתווכח עם הכישרון של תמם? איש מוכשר בצורה בלתי רגילה, ותוסיפי לזה שהוא עניו וצנוע. אבל ככה זה, יש אנשים כאלה שזה עדיין מפריע להם.
"אני פה בזכות הכישרון שלי, אין לי אבא ואמא בתחום, לא קיצרו לי את הדרך עם קשרים, באתי ובניתי את עצמי בזכות הכישרון שלי, אבל יש אנשים שהראייה שלהם עדיין מעוותת, ככה הם חיים. אבל אני לא עושה חשבון לאף אחד ולא נותן להם לפגוע בי".
אולי קריירת הסטנד־אפ שטיפחת במקביל היא שגרמה לאנשים לא להתייחס אליך ברצינות?
"אם כן, אז הבעיה היא אצלם. מה, כל אחד יכול לעשות סטנד־אפ? הרי זה קשה בצורה בלתי רגילה, במיוחד כשזה באמת סטנד־אפ איכותי וטוב. את הסטנד־אפ שלי אני מביא מהבטן, אני עושה סטנד־אפ 25 שנה, רץ כבר חמש שנים עם מופע שלישי ועובד במקביל על מופע חדש.
"אני בחיים לא אוותר על זה. זה נותן לי אוויר, זה מחיה אותי. לא כל אחד יכול לעשות סטנד־אפ, אני מעדכן את המופע שלי אבל רק בתנאי שיש לי משהו חכם להגיד. אני לא אגיד סתם, אני לא מדבר כדי לדבר, אם אין לי מה לחדש או להגיד לאנשים אני לא אגיד".
"בבית הספר הייתי הילד הקטן שעומד במרכז ומסביבו עשרות ילדים מרותקים, מספר בדיחות, עושה חיקויים, הכל ביחד". כהן // צילום: עופר חן
כהן, 59, נולד במרוקו. בגיל 6 עלה ממקנס עם הוריו, שש אחיותיו ושני אחיו, היישר למגדל העמק. "אני זוכר ממש קצת ממרוקו", הוא מספר. "השפה הדומיננטית היתה מרוקאית, וכשההורים לא רצו שנבין הם עברו לצרפתית. במרוקו אבא היה בן יחיד בין שש בנות, ילד מפונק, וכשהוא בא לפה הוא קיבל זעזוע והתחיל לעבוד כנהג שהוביל סחורות. אמי היתה עקרת בית שגידלה תשעה ילדים לתפארת".
מה אתה זוכר מהילדות במגדל העמק?
"נולדנו לפי הסדר הזה - שלוש בנות, שלושה בנים ושלוש בנות - ובין שלושת הבנים שבאמצע אני הקטן. היתה לי ילדות מקסימה, בית שמח, אבל מאוד מסודר. אמא שלי היתה יקית באופי שלה, הכל היה מסודר ומאורגן. אתה לא יכול לחזור מבית הספר ולעשות מה שאתה רוצה. אין כזה דבר, למשל, לזרוק את החולצה של התלבושת האחידה על המיטה. באת מבית הספר, שים את החולצה המלוכלכת בכביסה, תחליף בגדים ואז תצא. בין שתיים לארבע, אגב, אין כזה דבר שיבואו חברים ויצעקו, 'יעקב, אתה בא?'. אמא ישנה בצהריים, לא מפריעים.
"אמי הלכה לעולמה לפני 12 שנה בערך, אבי בסוף שנות ה־80, בגיל 56 בסך הכל, מת צעיר. הוא לא זכה לראות אותי מצליח, הוא ראה אותי רק בהצגת הילדים 'פו הדוב', שאיתה התחלתי את הקריירה, ואז הוא הלך לעולמו. אולי בגלל זה (צוחק), ראה את הבן שלו לבוש בטייטס".
תמיד היית המצחיקן של החבר'ה, כבר מילדות?
"הייתי המצחיק, אבל לאו דווקא בבית, יותר בחוץ. בבית הספר הייתי הילד הקטן שעומד במרכז ומסביבו עשרות ילדים מרותקים, מספר בדיחות, עושה חיקויים, הכל ביחד".
כהן למד בתיכון במגמה מקצועית במגדל העמק, ואת שירותו הצבאי העביר ברחבי הארץ במסגרת תפקידו כמחסנאי טכני בחיל הקשר. למרות השנים שעברו מאז עזב את העיר שבה גדל, הוא עדיין מחובר היטב למקום שבו גדל והתעצב, וכואב את הקיפוח והאפליה שעדיין קיימים בפריפריה.
"אני גדלתי בפריפריה", הוא מסביר, "וכדי לראות תיאטרון הייתי צריך לנסוע לחיפה או לקיבוץ יפעת. ונסעתי, כי אהבתי תיאטרון, וגם היום לצערי הפריפריה עדיין מקופחת בדברים האלה. חושבים עליהם פחות, יש אבטלה גבוהה יותר. אפילו מערכת החינוך היא לא אותו הדבר. צריך לטפל בזה, יש פה הזנחה של הרבה שנים. נכון שדברים השתפרו וזה לא כמו פעם, אבל זה עדיין לא מספיק".
בשנת 1981 עזב את מגדל העמק והגיע לעיר הגדולה ללמוד משחק בבית הספר בית צבי. "זה היה שוק לא קטן", הוא נזכר. "גרתי ברחוב הרב קוק ליד הים עם אחותי, היינו שותפים. באתי מעיירת פיתוח קטנה לעיר שבה לכל מקום אתה צריך לתפוס אוטובוס. לא הייתי רגיל לזה. הגודל, העוצמה. ממקום קטן, שבו משבע בערב כבר אין מכונית ברחוב, למקום כל כך שונה.
"האמת שכשהייתי צעיר יותר הייתי עובר מדי פעם בתל אביב עם אבי ז"ל, הייתי עוזר לו בהובלות, וכבר אז ראיתי את הגודל של העיר הזאת. כשהייתי בצבא, אחי גר בתל אביב. הייתי בא אליו בטרמפים והולך לשבת בבית הקפה כסית, רק לשבת ולהסתכל על מי שיושב שם, על הסופרים והמשוררים, אחר כך עובר לפינתי, שהיה בית קפה של אמנים ואנשי בידור. לא דיברתי עם אף אחד שם, רק הייתי יושב ומסתכל על היושבים".
מאז, תל אביב ובתי הקפה שלה כבר הפכו לו לבית. אל בית הקפה בסמוך לתיאטרון הלאומי, שבו אנחנו נפגשים, הוא מגיע בזקן הלבן ובכובע המצחייה שלו, שכבר הפכו לסימן היכר. איש רזה ולא גבוה עם עיניים שובבות ואנרגיה מתפרצת. אוהב לדבר על אמנות ועל תיאטרון, פחות אוהב לדבר על החיים הפרטיים, שבשנים האחרונות הפכו עבורו גם למסע מרתק.
"אני כבר 12 שנה בתהליך של תשובה, בחיים לא הייתי חילוני, באתי מבית שומר מסורת, קידוש ביום שישי, שבת. היום אני כמובן עם כיפה או כובע, מברך. עברתי תהליך איטי. זה לא היה בבום, כי בום כזה יכול להבהיל אותך. אני מאמין שהמוות של אמא שלי מהמחלה הארורה הכניס אותי לזה, כי אתה שומר שנה ומקפיד לא לעבוד בשבת, וככה נכנסתי לזה לאט־לאט. איבדתי גם אח מאותה מחלה לפני כשלוש שנים, בגיל 56, אבא לארבעה ילדים. היינו תשעה אחים, עכשיו נותרנו שמונה. כל הבית עבר את התהליך איתי, אשתי נמצאת בתשובה שנים, עוד לפניי. יש לנו שני ילדים, בני 18 ו־20. הגדול לומד בישיבה ביבנה והקטן סיים י"ב והולך לישיבה בירושלים. לאחר שיסיימו את לימודיהם בישיבה, יתגייסו לצבא במסלול של כיפות סרוגות, כמו במסלול של הנח"ל".
"יש לנו דברים שהרבה יותר חשוב לטפל בהם, למשל לדאוג לשלום במדינה הזאת". עם מירי רגב // צילום: קוקו
כשהוא מדבר על אשתו, טירנית כהן־ברזילי, אמנית מוערכת, הפנים שלו זורחות והלב, כך נדמה, מתרחב מגאווה. "טירנית היא צלמת אמנית, בצניעות אני אומר לך שהיא נחשבת להכי טובה מבחינה אמנותית וכבר בגיל 24 היתה לה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב.
"היא מביימת אנשים בצילומים ענקיים, אני לא ממש מבין בזה, אבל יש לה תמונות שאת מסתכלת עליהן ויכולה ממש להזדעזע. היא עובדת עכשיו על עוד תערוכה. יש לה, למשל, תמונה של הרבה ילדים אחד על השני, משהו שואתי כזה, ורואים רק שיער, כמויות שיער מטורפות, ויש לה תמונות של ילדים במקלטים, שזאת המציאות שלנו עד היום לצערי. זה מטורף, היא פשוט גאונה".
איך הכרתם?
"היינו שכנים בתל אביב, זה היה כשכבר סיימתי את לימודי המשחק, כשרק התחלתי את הסטנד־אפ, היא באה להופעה שלי ואפילו לא ידעה שאנחנו שכנים. אחר כך נפגשנו בחדר המדרגות, ואז היא אמרה לי שממש נהנתה במופע וצחקה. היינו יחד חמש שנים והתחתנו כשהייתי בן 37 והיא בת 27".
עד כמה אתה משתף אותה ומתייעץ איתה באשר לבחירת תפקיד?
"כל הזמן ובכל דבר, בטח, אני סומך על דעתה בעיניים עצומות. אני מדבר איתה על כל תפקיד ומקשיב לה, היא אישה דעתנית ומייעצת לי בכל הצעה שמגיעה אלי. היא יודעת המון וכשהיא אומרת משהו זה תמיד מאוד מדויק, כשהיא נותנת לי ביקורת זה הכי ענייני. היא יכולה, אגב, בביקורת לחרע אותי, לקרוע לי את הצורה. זה לא שאני בעלה, ויאללה, עכשיו אני איזה המפרי בוגרט קטן (צוחק), ממש לא".
תהליך התשובה גרם לך לוותר על תפקידים מסוימים? יש דברים שלא תעשה היום?
"לא, בינתיים לא קרה לי שוויתרתי על תפקיד, אבל אני בטוח שאם ארגיש שיש משהו שאני לא רוצה לעשות אני לא אעשה, כי אני כבר לא שם. למשל, אם פעם בסטנד־אפ שלי הייתי מדבר על בחורות עם אבועגלה ומוריד את החולצה ולובש אותה על הראש בצורת אבועגלה, והקהל היה בטירוף מזה - היום אני לא יכול לעשות את זה. זה לא מתאים, אבל עדיין לא נתקלתי במחזה שיש בו תפקיד שאני לא יכול לגלם וצריך לוותר עליו".
ואם כבר תפקידים וויתורים, קריירה מעבר לים זה משהו שמעסיק אותך? אפרופו מה שקרה עם ששון גבאי והליהוק שלו למחזמר "ביקור התזמורת" בברודוויי?
"אף פעם לא חשבתי על זה, זה הרי כל כך קשה, וזה מדהים מה שקרה עם ששון. שיחק בסרט ישראלי, שהחליטו להפוך אותו למחזמר, ובחרו בו להחליף את השחקן הראשי. זה סיפור נפלא, איזה כיף לששון, שחקן אהוב ומקסים. לי באמת אין עניין לנסות לקבל עכשיו הכרה בחו"ל, אני לא בנוי לזה, פה הכי טוב לי. ברור שאם יציעו לי עכשיו תפקיד בסרט הוליוודי אלך (צוחק), אבל אני ממש לא יושב ומחכה לזה".
בעידן ה־MeToo, כשנושא ההטרדות המיניות צף ונוכח בכל מקום, וגם בתיאטרון, כהן מבהיר כי בסביבתו הקרובה לא נתקל בזה, אך יוצא בנחרצות בעד המהפכה שמתחוללת.
"אין לאף אחד זכות לגעת באף אחד, אתה לא יכול לעשות את זה ואני שמח שזה קורה ושיש התעוררות כזאת, אני גם חושב שכמו כל דבר גם זה ייכנס לאיזון. היתה פה פריצות, כל אחד עשה מה שהוא רוצה. עכשיו זה קצת קיצוני ובוער, אבל דברים ייכנסו למסגרת ויתאזנו. אין ספק שהסטנדרטים השתנו, אנחנו במציאות אחרת לגמרי".
הוא אדם לבבי, מחייך באור לאנשים שניגשים אליו, מפגין צניעות לא מבוטלת כשמחמיאים לו, לא אוהב במיוחד להתראיין ומתרחק מעולם ההשקות והסלבריטאות. דווקא הוא מצא את עצמו לפני זמן מה בכותרות ולא מהסיבות הנכונות, עם פרסום ידיעה על עימות קולני שהיה לו ולשחקנית רובי פורת־שובל בתום ההצגה "הצמה של אבא" בפני קהל של חיילים.
על פי הפרסום, השניים, שמשחקים בעל ואישה בהצגה, נקלעו לוויכוח קולני מאחורי הקלעים כשכהן מטיח בה דברים קשים בשל העיכוב בהשתחוויה, עת רובי פנתה לקהל כדי לדבר איתו בטרם הגיע תורו של כהן להשתחוות. "בסיום ההצגה רובי פנתה לחיילים אחרי ההשתחוויה ואמרה להם: 'אנחנו מאוד מתרגשים שהגעתם לכאן והיינו רוצים לחבק כל אחד מכם. אנחנו מאחלים לכם שבוע טוב, בקו או באימון'. כשהשחקנים יצאו לחדרי ההלבשה, יעקב הגיע לרובי וצעק: 'שלא תעזי בחיים לקחת את הכבוד שלי בהשתחוויה. אני רוצה את הכבוד שלי וזו ההצגה שלי ואף אחד פה לא ידבר בלי רשותי. את על הזין שלי. רק אני קובע כאן'", כך פורסם בתקשורת.
כהן התנצל בפני פורת־שובל מול מנכ"לית התיאטרון אודליה פרידמן וסמנכ"ל התיאטרון בני צרפתי, ובהמשך אף התנצל בפניה שוב מול השחקנים והעובדים של ההצגה. עד היום הוא סירב להתייחס לפרשה, וגם כעת הוא מעדיף שלא לגעת במה שנדמה כי פגע בו מאוד והותיר צלקות. כשאני מבקשת בכל זאת תגובה קצרה באשר למה שבאמת קרה שם, הוא מוכן לומר רק: "נפגעתי מדברים שנעשו בתום ההצגה, אמרתי לה את שהיה על ליבי. לא קיללתי ולא העלבתי, אני לא אדם כזה". לאחר ההתנצלויות והסולחה, השניים ממשיכים לשחק יחד ושומרים על יחסי עבודה קורקטיים.
"לי באמת אין עניין לנסות לקבל עכשיו הכרה בחו"ל, אני לא בנוי לזה". כהן // צילום: עופר חן
לצד ההצגות הוותיקות בכיכובו בהבימה ("בוסתן ספרדי", "הצמה של אבא") עלתה השבוע הפקה חדשה בהשתתפותו, מחזה מוזיקלי בשם "מיקה שלי" מאת גדי ענבר, בבימויו של משה קפטן. המחזה מתרחש בין מלחמת ששת הימים ליום הכיפורים ומביא את סיפורה של קבוצת נערים ונערות בני 18 שמתבגרים מכורח המציאות, לצלילי שיריו של יאיר רוזנבלום ז"ל.
"קפטן הציע לי תפקיד אורח מקסים בתור אבא של מיקה, שאותה מגלמות לסירוגין יובל דיין ועמית פרקש. יש לי במחזה שלוש סצנות וכיף לי, אני נהנה, אני רואה חבורה של צעירים מוכשרים ומדהימים. אבל מה, הוא לא רוצה לתת לי לשיר, אני מבקש בראיון הזה דרכך מבמאי ההצגה משה קפטן - אנא, תן לי לשיר. מבחינתי שזו תהיה הכותרת של הכתבה - קפטן, תן ליעקב לשיר, תישן הלילה עלי בגנקי (צוחק). השירים של יאיר רוזנבלום מחזירים אותי לתקופה בחיים שאני מתגעגע אליה מאוד, שירים ששמעתי כל הילדות שלי ברדיו".
בעוד שבתיאטרון הישראלי כהן מקפיד לככב על הבמות לאורך השנים, מהמסך הגדול הוא נעדר לכמה שנים, עד שחזר בשנה שעברה בסרט "פיגומים". כעת כהן עושה זאת בסרט נוסף, "הבלתי רשמיים", שפתח אמש את פסטיבל הקולנוע בירושלים ויצא לאקרנים ברחבי הארץ. זהו סרטו העלילתי הראשון של הבמאי אלירן מלכה, יוצר הסדרה "שבאבניקים", דרמה קומית בהשראת סיפור הקמתה של מפלגת ש"ס בתחילת שנות ה־80 כשהמתח העדתי בירושלים מרים את ראשו.
"לא שיחקתי במשך כמה שנים בקולנוע כי לא היו הצעות מפתות כאלה", הוא מסביר את היעדרותו היחסית מהמסך הגדול. "חזרתי לקולנוע ב'פיגומים', ועכשיו הגיע הסרט הזה, עם במאי מוכשר. לא הכרתי אותו קודם, אבל הסיפור בסרט הזה קסם לי, כי זה קודם כל סיפור על בני אדם. זה סיפור של מהפכה שהתחילה כמו שמתחילים כל הדברים הגדולים בהיסטוריה, מאנשים פשוטים שאתה לאו דווקא מצפה מהם, שפשוט נמאס להם והם שעושים בסוף את המהפכות.
"זה לא סרט שמספר את סיפור ההקמה של ש"ס אחד לאחד, זה בהשראת ש"ס. למעשה, ככה קמו כל המפלגות, אנשים פשוטים שקרה להם משהו ופתאום החליטו שהם רוצים לעשות שינוי. פה הם גם בסוף נזרקו החוצה. זה מה שקרה גם עם סטיב ג'ובס, שהקים את אפל וזרקו אותו ובסוף הוא חזר. זה קורה הרבה עם סטארט־אפים, שחברות משתלטות עליהם וזורקים את מי שהקים והגה את החלום".
"לא שיחקתי במשך כמה שנים בקולנוע, כי לא היו הצעות מפתות כאלה". מתוך "הבלתי רשמיים"
העובדה שדמותו של השחקן שולי רנד נקראת בסרט יעקב כהן סיפקה רגעים קומיים במהלך הצילומים, תסמכו על יעקב (האמיתי, לא הדמות) שיעשה מהדבר הזה מטעמים. "בצילומים היה בין שלושתנו פרגון מטורף ונוצרה מערכת יחסים מאוד נעימה וקרובה בין שולי רנד, יואב לוי וביני. זה היה נהדר, היו הרבה סצנות של שלושתנו יחד, המון טייקים שבהם הייתי עונה בכל פעם שהבמאי היה אומר 'יעקב כהן', כי אני לא יכול שלא לענות לשם שלי, איזה צחוקים עשינו. יש סצנה אחת שבה אני עומד ליד שולי, וקוראים לו יעקב כהן! את יודעת כמה פעמים צילמנו את הטייק הזה בגלל שאני עניתי? מסכן מה שעשינו לו, כל הזמן עניתי לו 'אבל אני יעקב כהן', היה ממש מצחיק".
אבל עכשיו ברצינות. אתה בעצמך תומך של ש"ס, לא?
"עד הבחירות האחרונות הצבעתי ש"ס, אבל הפסקתי, ואני לא מתכוון להצביע להם בבחירות הבאות. הצבעתי להם כי הם היו מפלגה חברתית, אבל לדעתי הם לא באמת מטפלים כמו שצריך בהרבה דברים שדורשים טיפול. קיבלתם טונות של כסף להפוך את הישיבות הספרדיות לבולטות ומצליחות, אז למה זה לא קרה? אני חושב שהם השאירו את המצב הקיים, למרות שהוא דורש טיפול".
והם גם מפלגה שמתנגדת למתן זכויות לקהילה הלהט"בית, שעם רבים מחבריה אתה נפגש על הבמה ועל המסך.
"אני אדם מאמין שחי בלב ליבה של תל אביב, ואני לא חושב שאלו דברים שסותרים האחד את השני. אני באמת מאמין בשוויון זכויות לכולם, וחבל לי מאוד שיש קבוצות באוכלוסייה שנפגעות".
אתה מרגיש את מלחמת השבטים, שיש קיטוב ופילוג בעם?
"בוודאי, אבל אסור לתת לזה יד, צריך להילחם בקיטוב הזה וצריך ליצור דברים אחרים, טובים יותר. זה שיש קיטוב בין דתיים לחילונים או בין קבוצות אחרות בחברה זה משהו שתמיד היה, רק שהיום מדברים על זה יותר".
מי שמדברת על זה לא מעט זו שרת התרבות.
"זה אף פעם לא באמת נמחק, אבל זה באמת לא הדבר שמעניין אותי בימים אלה. יש לנו דברים שהרבה יותר חשוב לטפל בהם, למשל לדאוג לשלום במדינה הזאת, זה הרבה יותר חשוב. השד העדתי תמיד קופץ, ולגבי מירי רגב - יש דברים שאני מסכים איתה ויש דברים שלא. אני מסכים עם כל הדאגה לפריפריה. אני בא ממגדל העמק, ולא רק שצריך, אלא חייבים לתת עוד לפריפריה, תראי מה קורה שם מבחינת תרבות. צריך לתת להם כמה שיותר, ובזה היא צודקת".
ולא מדגדג לך לקדם את האג'נדות שלך, להיכנס לפוליטיקה?
"אני ממש לא אדם פוליטי, אבל אני חלק מהעם הזה ותמיד מעניין אותי מה קורה פה. אני לא איש פוליטי במהות שלי, לא הייתי רץ לשום מפלגה, וממש לא נראה לי שאגיע לפוליטיקה, שם אני מפחד שהיעקב כהן ישתלט עלי ואתחיל לעשות צחוקים בכנסת, בקלות היו מוציאים אותי מדיונים במליאה (צוחק)".
Maya19.10@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו