יצאה לאור

הדבר הראשון ששרי גור עשתה, מייד אחרי שיצאה כגרושה טרייה מבית הדין הרבני, הוא לזרוק את הפאה, שהסתירה תחתיה שיער בלונדיני בוהק. הדבר השני היה להיכנס למכוניתה, להחליף את החצאית במכנסיים ואת החולצה הארוכה בקצרה. הדבר השלישי היה לנסוע לעוד יום עבודה, ולהותיר פעורי פה את עמיתיה, שהיו רגילים עד אותו בוקר לפגוש אותה בתור מנהלת החשבונות החרדית, הצנועה והשקטה. 

הדבר הרביעי היה לקחת נשימה עמוקה בתוך בליל הרגשות המסחרר, שרי (45) לא זיהתה שמחה. "הייתי ברגשות מעורבים. הרגשתי הקלה, השלמה, הבנה שאני עושה צעד נכון, מקשיבה לאמת שלי, ובמובנים רבים, אפילו מצילה את עצמי. לצד אלה היתה הידיעה שאני גודעת בבת אחת כל קשר לחיים הקודמים שלי. למשפחתי, לאבי ילדיי, לחברות, לקהילה שבה גדלתי, לכל מה שאפשר להעלות על הדעת. אבל לא אפשרתי לעצמי לשקוע במחשבות ליותר מכמה דקות. ידעתי שאני חייבת לגייס מייד את כל הכוחות כדי להתמודד עם המצב החדש בחיי".

המצב החדש היה כזה: אישה גרושה בת 30, שלפני רגע יצאה בשאלה, אמא לילדה בת 4 ולילד אוטיסט בן 7, שבזכות "התנהלות חכמה" קיבלה את המשמורת על ילדיה. בלי עוגנים משפחתיים וחברתיים, בלי מקורות תמיכה כלכליים, ועם פערים עמוקים ביחס לחברה החילונית, שהיא ביקשה להפוך לחלק ממנה.

כשהסתיים אותו יום עבודה, לפני 15 שנים, ולאחר ששני ילדיה של שרי, מיכל ודניאל, נרדמו, היא פנתה לטפל בנושא שאותו ראתה כדחוף ביותר.

"הצעד הראשון היה לחפש מוסד אקדמי שיסכים לקבל אותי", היא מספרת, כשאנחנו יושבות בבית קפה ליד ביתה שברמת גן בשעת בוקר מוקדמת. "הבנתי שבלי שאלמד לא אוכל להתקדם. הבעיה היתה שכמובן לא היתה לי תעודת בגרות, או אפילו משהו שמזכיר תעודת בגרות.

"כל מה שהיה לי הוא 12 שנות לימוד ב'באר מרים' בבני ברק. מוסד חינוך חרדי ליטאי, שהעניק לי הסמכה לעבוד כגננת במוסדות דומים בבני ברק. ניתנו לי, כמו לכל התלמידות, שתי אפשרויות בחירה - מורה או גננת. בכל מקרה, לא עבדתי כגננת אפילו יום אחד.

"בין התכנים והכלים שקיבלתי במערכת החינוך החרדית לבין מה שהייתי זקוקה לו בעולם החילוני היתה תהום עמוקה. רוב הלימודים שלמדתי היו לימודי קודש, עם מעט מאוד לימודי חול. לשון ברמה לא גבוהה, מתמטיקה עד לרמה של משוואה עם נעלם, שזו אולי יחידת לימוד אחת, אנגלית ברמה מאוד בסיסית ודלה. ומול אלה - הרבה לימודי יידיש, שיעורי תפירה ביד ובמכונה, וכלכלת בית, כלומר בישול, אפייה, כביסה. שיעורים שמיועדים להפוך אותך לעקרת בית למופת. בדיוק האישה שלא עניין אותי להיות".

בזכות "הנסיבות המוצדקות", כהגדרתה, הצליחה להתקבל ללימודי תואר ראשון בניהול באוניברסיטה הפתוחה, וסיימה אותם בהצטיינות. אחר כך סיימה גם תואר שני במינהל עסקים, בהצטיינות. היום היא מנכ"לית של חברת טכנולוגיות רפואיות, שמעסיקה 50 עובדים ומייצאת מוצרים פרי פיתוחה לכל העולם. היא גם פעילה חברתית למען קידום נשים יהודיות וערביות. 

• • •

גור נולדה בבני ברק של שנות ה־70 למשפחה חרדית מהזרם הליטאי, שלישית מתוך תשעה ילדים. "ההורים שלי היו ועדיין מחמירים מאוד, גם בהשוואה לחברה החרדית בכלל וגם לעומת הזרם הליטאי בפרט. התחושה שלי כילדה היתה שכמעט בכל יום אבא שלי מעלה משהו חדש שצריך להחמיר לגביו. אין רדיו בבית, אין מוזיקה, שלא לדבר על טלוויזיה, כמובן.

בימיה כחרדית. "עד גיל 30 לא הרגשתי שאני יכולה לקום וללכת, חסרו לי המון ידע ואומץ"

"מעט מאוד ספרים, חוץ מספרי קודש. ספרות שמסתכמת פחות או יותר ב'הגולם מפראג' ובכמה כרכים של 'כה עשו חכמינו' (מעשיות חז"ל לילדים; נ"ל). ובכל אלה אין גיבורות נשיות, חס וחלילה. הנשים נדרשות להיות בבית ולשתוק הרבה.

"החיים שלי היו מנותקים לגמרי מהחברה הישראלית ומערכי המדינה. ביום העצמאות לומדים כרגיל, בצפירות של יום השואה ויום הזיכרון לא עומדים. לא נחשפתי לכל הטקסים של המדינה, 'טקסים של הגויים'. רבים בחברה החרדית חיים ככה, אבל לי זה צרם ולא הסתדר מגיל צעיר מאוד. היום, ממרחק הזמן ומהמקום שבו אני נמצאת, הדברים צורמים אפילו יותר".

הוריה לא עבדו. האב למד תורה, והאם טיפלה בבית וגידלה את הילדים. "אמא שלי גדלה בבית דתי, כך שהיתה לה תעודת בגרות. כשהיתה נערה התחזקה מבחינה דתית. בגיל 18 היא התחילה ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטת בר־אילן, אבל אז היא הפכה לחרדית וכעבור שנה התחתנה עם אבא שלי, והוא לא אהב את זה שהיא לומדת. היא פרשה מהלימודים, למרות שנותרו לה קורסים מעטים.

"זה מאוד מצער אותי, עד היום. אין לי ספק שאם היתה ממשיכה במסלול הזה, היא היתה מגיעה להיות פרופסורית, חוקרת מצליחה. כואב לי שהיא לא מימשה את הפוטנציאל שלה, רק כי זה לא נראה לאבא שלי.

"מכיוון שהייתי הבכורה בין הבנות, הפכתי מהר לאמא'לה קטנה. גידלתי את האחים שלי, טיפלתי בבית, ניקיתי, בישלתי. המשפחה שלי היתה ענייה מאוד. 11 נפשות בדירת שני חדרים. הקטנים ישנים עם ההורים, והגדולים בסלון או במבואה הקטנה בכניסה לדירה. שיא הפינוק היה לחמניות שהוריי היו קונים בראש חודש.

"אבל כל זה לא באמת הפריע לי. היו שני נושאים שהציקו לי כל השנים, מאז שאני זוכרת את עצמי. מגדלים אותנו לאור המסר שחשיבות המצוות שבין אדם לחברו גוברת על חשיבות המצוות שבין אדם למקום, אבל בפועל את רואה שהמצוות שבין אדם למקום הרבה יותר חשובות ומרכזיות. אם חרדים מסוגלים לזרוק ביצים ועגבניות על נשים שלא נראות להם מספיק צנועות, ברור שמצוות בין אדם למקום גוברות.

"כילדה גדלתי על רקע איסורים והשקעת זמן ואנרגיה במדידות של עובי הגרביים ואורך הפאה. ויותר מכל אלה, מה שהכי הציק לי היה היחס לנשים. אני זוכרת את עצמי כנערה, מרגישה שמשהו מאוד עקום בקשר לנשים. מרגישה שאנחנו כלי, ואנחנו כלום. מצופות לשרת את הגברים, לגדל ילדים, לדאוג שלבעל שלנו תהיה אפשרות ללמוד תורה, וכל היתר יהיה על הכתפיים שלנו.

"עוטפים את הדברים ב'כבודה של בת מלך פנימה', אבל בפועל סוגרים אותך. ככל שהתבגרתי, כך היה לי קשה יותר לשאת את המחשבה שאלה החיים שמייעדים לי. לא רציתי את החיים של אמא שלי".

למה חיכית עד גיל 30 כדי לצאת בשאלה?

"לא הרגשתי שאני יכולה לקום וללכת, כי חסַר לי המון ידע, ואני מניחה שגם אומץ. אפילו לא ידעתי שיש אפשרות של שירות לאומי למי שרוצה. הרבה מהדברים התחדדו לי בעקבות הנישואים, בשידוך, ובעקבות לידת הילדים, כולל היחס לילד אוטיסט בחברה החרדית לפני 20 שנה, ומה שנדרש ממני לעבור, כאמא וכאישה.

"באופן כללי, לבנים חרדים קצת יותר קל. בגיל 13 הם יוצאים מהבית ולומדים בישיבה ונחשפים יותר לעולם. אצלי העולם הסתכם בבית הספר ובבית".

גור בילדותה. "הנשים נדרשו להיות בבית ולשתוק"

האקטיביזם הפמיניסטי שקיים היום בחברה החרדית לא היה אפילו בתכנון כששרי היתה נערה. מצד שני, שלושה מאחיה יצאו בשאלה הרבה לפניה, בהפרש של שנים מעטות זה מזה. "כשהייתי בת 16, אחי הבכור דוד עזב את הישיבה החרדית שבה למד ועבר ללמוד במוסד של חב"ד.

"הוא היה בן 20, והצעד הזה גרם לאבא שלי לזרוק אותו מהבית. חב"דניקים וחובשי כיפות סרוגות גרועים יותר אפילו מחילונים, שהם בסך הכל 'תינוק שנשבה'. אבא שלי היה מאוד חד בעניין. זה היה שחור ולבן, כמעט בלי להפגין רגש.

"אני יודעת שלפי תפיסתו, הוא עשה את הדבר הנכון, כדי לשמור ולא 'לקלקל' את שאר המשפחה. כאדם חרדי מאוד, זאת גם היתה פגיעה גדולה בכל מה שמגדיר אותו.

"מבחינתנו, האחים והאחיות, האירוע היה טראומטי. בום גדול. אבא שלי אמר על אחי את כל הדברים הלא טובים. שהוא חוטא, נוהג כמו הגויים, ואסור לנו לשמור איתו על קשר. ההורים שלי נידו אותו, ואז הוא עזב את הארץ, הצטרף לקהילת חב"ד בברוקלין ושינה את שמו לדיוויד. לי ולאחים שלי נותר רק להתגעגע. לעיתים רחוקות מאוד היינו בקשר טלפוני, כשיכולתי לצלצל מטלפון ציבורי או מטלפונים בבתים אחרים".

איפה אמא שלך בתוך כל זה?

"במצב מורכב. היה לה מאוד קשה, ברור, אבל היא לא נלחמה באבא שלי. בהזדמנויות הבודדות שדיברנו על זה, היא אמרה לי שהיא מתגעגעת ודואגת לדיוויד, שקשה לה לא לדעת מה קורה איתו, אבל היא לא יכולה להתווכח עם אבא".

ומה קרה עם אחיך?

"אחי מדהים, עילוי. מדובר בבחור שלמד בחיידר ובישיבה רק לימודי קודש, ביידיש. הוא חזר לישראל, השלים בגרויות, התקבל לטכניון, סיים לימודי דוקטורט במדעי המוח, וחי בשנים האחרונות בתאילנד. הוא בן 50, כותב וחוקר בתחומו, מטייל ברחבי העולם, במיוחד במדינות חמות כמו טנריף, מקסיקו, קוסטה ריקה.

"חמש שנים אחרי שדיוויד עזב את הבית, אחי מרדכי עזב גם הוא, בגיל 16. הוא שינה את שמו למתיו, עבד כמלצר וכמנהל משמרת במסעדות בתל אביב, אף אחת מהן לא כשרה, חי לבד, למד מדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב, והיום הוא בן 41, יזם ומנכ"ל של חברת הייטק.

"ואז אקי, האח הצעיר ביותר שלי, החליט שהוא רוצה לעזוב את הבית ולצאת בשאלה. הוא רק נולד כשדיוויד עזב את הבית. בגיל 12 הוא הצליח, בהרבה מאמצים, לשכנע את ההורים שלי לרשום אותו לפנימיית בויאר בירושלים. אמא שלי כנראה הבינה שאם תאפשר לו ללמוד בפנימייה, היא לא תאבד אותו בגיל צעיר, כמו שאיבדה את דיוויד ומתיו.

"הוא לא חזר מאז הביתה, בגלל אבא שלי, אבל היא שמרה איתו על קשר מדי פעם. לפעמים טלפוני, ולפעמים ביקרה אותו בירושלים. היום אקי בן 30, מטייל בעולם. כרגע במקסיקו. גם הוא למד בטכניון מדעי המחשב ועבד בחברות הייטק בתור מתכנת".

מה ההסבר שלך לכך שארבעה מתוך תשעה ילדים עזבו את הדת?

"אני חושבת שכולנו אנשים חושבים ועצמאיים. מבחינתנו, הסגירוּת הגדלה הפכה את החיים לקשים ולא הגיוניים. האחים שלי עזבו את הבית, אבל אני שמרתי על קשר עם כולם, וסביר להניח שכל אחד סלל קצת את הדרך לזה שבא אחריו.

"מצד שני, יש לי שתי אחיות ושלושה אחים שנשארו חרדים, ואנחנו בקשר טוב. יותר עם האחיות שלי, שאחת מהן עדיין חיה בבני ברק, והשנייה חיה ברחובות. שניים מהאחים שלי חיים בבני ברק, ואח נוסף חי בקהילה חרדית בניו ג'רזי, אני מבקרת אותו בנסיעות העבודה שלי לארה"ב. בסך הכל, כל האחים והאחיות שומרים על קשר, אבל הוא לא חזק מאוד. 

"האחים והאחיות החרדים שלי הם כולם בעלי משפחות. לעומת זאת, דיוויד, מתיו ואקי לא הקימו משפחות. כנראה שלושתם עדיין רוצים חופש מוחלט ומפחדים להרגיש כבולים".

הדברים גרמו לאבא שלך להתרכך לאורך השנים, או שהוא נותר באותן עמדות?

"בשנים האחרונות הוא הצליח לשחרר קצת, אולי גם כי הוא בן יותר מ־70. גם הוא וגם אמי עדיין מאוד חרדים, לא מקבלים את דרך החיים החילונית שבחרנו, ולא מעריכים את ההישגים שלי ושל האחים שלי. נראה לי שהם בכלל לא יודעים מה בדיוק אני עושה.

"אנחנו כן באים לבקר אותם מדי פעם, בניגוד לעבר, אז לא היה אפשר להתקרב הביתה. האחים שלי באים עם כיפה, ואני מתלבשת בתלבושת בני ברק שלי, כדי לכבד אותם. זה קורה רק באירועים משפחתיים, אולי פעם או פעמיים בשנה, ובכל מקרה לא בחגים, שבהם אי אפשר לנהוג במכונית".

• • •

התהליך האישי שלה החל הרבה אחרי אחיה. "התחתנתי בגיל 20. כלומר, כרווקה זקנה", היא צוחקת. "הייתי מהאחרונות בקרב החברות שלי, איכשהו הצלחתי לדחות קצת את החתונה, ואם זה היה תלוי בי, לא הייתי מתחתנת בכלל. בעלי היה בן 22, הכרתי אותו בשידוך, כמובן. לא היתה בינינו אהבה. הוא היה ועדיין מחמיר ומקפיד מאוד. כמו אבא שלי".

גור השבוע, בת"א. "אני שמחה שבסופו של דבר אני חיה את החיים שרציתי, בדרך שנכונה לי"

בנה הבכור, דניאל, נולד כשהיתה בת 23. "לפני שמלאה לדניאל שנה היה מובן שההתפתחות שלו אחרת, איטית יותר, והתקשורת מוגבלת. לא ידעתי לתת לזה שם, ובמשך הרבה זמן גם לא היה מי שיכוון אותנו. באותה תקופה היה מחסור אדיר בידע, גם בחברה החילונית.

"בגיל 3 וחצי קיבלנו את האבחנה שדניאל אוטיסט בתפקוד גבוה. הוא יודע לבצע את פעולות החיים הבסיסיות היומיומיות. להתלבש לבד, להתקלח לבד, אבל לא לבשל, למשל. ותמיד בפיקוח ובליווי.

"גם התקשורת איתו בסיסית. ההבנה שלו נמוכה בהרבה משל בני גילו, והשיחות מצומצמות, ממוקדות. הכל בתמימות רבה, מנקודת מבט של מי שנשאר בן 8 או 9 גם היום, כשהוא כבר בן 23 ובגובה 1.90 מ'.

"האוטיזם של דניאל אובחן חודש אחרי שמיכל נולדה. ואז, כאמא צעירה, כל מה שצרם לי בחברה החרדית החריף. עבדתי כמנהלת חשבונות בחברות פרטיות קטנות בבני ברק, בהתחלה תמורת שכר עלוב של 1,200 שקלים לחודש. בעלי למד בישיבה בשנת הנישואים הראשונה שלנו, ואז, כדי לצאת לעבוד, הוא שירת שנתיים בצבא כמורה חייל.

"כשהשתחרר, הוא למד ראיית חשבון ולא עבד, כי רק נשים יכולות ללמוד ולעבוד בו בזמן. אחר כך הגיעה תקופת ההתמחות. רק בשנה האחרונה לנישואים הוא עבד ותרם באופן ממשי לפרנסת המשפחה. כל השנים חיינו מהמשכורת שלי ומקצבאות של ביטוח לאומי.

"עבדתי מאוד קשה, ובמקביל רצתי עם דניאל לכל טיפול אפשרי. הייתי בטוחה שאוציא אותו מזה. שאם אתעקש מספיק, הוא יחלים מהאוטיזם. מסביבי שמעתי רק סיפורים על מי ש'הוציאו אותו מזה', והייתי מוכנה לוותר על החלומות שלי לבנות קריירה כדי לטפל רק בו.

"מזל שהתעשתּי והבנתי שאחרים צריכים לעזור פה, ושאני נשאבת אל תוך מקום שאין לי סיכוי להצליח בו. עם כל האהבה לדניאל והרצון לקדם אותו ולעזור לו, אני לא נועדתי להיות מטפלת באוטיסטים. נדרש לי זמן להפנים שמה שאני צריכה זה להיות עצמאית ולהרוויח מספיק כסף כדי לקנות עבורו את הטיפולים הכי טובים. זאת היתה דחיפה גדולה לעבר הפרידה מבעלי ומהחברה החרדית".

גם כי לא היה מענה לאוטיסטים בחברה החרדית?

"לא רק שלא היה מענה - אני, כאמא, הרגשתי שמחביאים ילדים כמוהו. מתביישים. לא מדברים על הילד האוטיסט במשפחה, גם כדי שזה לא יפגע חס ושלום בשידוכים של בני המשפחה האחרים. לא היו בתי ספר חרדיים שמיועדים לאוטיסטים, או כאלה שמשלבים אותם. היה בית ספר למפגרים, אבל אני כמובן לא הסכמתי בשום אופן שהוא ילמד שם.

"אמרתי לעצמי שזה הזמן לצאת, לעזוב. אחרת, אני והילדים נישאר קבורים במקום לא טוב לנו. החלטתי שאני מתגרשת, אבל לא אומרת מילה לאף אחד על הכוונה שלי לעזוב את העולם החרדי. להפך, אפילו החמרתי. שלא ינחשו שזאת הכוונה שלי". 

למה?

"פחדתי פחד מוות שלא ייתנו לי לגדל את הילדים. שייקחו לי אותם. שהרבנים בבית הדין הרבני יחליטו שלא טוב להם לגדול אצל אמא חילונית, שמנתקת אותם מהחברה החרדית, וישאירו אותם רק אצל אבא שלהם.

"לא היה אכפת לי מהביקורתיות ומהזלזול כלפי נשים גרושות, ומזה שחלק מהחברות שלי התנתקו ממני בהדרגה. רק הילדים עניינו אותי. בזכות התנהלות זהירה וחכמה הצלחתי לקבל את המשמורת. הילדים היו אצל אבא שלהם יום בשבוע ובכל סוף שבוע שני, למדו בבתי ספר ממלכתיים דתיים, אבל התחלנו יחד חיים חדשים".

את החיים החדשים התחילה "בלי כלום, מאפס. גם מבחינה חומרית וגם מבחינה תרבותית, חברתית. אפילו בנושאים בסיסיים כמו צבא, מוזיקה ותוכניות טלוויזיה היו לי פערי ידע. הצעד שעשיתי היה חד ובלתי הפיך מבחינתי, וידעתי שאסור לי להיכשל.

"המשכתי לעבוד, גידלתי את הילדים ולמדתי בלילות. את דניאל הייתי לוקחת לטיפולים בכל יום, הוא עבר כל טיפול אפשרי. טיפול באמנות, במוזיקה, וגם שחייה, ג'ודו, רכיבה על סוסים. עד גיל 12 הוא היה בכיתת חינוך מיוחד בבית ספר רגיל, ואז החלטתי, בלב כבד, להעביר אותו לבית ספר לחינוך מיוחד. שיהיה עם קבוצת השווים לו.

"ההחלטה להפסיק להתעקש להשאיר אותו במסגרת רגילה היתה חכמה מאוד, בדיעבד. פתאום, כשהכנסתי אותו לשם, הוא הכיר חברים, בניגוד למצב שהיה קודם, שבו רוב הילדים היו יותר כמו חונכים".

בד בבד עם הלימודים האקדמיים, התמסרה להגשמת החלום לבנות את עצמה מבחינה מקצועית. "התקבלתי לתפקיד חשבת בחברת הייטק, שעסקה בפיתוח תוכנה. הדרך שלי להתקדם היתה לטפל בכמה שיותר נושאים שאני לא מבינה בהם כלום.

"לקחתי על עצמי פרויקטים שלא היו קשורים אלי בכלל. מעולם לא אמרתי שאין לי שמץ של מושג איפה בכלל להתחיל את ההתמודדות עם פרויקט כזה או אחר. תמיד הייתי אומרת למנכ"ל, 'אין בעיה, עלי'. אמרתי כן, ואז התחלתי ללמוד את הנושא, לחקור, לקרוא, להיעזר בקולגות, להרחיב את הידע שלי".

היא הפכה לסמנכ"לית כספים ותפעול בחברת ההייטק שבה עבדה, ובהמשך, למשנה למנכ"ל בחברת טכנולוגיות בתחום התיירות, ולמנכ"לית משותפת של חברה שמעניקה שירותי ניהול כספי וייעוץ עסקי. לפני שנה מונתה למנכ"לית חברת פורום טק באשקלון, שמפתחת, מייצרת ומייצאת מכשור בתחום רפואת השיניים. קו המוצרים העיקרי שלה משמש בטיפולי שורש ומבוסס על מספר פטנטים טכנולוגיים, פרי פיתוח ישראלי.

במשך כעשר שנים, עד לפני שלוש שנים וחצי, חיה שרי בזוגיות עם גבר גרוש, חובש כיפה ואב לשלושה. "קיימנו מסגרת משפחתית בהצלחה. הילדים שלנו הסתדרו יפה וגם אנחנו, עד שזה נגמר, ברוח טובה.

"מאז שנפרדנו אני לא בזוגיות. החיים שלי מאוד מלאים, עשירים וטובים עם הילדים שלי ועם העשייה המקצועית האינטנסיבית שלי".

• • •

שני ילדיה גרים איתה. דניאל סיים את לימודיו בגיל 21, והיום הוא בסוף שנתו השנייה כמתנדב במשטרה, במסגרת שירות לאומי. "הוא עובד בתחנת משטרה בתל אביב כמתקין וכמסדר ציוד טכנולוגי. אני מנסה עכשיו למצוא דרך שימשיך לעבוד במשטרה, כמו שהוא כל כך רוצה. מעבר לעבודה במשטרה, יש לו תוכנית לכל יום. הוא משחק טניס, מתאמן עם מאמנת כושר ומשתתף במפגשים של קבוצות חברתיות לאוטיסטים - שזה הדגש החדש, הכישורים החברתיים".

מיכל (20) משרתת כמראיינת פסיכוטכנית בלשכת הגיוס בתל השומר. לפני גיוסה לצה"ל התנדבה לשנת שירות בתנועת הנוער צמרת בבית שאן. תנועה שבליבת הפעילות שלה קידום השיח בין חילונים לדתיים בחברה הישראלית.

"אני כל כך מתרגשת שיש לי ילדה כזאת", אומרת שרי, וההתרגשות ניכרת בקולה. "ואני מאושרת שהיא חיה חיים אחרים לגמרי מאלה שאני חייתי בגילה. היא הכילה כל כך יפה את כל האתגרים בחיים שלה - הורים גרושים מעולמות שונים, אח אוטיסט. כבר שנים היא מתנדבת באלו"ט".

מהם היעדים הבאים שלך?

"אני מאוד שמחה שבסופו של דבר אני חיה את החיים שרציתי בדרך שהיא נכונה לי. בניתי את עצמי לגמרי לבד ובהרבה עבודה קשה. מה שאני הכי רוצה עכשיו הוא לעזור לנשים נוספות להגשים את החלומות, לעשות את הבחירות שהן מגדירות לעצמן, ולא שאחרים מגדירים בשבילן.

"בעמותה שאני מתנדבת בה בשנתיים האחרונות, פני"ם חדשות (פני"ם - פרלמנט נשים ישראליות מנהיגות; נ"ל), הפעילות שלי ממוקדת, בין היתר, בשיתופי פעולה בין נשים יהודיות וערביות, בדיוק משום שאני רוצה לפרוץ את הגבולות החברתיים שסוגרים נשים בתוך קהילה או מגזר מסוימים. הביקורת שלי היא לא על החברה החרדית, אלא על המגבלות שהיו עלי כאישה חרדית. הוכחתי לעצמי שההגדרות, הציפיות וההכתבות החברתיות הן לא גזירה משמיים. נשים צריכות ויכולות לפרוץ אותן, ומשם לעוף". √

lanskinam@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו