גיבור קטן

"בואי, נשחק". 

מוחמד אלפרא מקבל את פניי בשמחה ומגיש לי צעצוע חדש שקיבל. "תראי, יש לי אקדח. זה משחק, אל תדאגי", הוא "פורק" אותו בזריזות, מפרק ומרכיב בחזרה גם את הפריטים הקטנים ביותר. "אה. לירות אני לא יכול. יאללה בואי נשחק במשהו אחר", הוא מחייך בהתנצלות, מגניב מבט אל כפות ידיו החסרות, וממהר לחפש משחק אחר, שיהיה לו קל יותר. 

ילד קסם בן 9, שבגיל שנה וחצי נקטעו ארבעת גפיו בשל זיהום. ידיו נעצרות קצת אחרי המרפק, רגליו מעט אחרי הברכיים. אבל מוחי, כך קוראים לו כולם, הוא נס מהלך. מתרוצץ ממקום למקום על ברכיו, משחק בכדור בידו הקטועה, מתנהג כאילו מעולם לא היה לו באמת צורך ביד או ברגל שלמה. היום הוא מסיים את שנת הלימודים, ובשבוע הבא ימשיך לקייטנה של שלושה שבועות במסגרת בית הספר, שאחריה יישאר בין כותלי בית החולים שבו גדל. מדי פעם ייצא לפעילויות בעזרת המתנדבים שמקיפים אותו.

כבר תשע שנים שהוא חי בישראל עם סבא שלו, אבו נעים, שעזב את הבית בעזה עם נכדו שהיה אז בן חצי שנה כדי לעבור טיפולים בתל השומר. מאז הם פה, יחד, והסבא דואג לכל מחסורו. אהבה טהורה יש בין הסב לנכדו, כמו בין אבא לבן. "הוא סבא רק שלי", אומר מוחי כבדרך אגב, והלב מתרחב.

"מה את כותבת שם?" הוא שואל כשאני פותחת את המחשב, וממשיך מייד: "אה אני לא צריך שתגידי לי, אני כבר יודע לקרוא עברית. אולי לא כל כך טוב, אבל למדתי, אז אני יודע. גם את כל האותיות אני יודע. אפילו יש לי קיצור - אַבַגַדַ, כַּלַמַנסַע, פַצקַ, רֶשֶת". 

דיבורו מהיר, חותך. עברית וערבית משמשות אותו בערבוביה, שתיהן כשפות אם. לאחרונה גם למד לקרוא.

"כל יום אני מתפלא, באמת, איך הילד הזה עבר קטיעות של ידיים ורגליים, וגם של מעי גס, ומתנהג כאילו הוא לא חולה בכלל", אומר אבו נעים (59). "כולם אומרים על מוחי שרק בנס הוא בחיים. וזה נכון. כל יום שאני מסתכל עליו, אני לא מאמין".

הוא איש גבוה, נעים הליכות, שזקן לבן ועבות מעטר את פניו. רוב הזמן הוא מדבר עברית עם מבטא ערבי קל, לעיתים רחוקות משרבב מילה או שתיים בערבית. במשך שנים עבד פה, למד את השפה, ועכשיו הוא מתקשר עם כולם בעברית. עם מוחי הוא מדבר בשתי השפות.

"תביני, הוא הגיע לפה בגיל חצי שנה. חשבנו שנהיה פה שבוע־שבועיים, אולי חודש־חודשיים, ונחזור לעזה. אמרתי לבת שלי שאני אדאג לו, כי היא היתה עם עוד ילדים בבית. בינתיים עבר עוד יום ועוד שבוע, והייתי עסוק קצת עם הטיפולים בו ועם הרופאים, והזמן עבר בלי להרגיש. כמעט תשע שנים אנחנו פה, ומבחינתי, כאילו הגענו אתמול".

• • •

פגשתי אותם לפני ארבע שנים, בשלהי מבצע צוק איתן. מוחי היה אז בן 5, חי במחלקת ילדים בבית החולים על שם אדמונד ולילי ספרא בתל השומר. אבו נעים היה ישן במיטה לידו, לפעמים על כורסא, חי חיי קבע במחלקת ילדים, המחלקה העצובה והשמחה ביותר בבית החולים.

מוחי נולד בחאן יונס. כשהיה בן שלושה חודשים החל לסבול מהקאות ומכאבי בטן, ובגיל חצי שנה נזקק לאשפוז. אבו נעים הציע לבתו ולבעלה לקחת את הנכד לבית החולים שיבא, והתנדב להיות זה שיטפל בו. הוא לא ציפה שהטיפול יהפוך לשגרת חיים של שנים. 

אחרי שהשיגו את כל האישורים ממערכת הביטחון ומהרשות הפלשתינית, הגיעו מוחי וסבו לישראל. הפעוט אושפז בבית החולים ספרא לילדים, שם התברר שהוא סובל מדלקת מעי נדירה שמשפיעה על הפרקים ועל העור, וגורמת גם לפריחה ולחום. הוא עבר ניתוח לכריתת המעי הגס, והיה מאושפז במשך שנה. מאז המשיך לגור בבית החולים. 

מוחי ברכב של אחד המתנדבים. "הוא מאוד אוהב מבקרים", אומר סבו

לתקופה קצרה היה נראה שהתינוק החמוד מתחיל לחזור לעצמו. למד לדבר, ללכת בכוחות עצמו, לרקוד. בגיל שנה וחצי שוב חש ברע, והובהל לטיפול נמרץ. 19 יום היה מחוסר הכרה, נפוח מתרופות, עורו חרוך. ביום ה־20, כשסבתא שלו הגיעה מעזה לביקור, פקח את עיניו.

"הסבירו לנו שהוא סבל מזיהום, ויש לו נמק", אומר אבו נעים. "זה כנראה היה חיידק טורף, לא יודעים מאיפה זה בא. הרגליים והידיים שלו היו שחורות לגמרי. הרופאים בדקו, חשבו, והבינו שאין ברירה, וצריך לקטוע את הגפיים, כי לא מגיע אליהן חמצן.

"אני זה שסיפר לבת שלי שהוא צריך קטיעה. התקשרתי אליה, היא ובעלה היו צריכים לחתום על טפסים שהם מאשרים לקטוע. הסברתי להם לאט לאט מה הסיבה, והם אישרו. לא היתה ברירה.

"ככה קטעו לו את הנמקים. שתי רגליים, שתי ידיים. וזה אחרי שכרתו את המעי הגס. מי האמין שהוא יוכל לגדול ככה". 

במשך חמש שנים וחצי היה הילד מאושפז בבית החולים. הוא עבר בין טיפולים במחלקת הילדים לבין מחלקת השיקום. למד ללכת מחדש, לאכול, לתפקד. פרופ' רז סומך, מנהל מחלקת ילדים א' בבית החולים ספרא, הפך למטפל העיקרי שלו. "הוא איש טוב", אומר אבו נעים, "עזר לילד בכל מה שהיה יכול". 

לפני שלוש שנים עברו מוחי ואבו נעים לגור ב"בית הילד", הנמצא בשטח בית החולים ושייך לעמותת "רחשי לב". חדרים חדרים צמודי קרקע במסדרון ארוך, שמאפשרים להישאר בהשגחה רפואית, ללא צורך לשהות במחלקה. באופן רשמי הוא כבר לא מאושפז, והטיפולים הרפואיים עברו לקופת חולים כללית, שבה הוא מבוטח כתושב ישראל. אבל אחרי שנים שבהן גדל במחלקת ילדים, הפך הילד לבן בית בקרב הרופאים והאחיות, והוא פונה אליהם כשהוא מרגיש לא טוב. 

בדירה שלהם יש סלון נעים, שני חדרי שינה וחצר קטנה, שממנה נשקפות המחלקות של בית החולים. בחדר של מוחי מיטת ילד עם קרש, שלא ייפול, ארון מדפים עמוס משחקים, ושולחן עץ פשוט, שעליו הוא מכין מדי פעם שיעורי בית.

לפני שנתיים החל ללמוד בבית הספר הדו־לשוני "יד ביד" ביפו. בשבע בבוקר הוא יוצא בהסעה של עיריית רמת גן, וחוזר בסביבות שלוש אחר הצהריים. נעזר ברגליים התותבות כדי להתנייד בבית הספר, אבל מכיוון שהידיים התותבות פחות נוחות לו, הוא מעדיף להיות בלעדיהן.

"הוא מסתדר טוב יותר בלעדיהן", מסביר אבו נעים, ומוחי מדגים במומחיות איך אפשר להרכיב פאזל, לשתות שוקו משקית ואפילו לשחק כדורסל גם בלי כפות ידיים. קצוות הגדמים, הסגורים כמו אגרוף, נצמדים אל הכדור, ובעזרת שתי הידיים הוא מצליח להעיף אותו אל על. 

בימי ראשון אחר הצהריים הוא הולך לחוג כדורגל במרכז ספיבק ברמת גן, המופעל על ידי ארגון איל"ן. נעזר בתותבות כדי לבעוט, רץ, קופץ, מתנהג כמו כל ילד רגיל, למרות המוגבלות הקשה.

• • •

שבת בצהריים, ובמחלקת הילדים של בית החולים ספרא לילדים, במרחק דקות הליכה ספורות מבית הילד, מחלקים תרומות מתוקות לילדים המאושפזים. סבתא של מוחי, אועטף (51), שבאה לבקר אותו למשך חודש הרמדאן, הולכת להביא לו ממתקים. מדי פעם היא מקבלת אישור לבוא לארץ, עוברת במחסום ארז, ונשארת לכמה ימים עם בעלה והנכד. "לאן את הולכת?" שואל אותה מוחי בערבית, עיניו כבר מתמלאות דמעות, מהפחד ששוב היא עוזבת, כמו תמיד, ומי יודע מתי תשוב.

"הלוואי שהיא תישאר פה לכל השנה. הילדים שלה גדלו, די, אני רוצה להיות איתה עכשיו".

אבו נעים אוהב שאשתו באה להיות איתו. "כשהאישה בבית, יש יותר נחמה", הוא מחייך. "אני יותר רגוע, יותר נעים לי. אבל יש לנו בבית ילד בן 14, הכי צעיר, שמחכה שהיא תחזור. יש גם נכדים בעזה, כ־40 נכדים, וכולם רוצים את סבתא".

ואותך הם לא רוצים שם לידם?

"הם יכולים להסתדר בלעדיי, כי הם לא ממש מכירים אותי, למרות שהם מדברים איתי מדי פעם בסקייפ. סקייפ זה שליש מהעניין. זה לא כמו להיות איתם ולנשק אותם, אבל זה יותר טוב מכלום. ומוחי צריך טיפול שמשתווה לטיפול בכל הנכדים ביחד".

מוחי וסבו. הסבא אוסף תרומות עבור ילדים אחרים המאושפזים בבית החולים // צילום: יהושע יוסף

13 ילדים יש לאבו נעים בעזה. הגדול, נעים, בן 26. הצעיר, אעטף, בן 14. לפני שלוש שנים נפטר אחד הילדים, נסראללה. הוא היה בן 14, הלך לבית הספר וקיבל שיתוק, עד היום לא ידוע ממה. "ילד בן 14, יותר גבוה ממני, חכם, שחקן כדורגל גדול", עיניו של אבו נעים נכבות. "אם היית צריכה עזרה, הוא היה הראשון שיבוא לעזור לך. ילד טוב. הלך לבית הספר, ישב שם עשר דקות, ופתאום קיבל שיתוק ונפל על הרצפה.

"כששמעתי על זה, רציתי שיבוא לשיבא, אפילו הכינו לו חדר. שלושה ימים החדר חיכה לו, אבל ברשות הפלשתינית לא נתנו לו הפניה לישראל. חודשיים הוא היה משותק, עד שנפטר בבית החולים בעזה. מת עם הסוד שלו. 

"לא יכולתי להגיע לשם, התאבלתי עליו פה. לא היתה לי ברירה ונאלצתי לספר למוחי, הוא הרגיש את העצב הגדול שלי. אבל ניסיתי לשמח אותו כל הזמן, אני לא רוצה שהוא יהיה עצוב. את הכאב שלי אני שומר בפנים".

מאז צוק איתן, אבו נעים לא היה בעזה. פעם, לפני המבצע, עוד היה נוסע לעיתים למשפחה. אבל אז אנשי השלטון בעזה החלו לעצור אותו לחקירות, והוא הבין שכבר לא יוכל לעבור במחסומים. עכשיו הוא מנסה למצוא דרך להביא לישראל את אשתו ושני ילדיהם שנותרו בבית. אולי מישהו יאפשר למשפחה להתאחד ולהתגורר בעיר מעורבת במרכז, סמוך לבית החולים. 

אמו של מוחי, היבא, כמעט לא באה לבקר. העיכובים במחסומים שברו אותה. מדי פעם היא מצליחה לדבר איתו בסקייפ או בטלפון, אבל כשהרשת הסלולרית מנותקת, כמו שקורה ברצועה כמעט כל הזמן, הם לא שומעים ממנה שבועות ארוכים. יש לה עוד תשעה ילדים, ששלושה מהם נולדו אחרי מוחי. עכשיו אבו נעים מנסה להשיג לה אישור לביקור של כמה ימים, אולי שבוע, כדי שתראה את בנה.

"כבר כמה שנים שהמצב הכלכלי שלהם קשה מאוד", אומר אבו נעים בכאב. "לאבא של מוחי היה מפעל מלט, אבל הוא צריך למכור אותו. הוא כבר לא מקבל מלט וחצץ מישראל. כשאני מדבר עם הילדים שלי ועם הנכדים, הם מספרים שהם אוכלים כל הזמן תפוחי אדמה וביצים. זה מה שיש להם שם". 

בגלל המצב בעזה, בשבועות האחרונים אבו נעים כמעט לא מצליח לדבר עם המשפחה. "לפני כמה ימים הצלחתי לדבר איתם. היום כבר לא היתה קליטה. גם אין חשמל, אז אין אינטרנט. ראיתי בחדשות את עמוד החשמל עף, נעלם, ולא משנה מי עשה את זה, העובדה היא שאין חשמל בעזה.

"הילדים שלי אומרים שקשה להם, ואין לי מה לעשות בשבילם. הם הולכים לבית החולים בעזה כדי להטעין את הטלפון, וגם זה לא תמיד עוזר.

"הבנות, הנכדים, כולם מתגעגעים לסבתא. גם לי קשה לחיות בלי אשתי בבית. היא מורידה הרבה לחץ ממני, וגם ממוחי. למרות שאני איתו כל הזמן, אני יודע שחסרה לו התחושה של משפחה.

"אני באמת לא יודע מה הביא את ישראל והפלשתינים למצב כזה, שאפילו לשמור על קשר זה קשה. לפני 30 שנה גרתי ברפיח ועבדתי בעבודות בנייה בישראל. היינו בעולם אחר, בלי מחסומים. חיים ביחד, יהודים וערבים, במצב יפה. מסדרים חול על הרצפה מתחת לבניינים בראשון לציון, ברחובות, בנס ציונה, ביפו, ישנים על החול בלי שישאלו אותנו למה ואיך אנחנו כאן. היה לכולנו שקט.

"כשגרתי בחאן יונס עבדתי בחקלאות. היתה לנו אדמה לגידולים, לול תרנגולות בשביל לגדל עוף למאכל, חלקה יפה שהיתה של המשפחה. הייתי זורע כל פעם משהו אחר, מה שהתחשק לי. זורע, מחכה שיגדל, קוטף ואוכל.

"עכשיו השטח ריק. לא נשאר כלום, כי אין מים להשקות או חשמל כדי שהטפטפות יעבדו כמו שצריך. היה לי לול עם עופות, שאחרי שעברתי לפה, הילדים שלי גידלו אותם למאכל. במלחמה הלול נפגע.

"עכשיו המצב חמור. אף אחד מעזה לא יכול לבוא לעבוד פה, וגם כדי לבקר צריך אישור. אשתי מקבלת המון עזרה כדי להגיע, אבל גם לה קשה לעבור במחסומים. את יודעת, אם משהו חסר לי בחיים, זה רק השלום.

"אני שמח כל יום שאנחנו קמים על הרגליים, שיש לנו מתנדבים נהדרים שעוזרים לנו, וחברים טובים, ואני מאוד מודה לכולם על כל זה. זה נותן לנו את הרוגע, את השקט. בבית החולים אף אחד לא מסתכל עלינו אחרת בגלל שאנחנו ערבים. בבית החולים תמיד יש שלום". 

• • •

לאורך כל השיחה, מוחי עסוק בהרכבת פאזל של מכוניות, ואחר כך של דינוזאורים, עם מתנדבת. מחפש חלק אחר חלק, מצמיד אותם זה אל זה, ובמקביל מקשיב לשיחה ביני לבין סבא שלו.

אבו נעים אומר שהוא בספק אם מוחי זוכר משהו מהמקום שבו נולד. הוא לא היה שם כמעט, רק בגיל שנה וחצי נסעו לביקור קצר, שבמהלכו הידרדר שוב מצבו הרפואי, והוא הובהל בחזרה לטיפול בישראל.

"בטח שאני מכיר את עזה", מוחי קופץ. "אני יודע מה שסבתא סיפרה לי. למשל, שיש שם חנויות. את יודעת שבקבוק מים קטן עולה שם שקל? אני לא יודע כמה זה עולה פה, אבל בטח יותר. מכיר משם המון דברים". 

"ואת הים אתה זוכר?" אני שואלת בזהירות, ומוחי עונה שבטח, הוא שמע שיש שם ים, וגם פה יש, והוא היה בחוף הים פה בזכות המתנדבים שלקחו אותו לשם כמה פעמים.

"הוא ילד נבון, אבל אני לא באמת מדבר איתו על מה שקורה בעזה", יאמר לי אבו נעים בשקט מאוחר יותר. "לפעמים הוא קולט מה שמדברים מסביב, בחדשות או בבית החולים. אבל כשהוא שואל אם יש מלחמה, אני מנסה להכניס לו לראש משהו אחר. לא רוצה שיקלוט שהמצב שם קשה. לא רוצה שידמיין את זה בראש. הוא עוד ילד, גדֵל לפי המציאות שאנחנו מתווכים לו. אני לא ממש רוצה שהוא יידע שיש מצב קשה בין עזה לישראל. 

"כשהיו פה טילים ופיצוצים של כיפת ברזל, ומוחי היה שומע בום, אמרתי לו שזה משחק. בלון שהתפוצץ. אני לא צריך שהוא יידע מה זה באמת. הרי כאן, בבית החולים, זה בית חם של כולם. מצילים חולים, עוזרים לאנשים ולילדים, לא משנה איפה הם נולדו ומה הם עשו. הלוואי שמכאן יבוא השלום". 

על השולחן בסלון מחכים עוגות ומאפים, שנשארו מחגיגות הרמדאן. לצד הצלחות מונחת מחברת הציורים של אבו נעים. שם, במשיכות עיפרון קלות ומהירות, מתגלה כישרון עצום שכולו חלום. ציפור גדולה יושבת על ענף, מגישה אוכל לגוזל קטן שיושב בקן עם מקור פעור. הציפור הזו מופיעה שוב ושוב בין דפי המחברת, דואגת לגוזל שלה. 

אני מחמיאה לו על הציור, והוא נבוך. "אני מכבד את כולם, מחפש אור וטוב. אני והמשפחה שלי אנשים פשוטים, אנשים טובים, לא מעניין אותנו מלחמות. לא מעניין אותי פוליטיקה. כל הסכסוך הזה הוא מילים ריקות מבחינתי. אני לא מבין למה צריך להוציא כסף על פוליטיקה ולא על חינוך. חינוך לאהוב את כל האנשים". 

אבו נעים משתדל לעטוף את מוחי באנשים אהובים. מתנדבים רבים שמגיעים לבית החולים כדי ללטף אותו, לשחק איתו, להצחיק ולחבק את הילד שחי בבית חולים, שמעולם לא גדל בבית עם אבא ואמא ואחים ואחיות. חבריו מבית הספר ביפו גרים רחוק, ולא יכולים לבוא לבקר אותו. הילדים המאושפזים במחלקת הילדים באים והולכים, פרצופים שמשתנים ונעלמים עם השנים, אחרי שהם מבריאים. 

בכל יום מגיעים מתנדבים להיות עם מוחי. אנשים טובים שבאים ללמד אותו, לשחק איתו, לתת טיפה של נורמליות במקום שאין בו שום דבר נורמלי לילד. עוזרים לאבו נעים בטיפול השוטף, וגם בביורוקרטיה של הטיפולים בקופת חולים או מול בית הספר, כמו ימי הורים. זה התחיל כסיוע מטעם קבוצת מתנדבים שמסייעים זה 15 שנה לילדים פלשתינים מעזה שמגיעים לאישפוז בשיבא. אבל עם השנים, כשמוחי וסבא שלו קיבלו מעמד מיוחד, נשארו שם חלק מהמתנדבים, לצד מתנדבים חדשים ששמעו עליהם ורוצים לתרום. 

"הוא מאוד אוהב שהם מגיעים", אומר אבו נעים. "יש כמה מתנדבות שהוא מאוד אוהב, הן עוזרות לו בשיעורי בית, מלמדות אותו עברית וערבית, משחקות איתו. הוא מאוד אוהב שהן באות.

"אני דואג לו לרמת חיים. אוכל, מקלחת, טיפולים רפואיים. דואג לו ואוהב אותו בכל רגע ומשתדל לתת לו את כל מה שאפשר, ולתת לו את החופש שלו. אבל עם כל האהבה שלי, ילד לא צריך להיות כל היום עם סבא.

"לפעמים אני צריך גם לכעוס עליו, לחנך אותו. אם הוא לא רוצה לאכול, אני עושה את עצמי כאילו אני כועס, כדי שיאכל. כי הוא חייב לאכול, בגלל המעיים. הוא יודע שאני לא אוהב לכעוס עליו, אז הוא מהר מאוד מְרצה אותי ועושה מה שצריך". 

• • •

לפני חמש שנים קיבל מוחי תעודת זהות כתומה (של תושב ארעי), בשל מצבו הרפואי המיוחד. אבו נעים קיבל תעודה דומה לפני כשנתיים, כמי שמטפל בו ומשמש אפוטרופוס שלו. בכל שנה הם מחדשים את התעודה, שמהווה אישור שהייה.

עד לאחרונה, אבו נעים עבד בניקיון בבית החולים. כשהוחלפה חברת הניקיון, הוא עבר לתקופת ניסיון אצל קבלן אחר של שירותי ניקיון, ובינתיים הוא שם. השכר מעבודתו מפרנס אותו ואת מוחי, וחלק ממנו הוא שולח לילדיו שנותרו בעזה. למרות המוגבלות הקשה, מוחי לא מקבל סיוע מביטוח לאומי ולא זכאי לקצבת נכות.

בביטוח הלאומי מסבירים כי "על פי החוק, ילד זכאי לקצבה רק אם אחד מהוריו הוא תושב ישראל. הוריו של הילד מתגוררים ברצועת עזה ואינם תושבי ישראל, ולכן אינם מבוטחים בביטוח הלאומי, כך שאין באפשרותנו לשלם קצבה עבור הילד. לצערנו, הקשר המשפחתי בין הסב לילד אינו מקנה לילד זכות לקצבה". 

אבו נעים מודאג. "מאיפה יהיה לו כסף לאכול? לחיות? לגדול? המתנדבים והחברים שלי בארץ לא משאירים את המקרר שלנו ריק, ועל זה אני לא מפסיק להודות. 

"אבל אני חייב לדאוג לו לעתיד. שיהיה לו מה לעשות עם עצמו. הוא צריך לחיות. ללמוד. לאכול. אני לא מוותר לו על לימודים, על חינוך, כי צריך לדאוג לעתיד שלו. הוא הרי יזדקק לעזרה כל החיים. לליווי צמוד, וגם לעזרה רגשית. בכיתה א' הוא היה מקבל עזרה רגשית מבית הספר. היום פחות".

בינתיים, אבו נעים דואג גם לאחרים. בזמן השהות הארוכה בבית החולים, הפך להיות אחראי תרומות לא רשמי עבור הילדים המאושפזים, והטלפון שלו לא מפסיק לצלצל, גם בשבת, כדי שיבוא לאסוף שקיות ממתקים, חטיפים ומשחקים. "אני יודע שמגיע להם. אני יודע מה זה שיש לך ילד מאושפז, וכמה המתנות עושות שמח לילדים האלה.

"אמרתי לאדם שבא לבקר את מוחי, שאעזור לו להעביר תרומות של ממתקים לילדים מאושפזים, ומאז הטלפון שלי עובר מאחד לשני. יודעים שאבוא לעזור לילדים. בשביל זה אני כאן, לעזור. רק שיהיו בריאים". √

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו