1 במונחים של גרמניה, נפל פה הרייך או לפחות נפלה החומה. מונדיאל 2018 הפיל סוף סוף ברשת שלו את אחד הלווייתנים הגדולים ביותר. בחורף של 1941 גרמניה הפסידה כי הגייסות שלה גוועו בחורף הרוסי הנורא, ואתמול הייתי חייב להרים טלפון לפרופ' משה צימרמן, מומחה להיסטוריה גרמנית. התקשרתי אליו בערך בדקה ה־80, במצב של 0:0, והוא דיבר כבר במונחים אפוקליפטיים. זו לא גרמניה שהוא הכיר, אמר, ובדקה ה־93 נפלה אצלו השפופרת. אז התקדמתי לד"ר מרק ורטהיים, יקיר האקדמיות הגרמניות.
גרמניה היא מדינה בלי סנטימנטים, והבוקר כבר יוגשו הדו"חות הראשונים, אחרי לילה ללא שינה. ליוגי לב יש חוזה עד סוף 2020, אבל לסיים אחרונה בבית, ולקבל בראש מנבחרת מאסיה, זו זוועה אמיתית שלא תיסלח אפילו ללב, שאחראי לכך שהנבחרת לא נפלה 14 שנה לפני חצי הגמר בשום טורניר חשוב.
אבל לב התרסק באסטרטגיה שלו. בגביע הקונפדרציות לפני שנה הוא הביא נבחרת צעירה שזכתה בטופ, אבל כנראה שבגרמניה יש גם את הפוליטיקה שהביאה שחקנים עייפים, מבוגרים ובעיקר שבעים, ובעיקר כאלה שלא שיחקו מספיק בקבוצות שלהם.
גרמניה הגיעה בלי המאנשאפט שלה, בלי הנבחרת. התקשורת תוציא בימים הקרובים את הסיפורים על אוזיל וגונדואן, ובכותרות הראשיות תעלה עכשיו בגרמניה פרשת הצוללת שלא חזרה מרוסיה.
2 ברגעים שהארנה בסנט פטרסבורג איימה לקרוס תחתיה בדקה ה־86, כשארגנטינה עשתה צעד גדול לעבר הבטחת כרטיסי הטיסה שלה לשמינית הגמר בקאזאן, שכורטסו במהלך הערב על שמן של שלוש מדינות שונות, עמד דייגו מראדונה בתא למעלה וחיסל חשבונות עם העולם. הוא הפנה אצבע משולשת למטה, שם ישבו חונטת פיפ"א ועשירי העולם. כי כשמראדונה מדבר, הוא משתמש במילה "הם" כאשר הוא מתכוון לאויביו הקיימים והמדומים.
כשלאו מסי וחבריו הסדירו נשימה בחדר ההלבשה, מראדונה נראה הולך אל אובדנו והתמוטט לכורסה שנדחפה בזריזות לעברו. כשהתאושש, לא ברור בעזרת מה, הצהיר למיקרופונים ש"הם" - עכשיו האויבים אלו הרופאים - מנסים להדביק לו מחלת לב.
גם במונדיאל 2018 צילו של מראדונה עדיין מהלך אימים על מסי. השאלה הגדולה שנשאלת עכשיו היא מה אומרים הארגנטינאים עצמם כשהם צופים באליל נעוריהם, זוכה גביע העולם האחרון שלהם, מחבק את עצמו כמרטיר ב־0:1, רוצה לקפוץ ראש למטה בפנדל הניגרי, ובסך הכל עושה בושות בטלוויזיה מול מיליארדי צופים.
התשובה די ברורה. אם המיעוט המשכיל במולדת מלגלג עליו, ואפילו ייחל למותו בימים שבהם אשפז את עצמו לגמילה אצל חברו פידל קסטרו, העמך רואה בו אלוהי הכדורגל וסולח לו על הכל, בטח כל עוד מסי לא מביא להם גביע.
מראדונה מדבר בשפתם ובשפתו של צ'ה גווארה, אף שפיו וליבו לא שווים. הוא בשביל כסף יסכים להיות נשיא מועדון כדורגל בבלארוס, יודיע שהוא חייל של מאדורו, הדיקטטור מוונצואלה, ויגרוף הון גורף בהנחיית טוק שואו באותה ונצואלה, שהיא כנראה המדינה הכי ענייה בעולם יחד עם האיטי וקונגו. אבל זה לא מעניין את אנשי הפאבלות בוויז'ה פיוריטו או פוארטו אפאצ'י, שם גדלו מראדונה וקרלוס טבס. עבורם דייגו הוא השליח עלי אדמות, והוא עצמו לא מכחיש את זה.
