"הוקרה תמיד היתה. כסף אני צריכה"

ממרומי גילה (כמעט 91) נעמי פולני חיה לבדה מול הכנרת, והיא חדה ונשכנית מאי פעם • למרות ההוקרה שקיבלה מהנשיא ביום העצמאות, האמא של הלהקות הצבאיות אומרת שלא אכפת לה איך יזכרו אותה • רק פרשת ילדי תימן מוציאה אותה משלוותה נערת רוק, גרסת הצ'יזבטרון

נעמי פולני בביתה במושבה כנרת, צילום: יוסי זליגר

עמי פולני כמעט בת 91, אבל זה לא מפריע לה להיות בועטת, חדה ונשכנית כמו שרק היא יודעת להיות. היא מסכימה להתראיין בתנאי אחד - שניתן לה לדבר על פרשת ילדי תימן, שלא מניחה לה. זה גם יהיה הנושא היחיד שיביא אותה לטונים גבוהים בשיחה. ולא חשוב שהיא זכתה ביום העצמאות האחרון להוקרה מיוחדת מהנשיא במהלך טקס החיילים המצטיינים, כשעל הבמה ביצעו חיילי הלהקות הצבאיות, לבקשתה, את השיר "אין כבר דרך חזרה" שביצעה בזמנו להקת חיל הים.

אנחנו נפגשות במושבה כנרת, שם היא גרה לבדה כבר 41 שנים. עוזרת בית מהיישוב באה אליה פעם בשבוע. נביחות כלב מקדמות את פנינו בחצר, ורק אחר כך מגיחה פולני בג'ינס ובחולצה משובצת, הגדולה פי כמה ממידותיה הקטנות. "היזהרי מגדי. הוא מסוכן, הכלב הזה. רק לפני ארבעה ימים קברתי את סופה, הכלבה שהיתה איתי 13 שנים. בינואר שניהם חגגו 13".

בכניסה לבית, מימין, היא מראה לי את "פינת ההולכים". מאיר אריאל, בשביס זינגר, יצחק רבין, ועוד רבים וטובים, שתמונותיהם תלויות שם. בצד אחר של הקיר תמונה של בני גנץ, רעייתו ובנם הבכור, והקדשה אישית מגנץ. "היינו ונשארנו ידידים טובים", היא אומרת.

גנץ יספר לי אחר כך שהפך לידיד קרוב של פולני לפני 15 שנים, לאחר שפגש אותה בערב שירי להקות הנח"ל בעמק יזרעאל, "ואחר כך הפתעתי את אשתי בערב לציון יום הולדתה ה־50 והחלטתי שהערב יהיה ברוח שירי הצ'יזבטרון, ומה טבעי יותר מלהרים את הערב עם נעמי פולני? עשינו דואט יחד".

מסביב ספרים על טבע, נוף, שירה, ספרי ילדים, עברית, תולדות ההגנה והעליות. ויש גם פטפון, שבני הזוג גנץ רכשו לה במתנה, ולא רחוק ממנו ערימות של תקליטים. גם היום היא לא מפסיקה ליצור ולכתוב. שולחן האוכל עמוס בדפים בכתב ידה, וגם מחשב ישן מונח עליו. "אני לא אוהבת את המחשב הישן־מאוד הזה, אבל הוא טוב לי לְמה שאני צריכה. מחשב, אם אתה לא חוזר אליו מדי יום - התורה נשכחת. ואני לא כזו שמתמסרת למחשב. לכן אני מתמסרת לשירים".

על כוננית הספרים מונחות בובות זעירות שהכינה לה חברה, כל אחת עם הבעה אחרת. היא מבקשת ממני לנחש מי מהן, לדעתי, היא דמותה שלה. אני מצביעה מייד על הדמות עם הקו הישר על הפה, קפוצת השפתיים, שעומדת ליד דמות מחייכת. "נו בוודאי. רואים לפי המבנה. זו כנועה וחלשה, וזו דורשת ותובענית".

אני דווקא רואה הרבה כעס.

"לא. היא דורשת. היא מצווה. והיא לבושה בשמלה שלי, משובצת בוורוד ולבן, בדיוק כמו זו שאני תפרתי".

כך את תופסת את עצמך? מְצווה?

"לא. אני לא רואה את זה. אבל את יכולה לראות, לפי סבר הפנים, מי המְצווה ומי מקבלת את ההוראות. בסך הכל, אני אדם שקל מאוד לעבוד איתו, אף שפה ושם יש לי ביקורת, ויש מי שמתמרמר על כך".

•    •

פולני הפכה כבר מזמן לסמל. כוריאוגרפית, מפיקה מוזיקלית ובמאית בשנות ה־40 וה־50, האמא של הלהקות הצבאיות, של "התרנגולים" ו"החמציצים". 

היא נולדה ב־4 באוגוסט 1927 בתל אביב ליחיאל פולני ולעדה לבית חיסין, נכדתו של ד"ר חיים חיסין, ממייסדי תל אביב, שאותו אהב נחום גוטמן לצייר. בתום לימודיה בגימנסיה הרצליה הצטרפה לשורות הפלמ"ח.

"כל השנים הייתי בעשייה". פולני על הבמה, סשה ארגוב על הפסנתר // צילום: לע"מ

במלחמת השחרור היתה מכוכבות הצ'יזבטרון, להקת הפלמ"ח, ועם פירוק הלהקה החלה לשחק בתיאטרון הקאמרי. בשנות ה־50 החלה את דרכה כבמאית הלהקות הצבאיות. בהמשך שימשה מעבדת מוזיקלית בתוכניות רדיו, שיחקה בסרטים, וב־2017 אף הוציאה סינגל, למילים שכתב חיים חפר והיא הלחינה.

היא היתה נשואה לזמר ולשחקן ליאור ייני, הקטן ממנה בתשע שנים, והם הביאו יחד שני ילדים לעולם ובתחילת שנות ה־70 התגרשו.

לפני כמה חודשים הועלה שמה של פולני כמועמדת לפרס ישראל לתרבות וקהילה. "עיזבי את זה", היא מפטירה לעברי. "זה לא מעניין בכלל, ואני גם לא צריכה את זה. הוקרה יש, ותמיד היתה. כסף אני צריכה".

כשהנשיא ריבלין התקשר אליה לבשר לה על ההוקרה שתקבל, היא אמרה לו: "אני פשוט נולדתי בזמן הנכון, והזדמן לי כמובן להתלוות למתרחש".

איך את שומרת על הבריאות שלך? את עושה פעילות גופנית?

"בעבר הייתי ספורטאית בבית הספר. רקדתי הרבה, זזתי כל הזמן, רק שפגאט לא עשיתי. את זה כבר לא ייצא לי לעשות. הרגליים האלה עכשיו בועטות בי, וזה לא יפה מצידן".

לא מאוחר לנסות. בן־גוריון עמד על הראש.

"גם אני יכולה לעמוד על הראש. בקלות. אבל מזמן לא עשיתי זאת".

היא נכנסת למטבח הקטן ויוצאת עם מגש שעליו כוסות זכוכית גבוהות ולימונדה מעשה ידיה. מהמרפסת ומהחלון בסלון אפשר לראות את הכנרת, ובימים בהירים גם את בית העלמין הישן, שבו קבורים גם רחל המשוררת, ברל כצנלסון ונעמי שמר.

"הביטי, אני ותיקה בחיים, אבל לא מוותיקי כנרת", היא מתיישבת בכורסה הגדולה שלה. "הגעתי לפה מתל אביב ב־1977, והתחלנו לבנות פה את הבית שהגרלנו אותו על צלע ההר, עם הנוף המדהים הזה".

אני מבקשת את רשותה להשמיע תקליט ישן בפטפון, אבל היא מתעקשת להיות זו שתפעיל, כי "צריך לדעת איך מניחים את המחט כך שהתקליט לא יישרט".

על ערימת התקליטים הישנים בולט זה של חנן גולדבלט. אני שואלת אותה על ההטרדות המיניות שבהן הורשע.

"חנן הוא חמדה של בן אדם באופן אבסולוטי, נפש יקרה. כל יודעיו אוהבים אותו. כל יודעיו. אני כמובן לא מצדיקה, אבל לזכר יש צורך רב עשרת מונים מאשר לנקבה בכל עניין הסקס והמגע. הזכר צורך הרבה יותר מהאישה. יש לו יותר יצר.

"אישה גם עסוקה בפרי בטנה במשך תשעה חודשים, ואחר כך היא עסוקה בחיים של עצמה ושל הילד, בהנקה. אולי בגלל שהאיבר שלנו פנימי והאיבר שלהם חיצוני, אז הם אומרים לאיבר שלהם, 'חביבי, שקט, אל תעשה רעש'". היא צוחקת, ולרגע נראית כמו ילדה. "טוב, אני לא יכולה לדבר על איבריי". 

איך זה היה בשנות ה־50 וה־60?

"גברים לא היו מאוימים כשהם עשו את זה. היום הם מאוימים. בתקופה ההיא כל אישה היתה מה שנקרא 'נבגדת'. אני לא אוהבת לקרוא לזה 'נבגדת'".

את היית נבגדת?

"אני חושבת שכן. אני גם יודעת מתי. ובכלל לא סבלתי מזה, ידעתי את מקומי. רוב הגברים עשו את זה לנשותיהם, אני אומרת לך".

כוכבת בלהקת הפלמ"ח. פולני (למטה מימין) בצ'יזבטרון עם חיים חפר וגדעון זינגר (יושבים למטה משמאל) ושייקה אופיר (שני מימין למעלה) // צילום: לע"מ

הכיבוד שהיא מגישה הוא על טהרת הבריאות. פיסטוקים, אגוזים, פירות. היא מעודדת אותי ואת יוסי, הצלם, לסיים הכל. אני שואלת אם זה הסוד שלה לחיים ארוכים ובריאים.

"אני שותה מאוד מתוק, המון סוכר, ואוהבת לחם לבן. דרך אגב, שמעתי פרסום שלחם לבן זה בריא, ושמחתי מאוד. השאלה מי יודע אם זה נכון. אז התשובה היא לא, אני לא מקפידה על בריאות.

"לפני עשר שנים הייתי מעשנת הרבה. 60 שנים עישנתי, מגיל 20 עד 80. שלוש קופסאות ליום. אנחנו המעשנים חוטפים כל מיני דברים. הייתי קמה בבוקר בתשישות. אבל לא מתים מזה, לא יעזור. אולי זה דווקא מתכון לאריכות ימים.

"הסוד שלי הוא שאני צריכה להתפרנס, אז אני נסחפת אל החיים, אל האירועים. אני פשוט משתפת פעולה. ברוך השם, אני בריאה. כשנולדים, צריך להגריל שיהיה לך אורגניזם בריא. מסכנים האנשים שלא זכו ונולדו עם פגם פה או פגם שם. זה נורא להיות עם בעיות כמו כליות או חוליים אחרים. אני הצלחתי בהגרלה הזו".

זו בהחלט מתנה להתעורר בבוקר אל הנוף המדהים הזה, כשמרבית חברייך שנותרו בחיים נמצאים בבתי אבות. 

"למי יש בכלל זמן להסתכל על הנוף? אם היתה לי פנסיה, אולי גם אני הייתי היום בבית אבות".

עם מי את לא יכולה להיות חברה?

"עם אנשים רדודים".

מה דעתך על הדור הצעיר, לעומת הדור שלך?

"אי אפשר לעשות השוואות בין דור העבר לדור של היום. נתונים אחרים. סחף אחר. גם אני, כנערה, הייתי יותר קלת דעת, הרבה דברים פחות עניינו אותי. לנו הזקנים יש שמחה להאזין לדברים. זה מרתק אותנו. עדיין מרתק אותי מניין הגיע האיש, איפה הוא חי, איך הוא חי".

•    •

בשנת 1912 התיישבה קבוצת עולים יוצאי תימן, שהגיעה מחדרה, על שטח לחופי הכנרת. זה היה שנה לפני שהגיעו למקום אנשי קבוצת כנרת. רוב חברי הקבוצה התנגדו לנוכחותם של העולים מתימן, ואף לא הרשו להם לקבור את מתיהם בבית העלמין כנרת. רק בהמשך הקימו עבורם חלקה צדדית לקבורה. כ־20 שנים אחרי הגעתם אולצו יוצאי תימן לעזוב, ורובם בחרו לעבור למושב כפר מרמורק, שלימים הסתפח לעיר רחובות.

כשמדברים עם פולני על העולים מתימן, היא נדרכת מייד. "לכנרת באו אנשים כדי לקיים את המשפט 'לבנות ולהיבנות'. המילה לבנות קודמת, וזו היתה האידיאה שלהם. לבוא לארץ היה חזון של בנייה והתיישבות.

"התימנים באו הנה מטעמים אחרים, בגלל ארץ הקודש. קודם כל הם באו להיטמן בארץ הקודש. הם לא היו יכולים להיות שותפים לכל העשייה הזאת של 'לבנות ולהיבנות', אז לא היה אפשר להתאחד איתם. מה, לא היה צורך בעוד ידיים עובדות? בעוד חברה? ברור שכן. אבל זו היתה מהות של ראש אחר לגמרי, מחשבה אחרת. אז זה לא הלך. זה לא קשור לגזענות".

תסבירי.

"הם היו שם כמלאך האל. והאל יעשה את זה. אלה שתי מהויות שונות, ואי אפשר לחבר ביניהן. בחברה שחיה בשיתוף, אין אפשרות לעשות את החיבור הזה. אלה מחשבתם אחרת ואלה מחשבתם אחרת.

"יכול להיות שאמרו להם, 'בבקשה, מקומכם לא פה', אבל לא עשו את זה מתוך חוסר אהבה. זה כמו המערכון של אריק ואורי על העולים, שבכל פעם עולים שניים, וכשהם הופכים לוותיקים, הם מסתכלים על החדשים בעין לא רחמנית. כולם חוטאים בזה. גם הספרדים, שטוענים לקיפוח, איך הם מסתכלים היום על האתיופים? בדיוק אותו הדבר.

"ככה זה בכל העולם. תראי עם האינדיאנים בארה"ב - אותו היחס. אנחנו ככה מעצם בריאתנו. למרות שיש הרבה חסדים. אבל מתי מתרעמים? כשנבעטים".

אז כל הדיבורים על החטיפות הם סתם?

"לבוא ולומר שאלפי ילדים תימנים נמכרו, נחטפו, שאנשים עשו עליהם עסקאות - זו עלילה איומה. נוראית. ללא צל של ספק היה חוסר סדר, אבל היה גם חוסר בתרופות".

יש עדויות של רופאים ואחיות שהיו שם. הם אומרים שהיתה חטיפה מאורגנת.

"לא נכון, אין אף עדות כזאת", היא זועמת. "אין אחיות כאלה, ואין אפילו עדות ממשית אחת. יש חשדות, בטח. ולכאן הפוליטיקה נכנסת. רוצים לנאץ את מפא"י, את ההנהגה הישנה. אבל איך אפשר לומר שהיתה חטיפה? שעשו מזה ביזנס? 

"ההורים היו משרכים את רגליהם לבית החולים, ואת יודעת את המרחק כשעושים בהליכה ברגל, וכמה בתי חולים כבר היו. היה המון אי סדר, שגם גורם למוות. התימנים, בגלל נוהל החיים שלהם ואורחות החיים שלהם, לא סועדים ילדים חולים, גם כי הם סומכים על הנס. עד היום יש אנשים כאלה שמתפללים וסומכים על הנס. וככה היו התימנים.

"לעדה התימנית ודאי שזה עצוב. בוודאי. גם לאמא שלי היו שלוש אחיות, ולכל אחת מהן היה אסון עם ילד. סבא שלי, ד"ר חיסין, איבד את בתו הבכורה, שרה, כשהיתה בת 24. היא מתה מאדמת אף שהוא היה רופא. ואני אומרת: לא היו תנאים, לא היו תרופות, ולא היה כוח אדם. יכול להיות שהיתה הזנחה; גם עכשיו יש הזנחה ויש חוסר סדר, ואז היה כפל כפליים. אבל להגיד על הדור ההוא שהם עשו מולטי־ביזנס ממסחר בילדים? מי עשה את זה? מתי? ולומר שהיו אלפים? ואיך זה שאף אחד לא דיווח בזמנו? אני אומרת לך, אין אף עדות אחת מהמקור. יש עדות של חשד, של מחשבה, ושל פוליטיקה. אי אפשר לומר שאז היה אפשר לעשות ביזנס מילדים. זו עלילה אסונית".

ראיתי את המסמכים.

"אז את משקרת. ואימרי דברים של טעם. לומר 'ועדה' זה לא מעניין. אם הנשיא ריבלין יאמר לי שהוא ראה עדות במו עיניו - וגם אז השאלה איזו עדות - אני אאמין לו. לא עדות של דודה של בת דודתי". 

למה זה כל כך בוער בך ומעצבן אותך?

"מפני שמעלילים עלילות על דור. אני גדלתי על הדור הזה, קראתי עליו, התעניינתי בו. את ניזונה משמועות בלבד".

נעמי, את מאמינה באלוהים.

"ברוך השם, לא".

מה היחס שלך לדת?

"אני רואה את היהדות כחסד. אם נשמור את עשרת הדיברות, דייני. זה היה נהדר אם כולם היו מסתפקים בעשרת הדיברות. מי שרוצה להעמיק - בוודאי ובוודאי. והיסטוריה זה דבר חשוב. אבל הדיברות זה כל חיינו. בעשרת הדיברות יש הרבה לאווים שחיוניים לאדם, כמו אל תרצח, אל תגנוב, וכל היתר. אבל אני לא דתייה. שנים חייתי בלי מזוזה, עד שבא החתן שלי והתקין אותה".

בתה איה (50), אחות במקצועה, חזרה לפני שנים בתשובה ומתגוררת ביישוב בר יוחאי שבגליל. הבן יותם ייני (54) הוא שחקן וזמר ומתגורר בתל אביב. עם שמונה נכדים וגם נינה קטנה, פולני היתה יכולה להיות מאושרת ולנוח על זרי הדפנה. אבל משהו בה משדר חוסר סיפוק תמידי, כאילו היא רודפת כל העת אחרי משהו שאינה מצליחה לתפוס. 

על ליאור ייני, אבי ילדיה, היא לא מרבה לדבר. "אנחנו חברים טובים. אני מבוגרת ממנו בתשע שנים. אולי שבע, מי זוכר". 

היום יש לך אהבה?

"אין. שטויות".

•    •

על המקרר במטבחה של פולני תלוי איור של קדישמן, עם הקדשה: "נעמי, התרנגולים של היום הם כמו עוף קפוא ליד התרנגולים שלך". משמאל צילום שלה בשחור־לבן עם אחיה, שבו היא נערה צנומה ומאושרת. "הייתי יפהפייה", היא אומרת בחיוך וקורצת לצלם. אחר כך היא מרשה לנו לסייר קצת בבית, מראה לנו אקורדיון ישן אחד מתוך ארבעה שיש לה, מספרת שהתחילה לנגן בגיל 18, כשהיתה בהכשרה. היום היא עסוקה בעיקר בכתיבה, "וגם בלפגוש אנשים. עזבתי בתל אביב בית עם הרבה חדרים והשארתי שם הרבה אנשים". 


"הסוד שלי הוא שאני צריכה להתפרנס". פולני // צילום: מלני פנטון

על ילדותה בתל אביב היא מדברת בערגה גדולה. "אמא היתה שוכרת לי בקיץ מורה פרטית, ברנדה קראו לה. היא גרה איפה שקולנוע גת, שם היו מעונות עובדים, אולי הראשונים בארץ, שנקראו קריית מאיר. כל האזור היה חול, והיתה שם בריכת הדסה, שהשקו בה את הפרדסים.

"אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה מגיעה לתחילת רחוב גורדון ועוברת את החולות יחפה, בקיץ הלוהט, ואיך כפות הרגליים בערו לי בזמן שרצתי במהירות על החולות. אלה היו התנאים. סבא שלי, ד"ר חיסין, היה מתנייד על חמור. ככה היתה רמת החיים של כולנו".

את תופסת עצמך כוותיקה?

"לא. אני לא חושבת על זה. כל השנים הייתי בעשייה, ורק לאחרונה אני באור הזרקורים, ואין ספק שההתעניינות בי היא בגלל הגיל".

חשוב לך מה יחשבו עלייך? 

"מי שרוצה לנאץ - שינאץ. בנושא התימנים אני לא מדברת מתוך זעם, אלא מתוך צער על העדה התימנית. כל ההאשמות הן תוצאה של חוסר הבנה. האדם פה היה הרבה יותר ישר וטוב מאשר היום, והופכים אותו לנוכל הגדול ביותר? מטילים דופי על הדור ההוא, ובהתנשאות, בזמן שהדור הזה מוציא את עצמו צדיק".

איך היית רוצה שיזכרו אותך?

"לא אכפת לי. כל איש יזכור כפי שהוא זוכר ומה שהוא זוכר. גם עלילות אני מסוגלת לבלוע, זה חלק מהדברים. חוץ מזה, אני לא עושה סיכום חיים. מה זה, לחטט בעבר?"

רגע לפני פרידה היא מציידת אותנו בבקבוקי מי זהר, תמצית של פרחי תפוז. "זה הסוד שלי ללימונדה", היא מגלה. "עשר טיפות, והטעם אלוהי". ואז היא מסכימה להצטלם. "אני לא טיפוס מחבק או נוגע, אפילו את הנכדים שלי אני לא ממש מחבקת", היא מסיימת, אבל כשאני מחבקת אותה בחום, היא מניחה עלי את ראשה בהנאה ומתמסרת לחיבוק.

nitzi@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר