את הרבנים הראשיים של ירושלים קל מאוד להעריך ולכבד וגם לחבב מאוד. שניהם תלמידי חכמים גדולים, מה שלא מפריע להם להיות גם ישרי דרך וצנועים, אוהבי אדם ונוחים לבריות.
בימים שבהם אנחנו חיים, כל מה שכתבתי עד עכשיו רחוק מאוד, אבל מאוד, מלהיות מובן מאליו. ודווקא משום כך זה כל כך עצוב ומתסכל עבורי ועבור אנשים כמוני להתמודד עם המאבק שהם מנהלים כדי שמתחם התחנה ייסגר בשבתות - מאבק שלא יוסיף שום דבר לקדושתה של השבת או של ירושלים. אם כבר הוא יוסיף משהו, זה יהיה לתהליך הבני־ברקיזציה של ירושלים. הוא יבריח אנשים טובים. הוא כבר מרעיד את הבלטות מתחת לרגליהן של משפחות לא דתיות, שכבר כך מתקשות להרגיש בבית או למצוא סיבה טובה להישאר בעיר.
נכון, הבחירות המוניציפליות בפתח, וסגירת מתחם בילויים בשבת היא מסוג הספקטקלים שמסוגלים לקושש כמה קולות לטובת מר עסקנוביץ' ור' עסקנסקי, אבל אני לא בטוח עד כמה מותר לקושש בשבת.
• • •
לכל מי שלא מכיר את הצד הזה של ירושלים, מתחם התחנה הוא אזור בילויים מגניב למדי, שמכוון בעיקר לבילוי משפחתי. מדובר בתחנת הרכבת הישנה ששופצה ועוצבה, והמבנים הרומנטיים שמסביבה הפכו לבתי קפה ולמסעדות. המקום לא קרוב לשכונה או לבניין מגורים. אין בו בית כנסת, ישיבה או מקווה. גם לא בסמוך אליו.
ככלל, אין בסביבה דיירים חרדים או דתיים או דיירים בכלל. זה באמת מתחם בילויים מנותק וחביב. באופן די ירושלמי, למרות שהמקום יכול לפעול עד שעת לילה מאוחרת, לא נפתחו שם מועדונים מפוקפקים, כף רגלכם לא תפסע שם על כרטיסי ביקור סרסוריים ונוטפי זימה, והסיכוי שתיתקלו שם בנער שיכור די דומה לסיכוי שמועדון הכדורגל של ליברפול יחתים ממש עכשיו את השוער קריוס לחוזה לכל החיים.
הוא שאמרתי, מדובר במתחם בילויים משפחתי, סחי וירושלמי להפליא. אם הוא פתוח בשבת או אם הוא סגור, שומרי שבת לא יידעו על כך. כי פשוט אין לנו מה לחפש שם בשבת. אז למה לסגור?
ובכן, כי אפשר.
כי נוצרה סיטואציה פוליטית.
כי מישהו, בחושיו החדים ובחוכמתו המוגבלת, זיהה הזדמנות.
• • •
האמת היא ששום רב או נציג ציבור לא יגיד שהוא מעוניין בהברחת חילונים מסודרת מירושלים. ויודעים מה, אני מאמין באמונה שלמה שהם באמת לא מעוניינים בכך. כולם עברו פעם בבני ברק וכולם מבינים פחות או יותר מה המשמעות הפשוטה של עיר שחילוניה נטשוה. הבעיה היא שרוב הרבנים החשובים ונציגי הציבור החרדי לא באמת מכירים ישראלים חילונים. הם חיים, עובדים, שוהים, לומדים תורה ומרביצים אותה, אך ורק בקרב שומרי שבת וקוראי עונג כמותם. הם מכירים חילוניים פה ושם, אבל לא הם לא מבינים את הצד החילוני שבחילונים – אז איך יכבדו?
זרות להם הבחירה החילונית ותפיסת העולם והזהות היהודית של החילוני. בשיא התמימות והיושר, הם יכולים להגיד שהם אוהבים חילונים, אבל קשה להם להבין למה שחילוני לא ישמור שבת בדיוק כמותם. מה הוא צריך בית קפה בשבת, אם בבית הכנסת יש קידוש עם יופי של קוגל?
ולכן, כשיועציהם לוחשים באוזן שיש כרגע אפשרות פוליטית לסגור מתחם בשבת, הם מאמינים באמת ובתמים שהם פועלים לכבודה של השבת. חלק מהם עשויים אפילו להאמין שהם עושים חסד וטובה גדולה עם החילונים עצמם (הרי עמוק בלב הם בכלל משתוקקים לעשות שבת כמו שצריך) ולא מבינים שהם מפירים איזון קדוש ותיק בין האוכלוסיות השונות של ירושלים. הם לא תופסים שהם גורמים, כמעט באופן פיזיקלי, לתגובת נגד אלימה ונוטפת שנאה לכל מה ולכל מי שעלולים להזכיר שבת יהודית.
אלו שרוצים לצאת עם הילדים לפיצה או לגלידה או לסחרחרת הסוסים שבמתחם - והם חברים שלי ואהובי נפשי ובלעדיהם אין תוקף לעיר הזאת - יתחלקו בין אלו שירימו ידיים ויחליטו שירושלים כבר לא שלהם והם כבר לא שלה, לבין אלו שיחליטו להישאר כדי להילחם.
וזה הרי כל כך צפוי. כי שבת אי אפשר להכריח ואי אפשר לדחוף בכוח. אפשר לגנוב החלטה סביב שולחן המועצה, אבל אי אפשר באמת לעשות את זה לירושלמים. זה עוול כלפיהם ולכן זה עוול כלפי השבת עצמה. וכלפי העיר החבולה הזאת. המסכנה. ירושלים, שידעה לאורך אלפי שנותיה כל כך הרבה גוזרי־גזירות כוחניים שזיהו הזדמנות וניסו בכל הכוח. הדוגמה המוכרת ביותר היא הכותל המערבי, ציפור נפשה של הקהילה היהודית, שכל כך הרבה שליטים ניסו, ולפעמים גם הצליחו לזמן מה, להפוך אותו למזבלה, או למשתנה ציבורית. למה? כי היה בכוחם. זיהו הזדמנות.
כולם פגעו הרבה יותר בעצמם ובשמם הטוב מאשר בירושלים עצמה והתגלגלו, בסופו של דבר, לרשימה הלא מכובדת של מחריבי ירושלים. למרות שחלק מהם גם בנו פה ושם.
כל מי שאוהב את ירושלים, כל מי שאוהב את השבת הירושלמית, חייב להיאבק כדי שמקומות כמו מתחם התחנה יישארו פתוחים בשבת. לא כדי לעודד חילול שבת. כדי למנוע ניכור וסלידה. לא בשבילי באופן אישי. למען העיר הזאת, או כמו שאמרו פעם "למען ציון".
• • •
פעם לפני הרבה שנים, במהלך שירותי הצבאי, פלוגה ג' שלחה אותי בתור נציג לחידון החטיבתי בנושא ידיעת הארץ. אני אוהב חידונים ותמיד קפצתי על כל הזדמנות להיפטר מעוד יום של שגרה צבאית. וגם הצ'ופרים שהובטחו לזוכים הוסיפו קריצה לפינוק.
שלב המוקדמות של החידון נערך בחדר אוכל צבאי גדול ומקושט, ששום דבר - כולל הפצצה מהאוויר - כבר לא יפיג ממנו את הריח הנורא. הבמה היתה עשויה משולחנות אוכל שעובדי רס"ר שבוזים הצמידו זה לזה, וברגע שקראו בשמי, עליתי עליה בצעד קל, התקדמתי לכיוון המקום שבו הופיע שמי על גבי בריסטול מקופל, התיישבתי על הכיסא ומייד התהפכתי לאחור, מתעופף איתו ועם כל הסיכויים שאצליח לנצח את החידון הזה.
קהל החיילים, שהתכונן מראש לשעה וחצי של השלמת שינה, נקרע מצחוק. אנשים שאף פעם לא סבלו חידונים או את תחום ידיעת הארץ נהנו פתאום כמו שהם לא נהנו בחיים שלהם. ואני זחלתי בחזרה לבמה, לקול תשואות הלעג של כמה מאות חיילים, על מצחי אות קין של "ההוא מפלוגה ג', שנפל עוד לפני שהחידון התחיל" ועצם זנב שדואבת לי עד היום כשאני עד לפדיחה מטלטלת של כל אדם. לא משנה מי.
זהו, רק רציתי להגיד שבמוצ"ש האחרון, מול תצוגת האימים של קריוס השוער האומלל של ליברפול, כאב לי שם כמו שמזמן לא כאב. היו שם, במה שאמור להיות פסגת כל הפסגות של כדורגל המועדונים המקצועני - שתי פשלות שהחזירו אותי - וגם אותו - ישר לשכונה, ולפלוגה ג', ולעצם הזנב הארורה.
ראיתי את קריוס - שחקן מוכשר ללא ספק - מנסה להאשים את השופט, את בקטוס, את שחקני היריב, את הגרביטציה ואת ניוטון - רק כדי שפירור מכל הביזיון הזה לא ידבק בו, וחשבתי לי שאין בעולם דבר אנושי יותר מזה.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו