לחובבי ספורט יש בדרך כלל פנטזיות כאלה, בלתי אפשריות. במקרה של אייל גולן וזוהר ארגוב, אלבום הדואטים "נכון לתמיד" הוא כמו לחזות ברונאלדו מריאל מדריד מתמסר עם דייגו מראדונה בדרך לרצף כיבושי שערים.
באלבום הזה הגשים גולן, הודות לפלאי הטכנולוגיה, את החלום הפנטסטי שלו ושל רבים מחובבי המזרחית - לשמוע אותו שר עם מי שכונה "המלך", ושרבים רואים בגולן את יורשו. מדובר באלבום שהוא מתנה נהדרת לאוהבי המוזיקה, במלאת 30 שנה למותו של ארגוב.
קשה להפריז בגודל המפגש. מדובר בשני ענקים, שהוויכוח מי מהם גדול יותר עודו ניטש. זוהר ארגוב פרץ את הדרך עבור המוזיקה המזרחית בשנות ה־80 וחיבב אותה על קהלים שעד אז סירבו לה. הוא עשה זאת בזכות הקול המיוחד שלו, שביטא כאב עצום, בחירת שירים ומעבדים מעולה, שהולידה כמות נכבדה של להיטים, וגם כריזמה גדולה, לצד אישיות מורכבת, סוף טרגי וזיכרון שנוי במחלוקת.
אייל גולן המשיך את דרכו כשהפך את המזרחית לפופ קליט ולקונצנזוס. בדומה לזוהר, הוא עשה זאת הודות ליכולות ווקאליות חד־פעמיות, לחושים חדים בבחירת שירים, לאישיות חזקה ולהתנהלות נכונה שהובילו אותו לכוכבות־על. גולן למד מהטעויות של ארגוב ובמקום ליפול הפך לווינר גדול, אולי הכי גדול שהיה בישראל. למרות שגם במקרה שלו התרחשו דברים שנויים במחלוקת.
מוזיקלית, מדובר בחיבור בין המושלם לבין האותנטי. לאייל גולן יש קול נוצץ כיהלום ויכולות שירה פנומנליות. לא סתם נגנים מכוונים את הכלים לפי הקול שלו. כזמר נטו, הוא הכי גדול שהיה כאן. ארגוב, שהקלטות השירה הישנות שלו נעשו לפני עשרות שנים, לעיתים בתת־תנאים, באמצעות טייפים פרימיטיביים ומיקרופונים מיושנים, נהנה מהילת האורגינליות שדבקה בביצועיו. השירה שלו, הכי אמיתית שאפשר, מספרת את הסיפור של הסבל, הרצון לפרוץ את החומות, וגם, כמובן, את סיפור הסם שפעפע בעורקיו.
כדי לשמור על הייחודיות של שני הקולות הללו, ברוב האלבום הם לא שרים יחד ממש. כלומר, אין כאן הרבה דואטים במובן המקורי של המילה. זה כן קורה, למשל, בסוף הפזמון השני של "נכון להיום", ונשמע שם מדהים. דואט אמיתי לא קורה כאן כמעט כי מלאכת ההדבקה של השירות שלהם, זו על גבי זו, מורכבת מכדי שתתקבל תוצאה טובה לאורך אלבום שלם. תחת זאת, ברוב האלבום אחד שר בית, שני עונה לו בפזמון, וכן הלאה. גולן, במחווה נאה, מחקה כאן לפעמים את הקול של ארגוב. למשל, בבית הראשון של "להיות אדם".
לא פחות מורכבת כאן היא מלאכת העיבודים וההפקה המוזיקלית, שקיבל על עצמו - מי אם לא הוא - יעקב למאי. עם הרבה אומץ הוא שינה את הפתיחות המזוהות של קלאסיקות כמו "ים של דמעות", "אל נבקש", "נכון להיום" ו"עד מתי אלוהיי", כשהשלושה הראשונים נפתחים בגיטרות קלאסיות ואקוסטיות, ברוח הזמן. ברוב השירים הצליח למאי לתפור יפה בין הפלייבק המקורי לבין התוספות הרבות שהוקלטו כעת. למעט שניים־שלושה מקרים שבהם הרצון לשדרג את השיר ולהעניק לו יותר כוח, חדות ומודרניות הביא למעברים מוזיקליים מנופחים, שמקלקלים את ההנאה. זה קורה, למשל, בקטעי מעבר מוגזמים ב"נכון להיום" וב"מספרים הזקנים".
נקודה חשובה באלבום היא בחירת השירים. הכי קל מבחינת גולן היה לקחת את עשרת הלהיטים הכי גדולים של ארגוב ולחדש אותם. ובכל זאת נעדרים המנונים כמו "בדד", "אלינור", "סוד המזלות", "כבר עברו השנים", "צל עץ תמר" וכמובן "הפרח בגני". להיטי־על שכן חודשו פה הם "בלילה", "להיות אדם" וכאמור "ים של דמעות", "נכון להיום", "אל נבקש" ("יש דברים נסתרים"), ו"עד מתי אלוהיי".
ארבעת הנוספים מעניינים לא פחות. "מספרים הזקנים" הוא שיר על הנחלת החוכמה מדור לדור. מוזיקלית הוא לא מזרחי, אלא בלדת רוק סיקסטיזית, מעין תשובה ישראלית ל"Teach Your Children" של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, שהלחין צוריאל לוי. לוי הוא גם המלחין של "סיימתי מילואים", לגמרי שיר רוק מתחילת האייטיז. כזמרי רוק, ארגוב את גולן היו יכולים בקלות לשתף פעולה בזמן אמת עם גבי שושן או גרי אקשטיין.
"הפרח שנבל", שכתב בצלאל אלוני, הוא אחד משירי הלב השבור המקומיים היותר יפים - בחירה נאה של גולן, שכנראה נובעת מטעם אישי. "עוד דקה את נעלמת", שחותם את האלבום, הוא מהשירים המרגשים ביותר ברפרטואר של ארגוב, וכעת גם ברפרטואר של גולן, כשאל להקת ברוש וכלי הנשיפה שליוו את ארגוב בעיבוד המקורי של ננסי ברנדס האגדי, מצטרפים כינורות של הרביעייה הפילהרמונית. חבל שגם כאן למאי לא מתאפק עם מעבר אגרסיבי, אבל השיר עצמו מנצח גם את זה. כי שיר טוב, יודע גם אייל גולן, הוא על־זמני.
"נכון לתמיד", אייל גולן וזוהר ארגוב ז"ל, NMC
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו