חולון, עשר וחצי בלילה. אני עומד מאחורי הקלעים של פסטיבל "ימי זמר". על הבמה דני בסן ושלושת הנגנים שלו. עוד מעט הוא יקרא לי לעלות ולהתארח במופע שלו. אני לחוץ, כמו לפני כל פעם שבה אני עולה לבמה. הלב דופק, ואני הולך מצד לצד כמו משוגע, וכמו תמיד שואל את עצמי למה אני צריך את זה, ואת המקצוע המשונה הזה.
דני שר במלוא גרון. יש לו את אותן יכולות כמו פעם, קול בס מלא, והוא לא זקוק לשינויים בסולמות בשירים של פעם כדי להקל על עצמו. הוא מספר את הסיפור שלו: עלייתו לארץ מברזיל, הוריו, קריית גת. הקהל מתרגש וצוחק. אני מודה שקשה לי להתרגל לשמוע את השירים של תיסלם מנוגנים על ידי אנשים אחרים, אבל זה מיוחד ונעים באוזן.
כמה שעות קודם, בחזרה לבדיקת המיקרופונים, אני מצטרף לנגינה בפסנתר עם החבר'ה הצעירים של דני, מרגיש לא שייך ומתפייד הצידה. דני עכשיו עם החברים החדשים שלו, והוא לחוץ כמו נער שמפגיש שני חברים מעולמות אחרים ומקווה שהם יתחברו.
גם לו קצת לא נוח עם הסיטואציה. אני לא מודאג, בעוד כמה ימים ננגן עם הלהקה האם, והכל יהיה בסדר. בינתיים הוא שר את "חצבים פורחים", שיזהר אשדות הלחין לפני המון שנים ואני חיברתי לו מילים. הוא מספר על הנסיבות לכתיבת השיר הזה. עכשיו הוא קורא בשמי ומזמין אותי לעלות.
40 שנה זה המון זמן, אבל איך שאני לא מסובב את זה ומנסה להדחיק, דני בסן ואני מכירים יותר מ־40 שנה. ביליתי איתו באולפנים, בהופעות ובחיים בכלל יותר ממה שביליתי עם רבים מבני המשפחה שלי.
זה התחיל כששרתי בגל"צ, והוא בדיוק השתחרר מלהקה צבאית. הוא ויזהר הקימו את מיזם הדיסקו המשותף שלהם, וכולנו שיתפנו פעולה כמרקידי בני נוער ברחבי הארץ. רק שבמקום הורה ו"צדיק כתמר יפרח", זה היה לצלילי הבי ג'יז, "אדמה, רוח ואש" ואנשי הכפר. אחר כך הקמנו את תיסלם.
הרושם הראשוני מדני היה של בחור יפה תואר, חתיך צעיר ומלא ביטחון עצמי, מעשן קנט ארוך בשרשרת, אהוב הבנות, גר בדירה שכורה במרכז תל אביב וחי את החיים הטובים. אחר כך הכרנו יותר לעומק, והבנתי שהרושם הראשוני היה מטעה, ושאני לא בכיוון. הוא רגיש מאוד, קל להיפגע, מצחיק עד מוות וחבר נפש.
מאז גמאנו יחד אלפי קילומטרים בדרכים, בארץ ובחו"ל. ניגנו יחד במאות הופעות. הייתי בסביבה כשנולדו ילדיו, והוא מכיר היטב את משפחתי. יש לנו אלפי שעות אולפן יחד. דני טוען שאיתי הוא מרגיש בטוח יותר, מקבל לגיטימציה לשטויות ולהלצות שהוא עושה. הוא גם משוכנע שאני מספיק חזק כדי להגן עליו פיזית מפני גורמים עוינים (הוא טועה). לטענתו זה כך מימים ימימה, מאז הכרנו לראשונה.
אנחנו נפגשים הרבה, והשבוע נפגשנו כמה פעמים לצורך הראיון וההופעה המשותפת בפסטיבל בחולון.
אז ממתי אתה שר?
"הפעם הראשונה שבה שרתי ואנשים מסביב הפסיקו לדבר והקשיבו היתה כשנסענו בכיתה ט' לאילת עם אמא שלי והשכנים, עם שלושה ילדים בפיאט 850 שנשרפה בדרך. שרנו ככה תוך כדי נסיעה, ופתאום נהיה שקט, והם מסתכלים עלי ואומרים לי: 'בוא'נה, אתה שר נורא יפה'. האמת שלא ידעתי. אני בכלל למדתי תופים, פסנתר וכאלה, ולאט־לאט נהייתי זמר".
אנחנו מדברים על השיר החדש שלו, "מלחמה בראש", שהוא הלחין למילותיו של מאיר גולדברג. "השיר הזה הוא תולדה של מפגש עם משפחת אסרף. לפני שלוש שנים היתה רעידת אדמה בנפאל, וראיתי את אורית אסרף עומדת עם שלט גדול - מי ראה את אור אסרף? זה משהו שמשך את תשומת ליבי כבר אז, והתחלתי לעקוב, בהתחלה בתקווה גדולה שימצאו אותו, ואחר כך בחשש הולך וגובר.
"הוציאו צוות חיפוש, אבא שלו נסע עם החברים של אור לנפאל כדי לחפש אותו, ולצערנו הרב מצאו אותו מת והביאו אותו הביתה. שזה גם סוג של נס, כי לך תמצא בן אדם אחד מתחת למפולות של רעידת אדמה מהגדולות שהיו בנפאל בשנים האחרונות וחורבן מטורף. עקבתי אחרי הסיפור הזה, שהסתיים מאוד עצוב. המוזר הוא שאנחנו חווים כאן כל הזמן שכול ואובדן, ועם כל האמפתיה אתה הופך להיות מחוספס, אחרת אתה לא יכול לחיות. אבל משהו בסיפור הזה הכניס אותי לאי שקט, שעד היום אין לי הסבר לזה.
"כשמצאו את אור, היתה לו מחברת בתרמיל שבה היה כתוב: 'מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו'. הוא החליט ללכת להתנדב בבית יתומים בנפאל וללמד את הילדים אנגלית".
אור אסרף. שיר לזכרו
איך אתה מתחבר למשפחה?
"אני הרגשתי שהמשפט הזה שהוא כתב כוּון גם אלי, ושהגיע הזמן שאני אעשה משהו בשביל מישהו. הסתובבתי חודשיים־שלושה סביב הסיפור והחלטתי להרים אליהם טלפון, למרות שלא הכרתי אותם.
"הצגתי את עצמי, והם הזמינו אותי ונפגשנו. הכרתי משפחה מדהימה, ונוצרו יחסים מאוד קרובים וכימיה חזקה. התחלתי לשמוע סיפורים גם על אור ועל מה שאביו פטריק עושה בעקבות האובדן. הוא היה ילד מאוד מיוחד עם יכולות חברתיות מיוחדות, נתינה אינסופית ומוטו שחברים תמיד נשארים חברים. וזה משהו שנחרט בי, כי אני אחד שהחברויות הקרובות אצלו הן לכל החיים, והרשים אותי שזה המוטו של ילד בן 22.
"בצבא הוא היה באגוז, ובצוק איתן הם נכנסו לסג'עייה. היה לילה מאוד קשה, שני חברים טובים שלו נהרגו לידו, והוא נפצע. מהפצעים הפיזיים הוא החלים, אבל אובדן החברים בגיל צעיר כל כך זו כנראה חתיכת שריטה. לטיול שלו במזרח הוא לקח איתו, במובן מסוים, את החברים שלו. לקח תמונות שלהם וחולצה עם הדיוקנאות שלהם, שאותה הוא לבש בכל מקום משמעותי שאליו הגיע.
"בשלב מסוים, לקראת יום הזיכרון, חבריו לטיול חוזרים ארצה, והוא מחליט לא לחזור, כי הוא לא יכול לעמוד בלהיות בארץ ביום הזיכרון. למחרת הוא יצא לבד לטרק בנהר לנגטנג, לאורך הנהר שזורם שם בנוף מדהים, ושם תפסה אותו רעידת האדמה.
"מאז, המשפחה נרתמה לעשייה גדולה ומספרת את הסיפור שלו. אורית ופטריק מספרים שאור הפך מזמן להיות ילד של כולם ונכנס ללב של המון אנשים".
ואז אתה אומר להם שאתה רוצה לעבד את הסיפור שלו לשיר.
"כן. המון שנים לא עשיתי שום דבר עם עצמי. ברחתי, לא הרגשתי צורך לעשות, לא רציתי להתמודד עם כישלונות. כל הדברים שאתה מכיר. ופתאום ניצת בי צורך גדול לעבד את הסיפור הזה ולהפוך אותו למשהו שיתחבר אלי ולאמנות שלי.
"קיבלתי את ההקלטות שאור שלח לארץ ומכתבים שהוא כתב ועדויות של חברים שסיפרו עליו, ואספתי חומר כדי לבנות מזה שיר. השיר נפתח במילים 'יש פצעים שהזמן אינו יכול לרפא', שגזור ממשפט של אור, 'יש פצעים שהזמן אינו יכול לרפא, אבל עם הזמן הם נהיים קטנים שאפשר לסבול אותם'.
"בתוך השיר שזורים עוד כמה משפטים שלו. כשהיתה לי תחושה שיש מספיק בשר לדבר הזה, ניגשתי למאיר גולדברג וביקשתי שיכתוב. והוא אמר לי שהוא יודע בדיוק על מה אני מדבר, כי הוא בעצמו פוסט־טראומטי ממלחמת לבנון הראשונה. ובאמת, בתוך זמן קצר היה שיר, בלי לחן.
"ביקשתי מכל מיני אנשים להלחין, ולא מצאתי שקט. חלק לא הצליחו, חלק לא רצו, חלק ניסו ולא התחברתי. איכשהו התחילה להתנגן לי מנגינה בראש, ויחד עם כל הגיטריסטים הצעירים שמלווים אותי הצלחתי, במהלך שנה שלמה, לבנות מלודיה והרמוניה שנשמעה לי כמו שאני רוצה.
"אני מאוד מרוצה מהתוצאה, אם כי זה לקח שלוש שנים מהרגע שבו התחלתי את התהליך. זה כלל גם קליפ, שאליו נרתמו כמה אנשים יקרים.
"פוסט־טראומה זה משהו שצריך להציף, כי בחברה המאצ'ואיסטית שלנו לא כל כך מדברים על מה שנחשב לסוג של חולשה. אם אתה לא פצוע פיזית, אז 'לך מפה, אין לך כלום'. יש הרבה אנשים ברמות שונות של טראומה, חברה צעירים שעברו דברים לא פשוטים, שהעניין הזה שורט אותם ומשאיר עליהם חריצים.
"אמנם לא עשיתי את השיר הזה כשליחות, אבל עכשיו, כשהוא בחוץ, אני מקבל הרבה טלפונים שהוא נוגע בהמון אנשים. גם קיבלתי המון תגובות חיוביות מאנשי מקצוע, מה ששימח אותי מאוד. זו אמנם לא פעם ראשונה שאני מוציא שיר, אבל פעם ראשונה שאני מלחין שיר".
הוא אומר שהיו שנים ארוכות שבהן לא הקליט שירים, כי התעלמו ממנו. "יש תיסלם, ששם אני חלק ממשהו גדול, רועש, מצליח, ובקריירה האישית שלי אני לא נספר".
למה אתה אומר את זה? הרבה זמרים היו שמחים עם קריירה כמו שלך. מעבר ללהיטים של הלהקה, יש לך שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל במוזיקה העברית, שזה לא מעט לזמר סולן. "דרכנו", "ככלות הקול והתמונה", "יש דברים שרציתי לומר".
"נכון. שכחת את 'הילד שבי', שהפך לשיר גדול עם השנים. אבל תמיד היתה לי תחושה שמשהו לא עובד לי במישור המקצועי. אני לא ממש יודע למה, ואני גם מודה שזה לא כיף לקטר על זה. מה, אני אתחיל ליילל שלא אוהבים אותי ולא מקבלים אותי? אבל כאחד שתמיד חיפש תשומת לב וחום ואהבה, זה צורך ביולוגי אצלי מגיל מאוד צעיר.
"מה שהתברר לי בשנים האחרונות זה שהדימוי שלי בעיני הקהל בחוץ שונה לחלוטין מהמציאות. בתיסלם היה לי דימוי של מישהו מרוחק, שחצני, וזה נבע כמובן מהביישנות שלי. אני בכלל מאלו שנכנסים ללחץ אם יש יותר מארבעה אנשים בחדר. אז לקח המון זמן עד שהבינו מי האישיות האמיתית מאחורי האדם הזה".
היית הסולן של להקת רוק מצליחה וחלק מהדימוי של הלהקה כולה, שבדיעבד אולי לא ממש תאם את האופי שלך.
"אבל שיחקתי את המשחק טוב, אני חושב. ועד היום אני משחק את המשחק מעולה. בלהקה שלנו, כשאנחנו יחד, כל אחד משאיר את האישיות האמיתית שלו בצד, והופך להיות אולי מה שהוא היה רוצה להיות. אנחנו מתנהגים יחד כמו להקת רוק, כמו 'הגדולים'. עושים צחוקים, שוברים דברים, משליכים אוכל. גם על הבמה יש תחושה שאנחנו באנו לנצח, והאנרגיות שיוצאות שם מפתיעות.
"בחיים האמיתיים, אחרי ההופעות כואב לי הגב למשך שבוע. אני בכל זאת בן 62! אבל על הבמה אני מדלג כמו איילה קטנה, והשמח הזה, זה משהו שגם עושה טוב לנפש. כי חאלס, כמה אפשר להיות בדיכאון כל הזמן?
"מעולם לא חשבתי שאני מוערך, מעורר כבוד אצל אנשים בקשר לעשייה שלי. תמיד אמרתי, 'אני סולן של תיסלם'. מעבר לזה, עשיתי תקליטים עם הצלחות חלקיות ביותר, קריירה שלא בדיוק הצליחה להמריא בגלל האופי שלי. בשלב מסוים הלכתי הביתה, כי אמרתי, די, אני לא מסוגל יותר לעשות תקליטים ולעמוד כמו קבצן בפתח ולהגיד, קחו, הבאתי דיסק, ולא משמיעים אותו".
איפה היתה נקודת השבר?
"ב־2004. עבדתי עשר שנים על האלבום 'מאז שהתאהבנו', אלבום מאוד אישי עם שירים אוטוביוגרפיים ודברים נורא יפים. הוצאנו את שיר הנושא לרדיו ולא קרה כלום, אבל ממש כלום. ואז אמרתי, די. לא אוהבים אותי - לא צריך, אני לא הולך לחזר אחרי אנשים. והלכתי הביתה".
השיקום, הוא אומר, התחיל בשנים האחרונות. "קודם כל, בהופעות של הלהקה התבגרתי והפכתי פחות רגיש בעניין הזה. התחברתי למוזיקליות שלי ולשירה שלי, והתחלתי להביא דברים יותר בוגרים. אני שר את השירים שלנו אחרת לגמרי, יותר טוב מששרתי אותם פעם. בכלל, אני מרגיש הרבה יותר טוב.
"ושנית, התחלתי לקבל מחמאות מאנשים שעובדים איתנו, כמו דני סנדרסון, שאמרו עלי, 'אחלה זמר'. זה משהו שאף פעם לא היה. הקונצרט שלנו עם התזמורת הסימפונית ראשון לציון היה סוג של פסגה, שלא האמנתי שאגיע אליה בחיי. הייתי בן 16 כשיצא האלבום של דיפ פרפל עם הסימפונית של לונדון, שהיה משהו קסום, שילוב של שתי האהבות שלי - גם רוקנרול וגם מוזיקה קלאסית. ופתאום אנחנו עושים אותו הדבר, נגנים קלאסיים יושבים איתנו ואנחנו נכנסים כמו איאן גילן. ההופעות האלו עם התזמורת היו אושר שלא יתואר, הפסגה של החיים.
"במקביל העזתי והקלטתי שיר עם אדם גורליצקי, 'מגדלים', שהצליח. פתאום קיבלתי מין דחיפה, והתחיל לבעור בי החיידק הזה של לעשות ולהיות. אספתי את עדן ניר ומתן אגוזי, ואחר כך נוסף יועד ניר, שהוא צ'לן בינלאומי ענקי שמנגן עם הפילהרמונית, והוא נדלק ומנגן איתי, שזה בשבילי כבוד גדול.
"היום גם עברו מספיק שנים כדי שאוכל לדבר על הסיפור האישי שלי מנקודת מבט הומוריסטית, פחות מעורב רגשית וחונק כמו שהיה קודם. אני מעביר סיפור חיים לא פשוט של מישהו שהתייתם מאמו בגיל צעיר, ואז הלך לחפש את אבא שלו בברזיל אחרי שלא ראה אותו מגיל קטן מאוד. אבל אני מעביר את זה בקלילות, והשירים יפים והסיפורים משרתים את השירים.
"בניגוד להופעות שלנו בתיסלם, שבהן זה אנרגיה ושמחה וכולם עפים באוויר ומדליקים אותך - במופעים האישיים שלי יש משהו מאוד אינטימי ומרגש, ואנשים יוצאים מרוגשים, ניגשים אלי, מחבקים אותי, אומרים לי, 'איזה סיפור, כמה התרגשנו'. כל זה נותן לי לגיטימציה שאני עושה דברים שנוגעים באנשים. חוץ מזה, אני עומד על במה בגילי המאוחר ועושה את מה שאני אוהב לעשות ונהנה".
ולפני זה לא נהנית?
"הפאניקה והחרדה של 'יבואו, לא יבואו, אוהבים, לא אוהבים, אני שווה, לא שווה', והקול הפנימי שכל הזמן צועק בתוכי 'בסן, אתה לא שווה כלום' - הם מצריכים המון אנרגיה כדי להתמודד איתם.
"גם בתחילת הדרך בתיסלם היו תקופות לא קלות. לקח הרבה זמן עד שכל אחד למד להשלים עם המקום שלו ולכבד את המקום של האחר. היינו ילדים, וכל אחד בא עם הסיפור שלו. הרי לא סתם אנחנו לא מקליטים חומרים חדשים".
למה באמת?
"ראשית, יש את הפחד שתביא שיר לקבוצה והוא לא יתקבל. ולהתחיל דבר חדש זה אולי לפתוח פצע ישן, ואף אחד לא רוצה לקחת אחריות על זה. אתה יודע שהאנשים בתיסלם הם כמו בני משפחה בשבילי, ואתה יודע שאני אוסף משפחות כפייתי.
"יש משהו במבנה האנושי של תיסלם, שמייצר לכל אחד מהחברים חוויה מיוחדת, שלא היתה קורית לבד. יש לנו את ההומור שלנו ואת הסלנג שלנו, ובעיקר את הכוח של הקבוצה. כי כשאנחנו יחד, אף אחד לא יכול עלינו. כשאנחנו נפגשים, קורה איזה קסם.
"כשאני מגיע להופעה שלנו אני הופך בתוך שנייה להיות מיק ג'אגר. אני יודע שהקהל אוהב אותנו, לא משנה מה יהיה. גם הגענו למקום שבו כולנו שלמים, וכל אחד יודע את מקומו ושלם איתו. ואין לנו הופעות רעות, כל ההופעות טובות, והקהל יוצא מאושר ומרוגש".
אתה לא מרגיש זקן מול כל העולם הזה? כשהיינו בני 20, אנשים בני 60 נראו לנו עם רגל בקבר.
"ה־60 המתמטי לא רלוונטי. אני עובד עם אנשים צעירים, כי אני מקבל מהם אנרגיה. אני מתחבר לבטריות שלהם, וזה שומר אותי כל הזמן אנרגטי, מופרה ובפוקוס, וגם מרחיק אותי מדיכאונות. כי אי עשייה גומרת אותי, אחרי יומיים בבית אני מפסיק להתקיים.
"גם הקהל הצעיר של תיסלם נותן לי אנרגיה, כשאני מצליח להעמיד אותו על הרגליים ולגרום לו לשיר. ואני עושה את זה יותר טוב משעשיתי את זה בגיל 20. אז הגיל בכלל לא משחק פה תפקיד, להפך. ככל שאני יותר מבוגר, כך אני יותר גאה בעצמי שאני עדיין מצליח לעשות את זה.
"כשאני פוגש אנשים צעירים אני פוגש הדרת כבוד כזאת, שאני פשוט לא מאמין".
אתה צופה בתוכניות מוזיקה של היום? שומע שירים חדשים?
"לא צופה, לא רואה ולא מבין בזה כלום. זה שיש לי שיר חדש לא אומר שאני מומחה בשירים חדשים".
הפלייליסט מעסיק אותך? הרי אין כמעט זמר מעל גיל 40 שמצליח עם שיר חדש, ולמרות המעמד המכובד שלך וכמות הלהיטים ששרת, אין לך שום נקודת זכות אצל עורכי התוכניות.
"נכון, וככה זה צריך להיות. אתה לא נמדד על פי שירים שעשית, אלא על פי מה שאתה עושה עכשיו, ואני מאוד מרוצה מהשיר שיצא לי עכשיו. זה נכון שיש בעיה עם הפלייליסט, ולא רק לי, כי יש כמויות עצומות של חומר שיוצא, והכל מתנקז למשפך ברוחב של מחט. וכמעט כלום לא עובר. יש סיכוי גדול שבשיטת הפלייליסט הרבה דברים מתפספסים.
"היתרון של היום, מול פעם, הוא שיש ערוצים נוספים, ושירים לא הולכים לאיבוד. יש יוטיוב, פייסבוק וכו'. לאחרונה אני מבין בזה יותר ויותר. בפייסבוק אני שולט לא רע".
היום כבר אין להקות גדולות. יש לך הסבר לזה?
"אנשים גילו שהפטנט להרוויח כסף זה להיות לבד. ואנשים גם פחות סוציאליים מאשר פעם. אין חברים".
ואיפה כיף לך יותר? עם תיסלם או לבד?
"זה שני סוגים שונים של הופעות, שמשלימים אחד את השני. בלהקה זה חברים ואנרגיה נהדרת מהקהל, ובהופעות שלי לבד זה אינטימי וקרוב יותר".
בצבא הוא שירת בלהקת חיל האוויר. זה היה בשבילו חלום שהתגשם. "אתה צריך להבין, אני באתי מקריית גת. לנסוע לתל אביב היה כמו לנסוע לניו יורק. לא עושים את זה הרבה, וכשעושים את זה חוזרים עם חוויות מעולם אחר.
"הלהקות הצבאיות היו אז מושא הערצה. כולם רצו להיות בלהקה צבאית, כי זו היתה הפלטפורמה להצלחה בהמשך. נסעתי לבחינות עם אורנה ז"ל, חברתי, כי לא רציתי להיות לבד, והיו שם אולי אלף אנשים. זה נראה כמו ב'כוכב נולד' של היום.
"וכולם זורקים שמות. אני למדתי אצל זה, אני מכיר את זה... ואני, את מי אני מכיר? כוסאמו, אף אחד. את מוכר הגרעינים בקריית גת אני מכיר. עשיתי אודישן ושיחקתי אותה, קיבלו אותי.
"אחרי כל מיני תלאות הגעתי ללהקת חיל האוויר. שמע, זה היה שירות פגז. אתה מוקף מוזיקאים, נסענו המון בסיני וברמת הגולן, ואני אוהב לנסוע ברחבי הארץ. תאר לך שבוע בסיני, נסיעות וצחוקים. פעם עצרנו בחוף של אל־עריש, לקחנו את הבד של התפאורה ועשינו ממנו אוהל על הים, וכמו נודיסטים התחרענו על החוף".
ורצית להמשיך כזמר?
"לא ממש ידעתי מה הלאה. בעצם, הדבר הראשון אחרי הלהקה הצבאית היה כשאתה ויזהר באתם אלי ואמרתם, יש לנו שיר, 'תנו לי רוקנרול', בוא נקליט".
יש לך הסבר איך שמת את הקריירה שלך בידיים של שני פישרים בני 19, שהפיקו וכתבו לך את השירים הראשונים?
"גם אני הייתי ילד, וכמה שאתם לא הבנתם, אני עוד יותר לא הבנתי. חוץ מזה, למרות שאתם צעירים ממני בשלוש שנים, אני תפסתי את עצמי כאח הצעיר שלכם ולא כמבוגר האחראי שמוביל את העניינים.
"אני קצת נשרכתי אחריכם, ואתם ידעתם אז המון. ומה שלא ידעתם, השחצנות שלכם השלימה. חשבתי שנפלתי במקום הכי נכון. הנה שני חבר'ה, שכל הזמן יודעים מה הם רוצים, איפה להקליט ומה להקליט, ונוסעים להקליט בלוס אנג'לס, נוסעים לקנות בגדים בלונדון, מה שמעולם לא קרה לי, ובעיקר חצופים מאוד".
את הקרדיט על מציאת אביו של דני בברזיל אני כמובן משייך לעצמי, למרות שגם רעייתי ועוד כמה אנשים טובים טוענים לכתר. בשבילי דני תמיד היה יתום מאב ומאם, ולא שאלנו יותר מדי שאלות. מתישהו בשנות ה־90 שאלנו אותו מתי אביו נפטר, והוא ענה שאין לו מושג, כי הוא לא שמע ממנו מאז שהיה ילד.
אני זוכר שהעניין הזה הסעיר את דמיוני. "מה, יש מצב שאביך חי בברזיל ואתה אפילו לא יודע?" שאלתי אותו אז. "כן", הוא אמר. ואז התחילו הבדיחות על מה הוא יגיד לו כשימצא אותו, ואיך אביו יגיד לו שממש לפני כמה ימים הוא התכוון לבוא לפגוש אותו.
אז מה האמת? איך זה באמת התחיל?
"אתה באמת מלווה אותי בתחנות החשובות של חיי, אבל בתקופה ההיא הייתי תפרן נוראי, ולא היה לי גרוש על התחת. סידרו לי לעבוד בהפקות של פרסומות, ושם פגשתי את שניר מרום. סיפרתי לו את הסיפור שלי ואיך אני לבד בעולם. הוא התרגש מאוד ואמר לי, 'שמע, זה ממש סרט, אני חייב להפיק מזה סרט'. אמרתי לו, 'תעשה'".
ואז התחיל מצעד של במאים.
"היו פגישות עם כל מיני חבר'ה, ואני לא התחברתי לאף אחד מהם, עד שהגיעה ג'ולי שלז. ישבנו איתה לפגישה וסיפרתי לה את הסיפור. היא הסתכלה עלי בעיניים לא מאמינות ואמרה, 'זה מטורף, אתה מצטייר בעיניי כילד שמנת מרמת השרון עם כפית זהב בפה, סולן של להקת רוק אפוף זוהר ופינוקים, ואתה בא לי עם הסיפור הזה. הרגת אותי עכשיו'.
"ג'ולי לא הרשתה לאף אחד שמכיר אותי להגיע לצילומים, כולל שניר, שהגה את הכל, כדי לבודד אותי מאנשים. שלא אוכל להישען על אף אחד ואתמודד עם הסיטואציה בעצמי. לכן היא גם נתנה הוראה לצוות לא לדבר איתי, וכל ניסיונות ההתקרבות שלי לצוות עלו בתוהו. מכיוון שהייתי עם עוצמות רגשיות מטורפות ועם חרדות, בלי שהיא ידעה הייתי דופק ואליומים. כל הנסיעה הזאת הייתי מסטול, עוד לא המציאו אז את הציפרלקס.
"עד שהיא קלטה אותי וביקשה ממני, לקראת הפגישה השנייה והטעונה מאוד עם אבא שלי ועם אשתו השלישית או הרביעית וכל המשפחה שלו, לא לקחת יותר ואליום. ובכל זאת לקחתי. היא קלטה אותי ושאלה, 'לקחת?', ואמרתי לה שכן, כי לא יכולתי לעמוד בזה.
"המצחיק הוא שבדיוק כמו שהתבדחנו לפני הנסיעה, הדמיון הכי פסיכי הפך למציאות. כששאלתי את אבא שלי למה הוא לא חיפש אותי כל השנים, הוא ענה לי שהוא בדיוק תכנן בשנה הבאה להגיע לישראל. ואז הבנתי שהבן אדם גזור לגמרי, הוא מטורף, פנטזיות מפה ועד הודעה חדשה, או שהוא סתם שקרן קטן".
אתה בקשר עם האחים שלך שם?
"בהתחלה הקשרים היו מאוד חזקים, כי הצורך שלי להיאחז במשהו שהוא ביולוגי או אמיתי היה גדול. היום יש קשר, אנחנו מדברים בטלפון ושולחים סמסים, אבל לא הייתי שם כבר עשר שנים, והם לא באו לכאן אף פעם. גם הם בינם לבין עצמם לא ממש בקשר. האחים הביולוגיים אולי בקשר, אבל אני לא בטוח שיש קשר בין הילדים של השנייה לילדים של השלישית. הוא, למרות כל החסרונות שלו, היה גורם מלכד, וברגע שהוא איננו זה פחות קורה".
כבר 30 ומשהו שנים שהוא נשוי לחגית (53). אני זוכר אותם כשהכירו, דרך צוף, שהיה שכן שלהם. אני זוכר כשנישאו, ואני זוכר כשנולדה להם שלישיית הבנים - עומר, ניצן וסתיו. עומר יסיים בקרוב לימודי רפואה, ניצן לומד לתואר שני בסוציולוגיה ורוצה לעשות דוקטורט ולהיות איש אקדמיה, וסתיו כל כולו בפעילות גופנית, תזונה בריאה וכו'.
"הפרויקט המשולש של הילדים לא היה פשוט. הם הגיעו אחרי מאמצים רבים שלנו להיכנס להיריון, וגם לגדל אותם לא היתה משימה קלה. אתה בבת אחת מקבל אחריות על שלושה יצורים ועובר ממצב של זוג צעיר לזוג מרובה ילדים. חייב להתאפס על עצמך בתוך שניות ולקבל אחריות. להאכיל ולטפל ולגדל.
"תאר לך מה זה אומר לגזור 60 זוגות ציפורניים, בידיים וברגליים, ומה זה להוריד שלושה תינוקות לבד מקומה שלישית בלי מעלית עם סלקלים לאוטו.
"הקושי הזה, להביא אותם ולגדל אותם, ממלא אותך בהערכה למה שיש לך. היום, ממרומי גילי, אני יודע שבסך הכל, כל אחד מהם די הפסיד, כי אף אחד לא קיבל אף פעם את המאה אחוז".
אף ילד לא מקבל, אלא אם כן הוא ילד יחיד. וגם למי שמקבל יהיו טענות.
"זה נכון, אבל בכל מקרה אני מאוד קשור אליהם, וקצת קשה לי עם זה שהם לא תמיד חוזרים אלי בטלפון אלא אחרי יומיים, כי הם עסוקים. פתאום אתה מבין שאתה שחקן משנה בחיים שלהם, אתה מתפייד אחורה, ומישהו אחר מקבל את הפוקוס.
"לי באופן אישי קשה עם זה. בהתחלה הם היו מתעצבנים עלי, ואני הייתי נעלב. אבל אני מתחיל ללמוד את התפקיד החדש שלי, כי בכל פרק בחיים יש לך תפקיד חדש.
"גם כלכלית זה לא היה סיפור קל. עבדתי אז בכל מיני דברים שלא קשורים בכלל למקצוע כדי לכלכל את המשפחה, כי חגית אמרה לי יום אחד שאם לא אקח את עצמי בידיים ואעשה עם עצמי משהו, היא תקום ותלך.
"בגלל זה נכנסתי לעולם הדיבוב בתחילת שנות ה־90. פחדתי מזה פחד מוות, כמו שאני פוחד בהתחלה מכל דבר חדש שאני לא מכיר. אחר כך נהייתי אלוף בזה, עשיתי את 'חתולים בצמרת', 'ספר הג'ונגל', שרתי את השירים של 'צעצוע של סיפור', המון דברים. עשיתי גם ג'ינגלים, וככה גם הגעתי לקריינות".
סבלת?
"הכל עניין של גישה. בהתחלה התביישתי בכל דבר שהוא לא לעמוד על במה ולשיר. אבל אתה מתבגר, יש לך ילדים, והחיים לוקחים אותך למקומות שהם לא קרנבל".
מה היה הדבר הכי מבאס בתקופה ההיא?
"הייתי עוזר הפקה בסרטי פרסומת, בתחילת הערוץ השני. הייתי דרדס בארבע הצגות ביום במחזה על הדרדסים. היו צובעים אותי בכחול, והייתי צריך לרוץ בתוך תעלה עם ציפי שביט ומוצי אביב. זה היה קשה ולא מהנה, אבל נאלצתי לעשות את זה".
וחגית לא קמה והלכה.
"חגית היא החברה הכי טובה שלי. אם אני עדיין מצליח להצחיק את הרומנייה הזאת, זה הישג גדול".
מה, לא צוחקים אצלכם?
"גם את חגית וגם את הילדים קשה מאוד להצחיק. אני נחשב בעיני בני הבית לאידיוט הראשי".
חשבתי שרק אצלנו בבית הגבר הוא האידיוט. בעיני אשתך אתה לא כוכב רוק?
"מעולם זה בכלל לא היה על הפרק. גם לא כשהכרתי אותה צעירונת. היא התחתנה עם דני, עם הרגישויות שלו, המעלות שלו והחסרונות שלו, וכל נושא הכוכבות לא עניין אותה. כמו שאתה שם לב, היא לא הגיעה להרבה הופעות, ועדיין לא מגיעה, לא של הלהקה ולא שלי לבד. היא היתה במופע שלי פעמיים בסך הכל, נתנה לי הרבה חיזוקים, החמיאה מאוד וגרמה לי להרגיש שמה שאני עושה זה טוב.
"בכלל, אצלנו בבית, בניגוד אלי, לאף אחד לא בא להתבלט או להצטלם. סתיו הוא אולי היחיד שבאופן אמביוולנטי חוטא בחשיפה לפעמים, וגם זה כי הוא עוסק בנראוּת - פעילות גופנית, שיפור מראה ותזונה".
"עבדתי בכל מיני דברים שלא קשורים בכלל למקצוע כדי לכלכל את המשפחה". ניצני את בסן // צילום: זיו קורן
אפרופו פעילות גופנית, כשאני רוצה לעצבן את דני, אני רודה בו בענייני אכילת יתר. שנינו העבים יותר בלהקה ומנסים כבר שנים להתקרב לממדים של צוף. דני מספר לקהל בהופעה איך יום אחד בחנוכה הוא התנפל על סופגנייה, וכשתכנן לתקוע את השנייה, קיבל טלפון מפתיע מרעייתו, ששאלה למה הוא אוכל כל כך הרבה סופגניות. הוא היה קצת המום, אבל אחרי שהתעשת הבין שאני צלצלתי אליה בזמן שאכל את הראשונה כדי שתגיד לו להפסיק.
"בענייני אכילה", הוא אומר, "המעניין הוא שמשום מה, תמיד כשאתה מצלצל אלי אתה תופס אותי עם משהו בפה".
אולי זה כי אתה תמיד עם משהו בפה?
"לא יכול להיות שפשוט אתה מצלצל בשעות שאני אוכל?"
אתה מנסה לרזות?
"אההה... בהחלט. אני קם בכל בוקר עם מוטיבציה לדרך חדשה. זה עובד לא רע בבוקר וגם בצהריים, אבל בערב חלה התפרצות ויש רעב למתוק. יש לי בבית מחבוא לא קטן של ביצי קינדר בצנצנת, ופעם ביום אני תוקע ביצה".
אתה בטח גם מרכיב את הצעצועים.
"לא, נתתי אותם לבן של השכנים. הבעיה היחידה היא שקצת לא נעים לי מאשתי, שאני מרמה אותה עם השוקולדים והאוכל. זה, אגב, המקום היחיד שבו אני מרמה אותה. גם סתיו, הבן שלי, שהוא ספורטאי ומאמן, מאוכזב ממני כי אני לא אוכל את מה שהוא אומר לי. התזונה שלו זה לפרות. הוא כמעט לא אוכל בשר".
למה אתה לא מתאמן איתו?
"זה מוקדם בבוקר, ובשעות אחרות הוא עסוק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו