הערב ב־21:00 ישודר ב־yes (ערוץ yes דוקו) הסרט "גלי הדף" שיצרה כנרת חי גילאור העוסק בשלוש משפחות שחייהן התהפכו כשאחד מבני המשפחה נפצע בקרב או בפיגוע.
שלושה סיפורים עומדים במרכז הסרט. הראשון הוא סיפורה של ריבקי הישראלי, שבעלה יהודה היה הפצוע הקשה ביותר של צוק איתן. במשך חודשים ארוכים הוא היה מחוסר הכרה, ובמהלכם ילדה ריבקי את בנם השני. כשהתעורר לבסוף התברר כי הוא סובל מפגיעה קוגניטיבית. ריבקי המשיכה ללוות אותו במסע השיקום, אולם אחרי שנתיים וחצי החליטה להתגרש ממנו.
הסיפור השני הוא סיפורו של אופק ביטון בן ה־18, בנו של אורן, מעצב שיער מצליח שלקה בהלם קרב לאחר שירות ביחידת המסתערבים של מג"ב. אופק גדל בצילו של אב הלום קרב, וכעת לפני גיוסו הוא מתלבט אם להתגייס לקרבי כמו אביו. הסיפור השלישי הוא סיפורה של אירנה שפורטוב, שבתה אלונה נפצעה קשה בפיגוע בדולפינריום כשהיתה בת 14, וחייבת מאז ליווי צמוד כדי לשרוד.
כנרת חי גילאור (38) יודעת בעצמה איך זה להיות חלק ממעגל ההדף של הפצועים והנפגעים. היא עצמה בת של פצוע צה"ל. "אבא שלי נכה צה"ל", היא מספרת. "הוא נפצע במלחמת ששת הימים וקצת אחרי שנולדתי חלה במחלת ניוון שרירים. כילדה גדלתי במסדרונות בית הלוחם, שעוסק בשיקום של נכי צה"ל ובני משפחותיהם. בזמן שילדים אחרים הלכו לים ולקאנטרי השכונתי - אני שחיתי בין נכים".
כנרת חי גילאור
לדבריה, בחרה לעסוק בסרטה בשלוש המשפחות הללו כדי להראות זוויות שונות: "אופק הוא בן של, אירנה היא אמא של וריקי היא בת זוג של".
אני מניחה שהסרט הזה היה עבורך גם תהליך תרפויטי.
"ברור, לגדול לאבא נכה זה משהו שהפך אותי למי שאני היום. זה מייצר כאב כפול: גם כואב לי על הילדה שהייתי שפספסה דברים וגם כאב לי לראות את האדם שאני הכי אוהבת סובל. אבל זה מה שנתן לי את החוסן שיש לי. אני חושבת שפניתי לסיפורים האלה כי אחרי שסיפרתי את הסיפור האישי שלי בסרט קודם שעשיתי (סרטה "כמה אהבה" מ־2010 עסק במערכת היחסים בין אביה לאמה - מ"כ) הרגשתי שאני מוכנה לשמוע עוד סיפורים".
ההורים שלך צפו בו?
"כן, הם מאוד התרגשו. אבא שלי בכה. כל הדמויות בסרט מאוד התרגשו לצפות בו. זה גרם להם להרגיש שהם לא לבד וזה נתן להם הזדמנות לחשוף את הכאב שלהם. מצפים מבני המשפחות להיות שם ולתמוך, ובעצם הם פצועים לא פחות".
