הימים היו ימי סוף שנות ה־60. אורי זוהר, אריק איינשטיין, צבי שיסל, בועז דוידזון ושלום חנוך משכו אליהם עשרות אנשים כישרוניים ממגוון תחומים, שרצו להיות בסביבתם, וכך בעצם נוצרה "חבורת לול".
מה שהכי אפיין את חברי הקבוצה הזאת, את הרעיונות שלהם ואת המפגשים הללו, היה העובדה שכולם היו חדורי עניין ומוטיבציה, עם חריצות אין קץ ליצירה בכל התחומים. והם באמת שמו דגש על הכל - מה אומרים, איך מצלמים, מה לובשים, ואיך אפשר לגרום לזה להיות מצחיק אפילו יותר. היה שם כל הזמן רצון להשתפר ולהוציא דברים טובים יותר, ובמקביל גם חברוּת ובילויים, כמו יציאה להופעות או צפייה בסרטים, שלפעמים סיפקו השראות שהולידו מחוות, מערכונים ושירים. תהליך שהיה מצד אחד משוחרר מאוד, ומצד שני מאוד מקצועי.
לאורי היו המון כוח והשפעה. היו לו קשרים בטלוויזיה ובאמרגנות ובהפקות ובצילומים ובאולפנים, וזה תרם הרבה לחבורה. התקופה הזאת של הסיקסטיז, תרבות הרוקנרול העולמית, הביטלס, וודסטוק וכדומה, סיפקה המון השראה ועושר תרבותי, שדחפו את אורי לעשות יותר ויותר קולנוע. הוא היה במאי מהמם, שנתן המון חופש לשחקנים וניהל הפקות בצורה מרשימה. היו בו תכונות של תנועת נוער ישראלית - תמיד עובד, תמיד עוזר לאחרים, תמיד ביחד, תמיד בהומור ובצחוק. הוא לא היה כוכב מנותק שמורם מהעם, אלא שותף תומך להרבה מאוד יצירה מאחורי הקלעים.
ב־1972 אבא שלי, מרדכי, שיחק אצלו ב"מציצים" את אלטמן. אני זוכר איך הסרט הזה נוצר תודות לדינמו הזה של אורי, הדחיפה והאכפתיות שלו. למרות שהסרט אכל מרורים בשבועיים הראשונים בקולנוע, וכמעט לא בא קהל, אורי לא נבהל. היום הסרט הזה נחשב לא רק אבן שואבת ליוצרים, אלא ממש נקודת מפנה בקולנוע הישראלי.
בתחילת שנות ה־70 היו לשנינו תוכניות בגלי צה"ל, וכבר היינו אז מיודדים מאוד. התוכנית שלי היתה מאוד קופצנית ומשוגעת, וקידמה הרבה אמנים. אורי אהב את זה, גם אריק מאוד אהב את זה, ואני כמובן נתתי להם הרבה מקום בתוכנית. השמעתי שירים שהוציאו, וגם השתתפתי בכמה וכמה יצירות שלהם.
המערכון של חידון התנ"ך בכלל התחיל ברדיו. עשינו אותו בפעם הראשונה בתוכנית של אורי בגלי צה"ל. זו היתה פרודיה מאוד קופצנית, עדיין לא נכללו בה כל הדמויות, וגם רוב הבדיחות לא היו מחודדות ומתוסרטות כהלכה. אחר כך, כשזה עוּבד לגרסה הטלוויזיונית ב־1971, חידדנו אותו לדרגת שלמות, שהפכה אותו לאבן דרך בתרבות הישראלית. צילמנו במצלמה אחת של דוד גורפינקל, ואני זוכר שהוא לא הצליח להחזיק אותה יציבה מרוב צחוק. העין שלו דמעה, והמצלמה רעדה. היה יפה לראות איך הדמויות, השופטים והמשפטים (כמו "מה הוא קופץ?") עובדים בצורה מרהיבה, אפילו לפני העריכה. זה היה עשוי לתלפיות.
אלו היו השנים הראשונות של הטלוויזיה בארץ, ולכן התוכנית "לול" צולמה ממש כמו סרט, וגם העריכה היתה קולנועית מאוד. למשל, "לה מרמור מאת פרלש" מצולם ממש כמו סיטואציה בקולנוע צרפתי.
עד היום, אם יש משהו שמאוד מוזר לי באורי זה שאדם כמוהו, שפעל כל כך חזק בתחום היצירה, החליט יום אחד לפרוש ממנה לחלוטין. אין לי בעיה עם החזרה שלו בתשובה, אבל למה לפרוש? זה חבל, כי מדובר בגאון, איש מוכשר עם המון יכולות. והרי יש עוד דתיים בשואו־ביזנס בארץ. למזלנו הוא השאיר לנו הרבה מאוד יצירות מופת, שישרדו לנצח.
• • •
אורי זוהר (82) היה אחד השחקנים והקומיקאים המובילים בשנות ה־60 וה־70, והטביע חותם על הקולנוע, הטלוויזיה והבידור הישראליים. שירת בלהקת הנח"ל בשנות ה־50 והיה ממקימי להקת בצל ירוק. אחר כך שידר תוכניות רדיו, העלה מופע יחיד ונחשב לאחד מראשוני הסטנדאפיסטים בארץ. השאלה "אני יפה?" הפכה למשפט שהיה הכי מזוהה איתו. ביחד עם צבי שיסל, אריק איינשטיין ובועז דוידזון הקים את חבורת לול, שיצרה לטלוויזיה הישראלית החדשה תוכניות שכללו מערכונים ושירים - רבים מהם נכנסו לפנתיאון. שיחק בסרטי קולנוע וביים כמה; המוכר שבהם - "מציצים" (1972). בשנות ה־70 הנחה את השעשועון "זה הסוד שלי". ב־1976 זכה בפרס ישראל, אך סירב לקבלו. באותה תקופה החל תהליך של חזרה בתשובה, התרחק מתעשיית הבידור והסתגר בקהילה החרדית בירושלים. כיום מטיף לחזרה בתשובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו