לפנות ערב ביום שלישי, השבוע, עוד יכולת לשמוע שהולכים לבחירות. עוד הערב אולי יעבירו חוק לפיזור הכנסת, אמרו. ליברמן החליט שהוא בכל מחיר הולך לקלפי, העבירו אנשי ימין ברשתות אחד לשני. הם חשדו בליברמן; היו בטוחים שהובטח לו שריון בליכוד. חלק איימו להתנגד לו בכל הכוח. ובתוך דקות, פוף! הבלון הפוליטי התרוקן מהאוויר החם, וכולם החליטו לרדת מהעץ. סיעות קואליציה היו מרוצות מכוחן וממעמדן, אפילו יתר על המידה. הדבק שנתניהו יצר לקואליציה היה חזק מדי, גם בשבילו, כדי לפרק אותו.
אבל יום השיא של המשבר הפוליטי העניק מושג על הבעיה הבסיסית של הפרשנים. כל אלה שצמודים עם האף למסכים דקה־דקה, כמו סוכני הבורסה, מוכרחים בסופו של דבר לטעות. הם פשוט מפספסים את הזרמים החזקים יותר, שלא באים לביטוי בנתונים המשתנים על המסך.
הנתון הבסיסי הוא שהציבור לא בשל פסיכולוגית ללכת לבחירות. מעבר לכל הניתוחים הפוליטיים הרגעיים, יש מהלכים שמשיגים את הכוח שלהם, את האפקטיביות שלהם, כתוצאה מהחיבור שלהם לתחושות אמיתיות של הציבור. מבחינה זאת, גם אם ראש הממשלה נתניהו אולי היה רוצה להקדים את הבחירות, הוא יכול להיות מרוצה. הציבור לא מרגיש בקצות העצבים שלו שחייבים להפיל אותו; הרצון ללכת לבחירות נובע תמיד מתחושת האזרחים שהם רוצים להיכנס כשחקן לזירה הפוליטית.
יש לכך שתי דוגמאות מהעשורים האחרונים. לקראת סוף שנת 2000, כשנה וחצי בלבד לאחר שנבחר במאי 1999, הציבור מאס באהוד ברק. הפוליטיקאים רק חיפשו את הטכניקה להיענות לרחשי הציבור. ברק עצמו הרגיש שמנהיגותו מעורערת ויזם הקדמת בחירות. מנהיגותו קרסה, כולם חיפשו בכל דרך להזיז אותו. היתה גם תחושה חזקה, שנתניהו צדק בדברים שהשמיע, באזהרות שלו, וכל האישים שדחפו אותו החוצה והעלו את הבכיר בממסד הביטחוני, אהוד ברק, הוליכו את הציבור שולל.
דבר דומה קרה ב־2007, כשנה בלבד לאחר הבחירות שבהן ניצח אהוד אולמרט בראשות קדימה. מנהיגותו התמוטטה בעקבות מלחמת לבנון השנייה, והוא לא הצליח להחזיר לעצמו את אמון הציבור. דו"חות וינוגרד לא הספיקו כדי לגרום לו להתפטר. בכירי התקשורת ידעו לשכנע אותו שהמסקנות לא מחייבות אותו למהלך שכזה. בסופו של דבר, החקירות - עם הדרמה הגדולה של עדות טלנסקי בבית המשפט המחוזי בירושלים - זעזעו את המערכת. במצב ההוא, כאשר אהוד ברק, שר הביטחון בממשלתו, וציפי לבני תבעו מאולמרט להתפטר - לא נותרה לו ברירה. גם אז חלק ממרכיבות הקואליציה השתעשעו באופציה של ממשלת המשך, שבראשה מספר 2 של קדימה, ציפי לבני. ושוב, הרעשים שהגיעו מלמטה הם שהובילו בסופו של דבר לבחירות. פתאום הציבור לא היה "עייף" מהליכה לקלפי ולא קנה את דברי ההבל הרגילים שמדובר בבזבוז מיליארדים.
במצב הנוכחי, הציבור מאס בכוחות האופוזיציה שהפכו את השילוש של משטרה־תקשורת־פרקליטות לכוח הפוליטי העיקרי. אין לו שום צורך לסלק את נתניהו. גם מרכיבות הקואליציה פעלו בקנאות לצורך שימור הממשלה הטובה הזאת, כפי שחזרו והתבטאו. מה יקרה אם יוגש כתב אישום נגד נתניהו בסעיף כלשהו, בשלב כלשהו? אפשר לראות את התנהלות הבית היהודי, כולנו והחרדים השבוע כהתחייבות ללכת יחד לאורך כל הדרך. אם אחת מהן תנשור בעקבות הגשת כתב אישום, תפרוץ "מלחמת אחים" בתוך הימין, משום שרוב הציבור הימני אינו נותן אמון בהליכים נגד ראש הממשלה ועושה הפרדה ברורה בין המישור המשפטי למישור הפוליטי.
שגיאה כפולה: ההתפטרות של רבין ב־77' היא לא דוגמה לנורמה ציבורית, אלא לרחשים תת־קרקעיים שהביאו לנפילתו
"תחושות הציבור". זה נשמע עמום ודיפוזי. אבל תמיד היה קשר מובהק בין תחושות של קהלים רחבים בימין או בשמאל לבין גורלם של ראשי ממשלה. אפשר להוכיח שזה התקיים גם בפרשת התפטרותו של יצחק רבין, בממשלתו הראשונה, בשנות ה־70. זה אחד המיתוסים הגדולים בחיים הפוליטיים - שרבין יצר נורמה ציבורית כאשר התפטר בעקבות הגילוי העיתונאי של דן מרגלית, שחשף את חשבון הדולרים (מארס 1977).
במבט לאחור, ממשלת רבין היתה טובה, בטח כשמביאים בחשבון שהוא היה צריך להחזיר את המדינה ואת הדמוקרטיה לתפקוד אחרי מלחמת יום כיפור. התפטרותו של רבין מראשות הממשלה התרחשה בדצמבר 1976, בעקבות טקס קבלת מטוסי 16-F שהתאחר וגרם לכמה שרים לחלל שבת בדרך הביתה. זה הספיק לאחת הסיעות הדתיות להצטרף להצעת אי אמון, ורבין החליט לעשות תרגיל ובעצמו התפטר.
מאחר שלא מקובל להתפטר פעמיים מתפקיד ראש הממשלה, מה שקרה בעקבות חשבון הדולרים היה עניין אחר. רבין התפטר ממועמדות מפלגת העבודה לראשות הממשלה בבחירות הקרובות, ולמעשה פינה את הדרך לשמעון פרס.
אבל השתלשלות האירועים הפוליטית לא העבירה את הזרם העיקרי שפעפע מתחת לפני השטח והביא לנפילתו של רבין. פרשת הדולרים באה לאחר שלאורך כל שנות ה־70 ובעיקר ב־76' ובתחילת 77', נחשפו פרשיות שחיתות בסדרי גודל מזעזעים הרבה יותר מאלו שאנחנו שומעים עליהן היום. שיאן היה פרשת אשר ידלין והתאבדות השר אברהם עופר. רבין לא זכה באמון הציבור בבחירות כלליות, אלא נבחר כתוצאה ממאבק סיעתי במרכז מפלגת העבודה. אחד הנדבכים שעליהם נשען - התמיכה בתוך המפלגה - נשבר. הח"כים הדתיים, בחושיהם החדים, הבינו שהציבור לא תומך בממשלה ומצאו הזדמנות להרחיק את עצמם ממנה. רבין עצמו כנראה לא הרגיש שהוא חייב להגן על שלטונו.
כתב אישום נגד נתניהו יאחד את הימין - שיעזוב את הקואוליציה. נפתלי בנט // צילום: אלכס קולומויסקי
בלהט השנאה: יש קבוצות בציבור שלא מסוגלות לבטא את שמו של נתניהו מרוב סלידה. מה זה אומר עליהן?
אבל במישור הציבורי יש בעיה אחרת. הקיטוב הוא נוראי. יש קבוצות שבתוכן רמת השנאה לנתניהו עולה על מה שאני זוכר משנאת הימין ליצחק רבין ב־1995. אפשר לקלוט את זה משיחות עם אנשים שמייצגים משהו בציבוריות הישראלית.
דיברתי לאחרונה עם שלושה אישים בעלי פרופיל ציבורי, עם נגיעה לנושאי ביטחון. אחד מהם, שנשאר מין שמאל־סוציאליסטי ישן, יגאל אלון מודל המאה ה־21, השמיע את צמד המילים "מלחמת אחים". אמרתי לו שעוד הרבה לפני החקירות שמעתי דברים איומים מידידים שלי, שנמצאים בקצה השני. דברים מזעזעים שנאמרים על ידי אנשים שמגיעים לאירועים ציבוריים אופנתיים שמדווחים בתקשורת.
אדם אחר, איש ביטחון שאינו צרוב בלהט השנאה, סיפר לי על מפגש של מאות אנשי ארץ ישראל הטובה, התנועתית, של פעם. השיח שם בין החברים, כולם בני 70 ומעלה, היה אובדני. הם ביטאו תחושות חידלון מעורבות ברדיקליזם רושף של אנשים שיצאו מאיזונם.
ידיד, איש ימין דווקא, שנכח בחוג בית של בוגי יעלון, סיפר שהאיש לא היה מסוגל להגות את שמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. "ההוא", "המושחת", "הזה", "אתם יודעים למי אני מתכוון". נזכרתי באותם קצינים בכירים בעלי שם, שבזמן המחאה החברתית של קיץ 2011 פרסמו ברשתות החברתיות סיסמאות מהפכניות אלימות שהעידו על רצון למוטט את המשטר בכוח. ואלה היו אנשים שבאופן נורמלי הם מאוזנים ושקולים.
מצד שני, מדובר בסוג אוכלוסייה שגם אם היא מוציאה את עצמה מהדעת בגלל החיים בתא מעצר משותף, שבו קוראים את עיתון "הארץ" ושומעים ברמקולים נון־סטופ את אילנה דיין ואמנון אברמוביץ' - היא יודעת לשלוט בעצמה.
יש לי תיקים על כולכם: סרט חדש, "מותו של סטלין", יכול לרמוז שגם בישראל יש תשתית שמקבלת בהבנה מגמות טוטליטריות
חבל שהמפכ"ל רוני אלשיך פספס ביום אחד. ב־6 במארס, יום לאחר יום השנה ה־65 למות סטלין, הוא אמר: "ייזהר כל אחד מנהגו וממזכירתו". ואילנה דיין חושבת שדמוקרטיה גוועת בחושך ושהאיום עליה מקורו בשלטון.
כפי שאין להשוות את המצב בישראל לטורקיה, כך ודאי שאין להשוות לבריה"מ הסטליניסטית. ובכל זאת, בסוף השבוע שעבר יצא בארה"ב סרט מעורר תיאבון, "מותו של סטלין". שורות אקראיות מהסרט, על פי המדווח, נשמעות מוכרות. "יש לי תיקים על כולכם", אומר לברנטי בריה לחברי הצמרת העומדים המומים סביב גופת הווז'ד שקרס על רצפת הדאצ'ה. או: "תדאג להכניס את אשתו לתא צמוד. כדי שהוא יוכל לשמוע אותה. שיבין מה עושים לה".
האם בישראל כבר יש פקידים בשכר במשרדים השונים, שתפקידם להוסיף כוח אש ל"נהג" ול"מזכירה" והם מוסרים דו"ח שבועי למשטרה ש"נלחמת בשחיתות"? אלשיך הזהיר שהמעטפת הקרובה לכל אחד יכולה להתהפך עליו.
אז אני דווקא כן רוצה להזכיר שוב, שיש בישראל תשתית אידיאולוגית ונפשית רחבה שהוכשרה לקבל בהבנה מגמות טוטליטריות. שמעתי מאדם שאני מעריך שכגודל פולחן השנאה לנתניהו, כך עומק ההזדהות והסגידה שהיו בעבר הרחוק לרודן סטלין. קיימת אמירה ידועה של טהרני "איכות השלטון", המחלקת את העולם ל"בני אור" ול"בני חושך". חלוקה שמי שהשתמש בה לצורכי תעמולה לפני יותר ממאה שנה היה לנין.
בעבר היה לי תחביב לאסוף כל מיני עדויות גרוטסקיות על ממדי ההתפשטות של פולחן סטלין בישראל של פעם. כל הסיפורים האלה על מורים בבתי הספר של השומר הצעיר, שפרצו בבכי לעיני תלמידיהם כשהתקבלה הבשורה האיומה על מות הרודן. בן קיבוץ ותיק סיפר לי בראיון כיצד התכנסו כל חברי הקיבוץ וילדיו בחצי גורן מסביב למגרש הכדורסל, ושם זעק אביו: "התייתמנו! ה־ת־יי־תמנו!" והחברים פרצו יחד איתו בבכי. זה היה הנושא הבולט. אורי עתיר מקיבוץ מענית זכר בדיוק את זה: פעם ראשונה שהוא וחבריו הילדים ראו את המבוגרים בוכים. בדרך כלל, אם נהרג חבר או בן משק צעיר, עמדו ההורים חשוקי שפתיים מסביב לקברו ולא הזילו דמעה. הפעם, כשמצביא השלום וגאון המהפכה הפועלית מת בעיתוי קלאסי של פורים, הרשו לעצמם החברים להתפרק.
אלה שמתנפלים היום על מנהיגי מפא"י צריכים לזכור שהם חששו בתחילת שנות ה־50 שתתלקח כאן מלחמת אזרחים. למעשה, אפשר להגדיר את המתרחש בין אלטלנה ב־1948 לבין הפילוג בקיבוץ המאוחד שהסתיים ב־53'-54' כתקופה של מלחמת אזרחים כבושה.
בדיון בממשלה על רקע מלחמת קוריאה, אמרה גולדה מאיר כי היא חוששת מהתפרצות של מלחמה פנימית סביב הנושא של בריה"מ וסביב נושאי הדת. "בדיוק כמו בן־גוריון, אני מוכנה לכל מלחמה פנימית אם וכאשר היא הכרחית", אמרה גולדה (2 באוגוסט 1950). "לפי דעתי, אנו עומדים בפני שתי סכנות פנימיות בארץ... מר שפירא נדמה לי אמר פעם, בישיבת הממשלה: 'כנראה שאין ברירה ותהיה מלחמה על עניין הדת בארץ'. אני אומרת: ייתכן ותהיה. אני רוצה לדחותה עד כמה שאפשר. איני רוצה בה. איני יודעת אם היא הכרחית... לא במידה שווה, במידה אחרת במקצת, לא יהיה לנו מנוס ממלחמה עם מפ"ם, עם כל מה שמר סנה מסמל... גם פה אסכים למלחמה רק כאשר יהיה הכרח. איני אומרת בזה שצריכה להיות מלחמה אידיאולוגית חריפה יומיום. לפי מיטב הכרתי, זה יהיה יותר ממלחמה אידיאולוגית. אמנם במדינה יש בתי סוהר ואפשר יהיה להכניס בחורים לבתי הסוהר. איני ששה לכך. כאשר יהיה צורך - אין ברירה, אבל רגע לפני כן - לא".
האקטואליה של "מות סטלין" היא בסממני הטוטליטריות שצומחים בעידן הנוכחי מלמטה; אנשים באמריקה ובישראל לא רק נזהרים, אלא גם קצת מפחדים. בין השאר מפחדים ששי ניצן ורוני אלשיך ילחצו עליהם להגיד את "האמת"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו