הוא סומן כקצין יוצא דופן, פורץ דרך. ביחידת המבצעים המיוחדים, היחידה החשאית של חיל המודיעין, קלטו מייד את כישוריו המבריקים ואת המקצוענות חסרת הפשרות שלו. במשך 13 שנים יזם ופיתח פרויקטים מודיעיניים מתוחכמים, שסיפקו לצה"ל מענה לצרכים מבצעיים וזיכו אותו פעמיים בפרס ראש אמ"ן.
אבל לפני 11 חודשים התגלה בגופו של רס"ן דוד שוקרון סרטן קיבה במצב מתקדם, וכעבור שלושה חודשים, בגיל 32, נפטר. את הפרס השני על פרויקט שפיתח, שהוענק לו לפני חודש וחצי, כבר לא זכה לקבל בעצמו.
סרן ט' (25), אלמנתו, קצינה מוערכת באגף המודיעין, שירתה בעבר ביחידה שבה שירת גם הוא, והכירה אותו כששימש כמפקד שלה במערך המ"מ. בערב שלפני קבלת הפרס היא ישבה בסלון ביתם, אוחזת בבתם הקטנה נגה, שחגגה לא מכבר יום הולדת שנתיים.
"אמרתי לה שמחר נעלה על הבמה ונקבל את הפרס שאבא זכה בו, אבל הוא לא יהיה איתנו, כי הוא בשמיים", היא מספרת בדמעות. "נגה התעקשה ואמרה: 'אבא כן יהיה, אבא יבוא' - ואני לא יכולתי לעצור את עצמי ובכיתי המון. היא שאלה אותי, 'אמא, למה את בוכה?' ועניתי לה שאני מאוד מתגעגעת. היא הסתכלה עלי ואמרה: 'גם אני'.
"נזכרתי באיזו אופוריה היינו, דוד ואני, כשהוא קיבל את הפרס הראשון שלו, שבועיים אחרי שנגה נולדה. הפעם הוא לא זכה לראות את הכבוד שחולקים לו על הפרויקט המדהים, פשוט מדהים, שהוא עשה.
"בטקס צעדתי עם נגה, יד ביד, וקיבלנו יחד את הפרס בשמו של דוד. הייתי כל כך גאה בו, וכל כך חסרתי אותו. הרגשתי כל כך בודדה".
היא צעירה יפהפייה, צנומה, עם חיוך שובה ושיער חום ארוך, בעצמה קצינה מוערכת במערך המבצעים המיוחדים. נולדה בארה"ב, אמה נילי היתה בעבר רס"ן בצה"ל ואביה יואב איש עסקים. בגיל שנתיים, לאחר גירושי הוריה, היא שבה לארץ עם אמה. גדלה ברמת פולג, ובגיל 11, אחרי נישואיה השניים של אמה, עברו להרצליה. שם שיחקה טניס ונחשבה לתלמידה מצטיינת.
בתיכון בלטה במקצועות הריאליים, וידעה כל הזמן שהיא רוצה שירות צבאי משמעותי, "כי גם אמא וגם בעלה עשו קריירה צבאית מפוארת, הוא הגיע לדרגת תת־אלוף".
* * *
ביולי 2010 התגייסה ט' לחיל המודיעין. בתום טירונות קצרה וקורס מיוחד בן שלושה חודשים מונתה למש"קית מחקר במערך המ"מ, הנחשב ל"מוח" של היחידות המיוחדות. שם היא גם פגשה לראשונה את סרן דוד שוקרון, המפקד הישיר שלה.
"התחברתי אליו מהרגע שראיתי אותו. מייד ראיתי עד כמה הוא מיוחד, הערצתי אותו. היו בו אנושיות וחום שנגעו בי, והוא היה חכם מאוד. הרגשתי שיש לי את מי לשתף בדילמות שלי בעבודה.
"לא אשכח איך הגשתי לו מסמך של עמוד שהתבקשתי לכתוב, והוא החזיר לי אותו עם שני עמודי הערות, דרש שאקליד הכל מחדש ואגיש לו בצורה מסודרת. הוא עשה את זה בנחישות ובמקצועיות הבלתי מתפשרות שלו, אבל גם בחן גדול שכבש אותי.
"מבחינתי, זה היה די נורמטיבי שחיילת מתאהבת באישיות של המפקד שלה, באנושיות שלו, ומאוד מעריכה אותו. זה לא היה משהו רומנטי, דוד גם היה אדם מאוד ישר ולא היה נותן לדבר כזה להתרחש. כבר בשלב מוקדם אמרתי לחברה שלי ביחידה, חצי בצחוק, 'את עוד תראי, אני ושוקרון נהיה זוג ונתחתן'.
"אבל עמוק בפנים לא האמנתי שזה בכלל ייצא לפועל. הוא היה אז בן 25, מבוגר ממני בשבע שנים, והיתה לו בת זוג".
שבועות אחדים לאחר שט' הגיעה ליחידה, נפרד שוקרון מחברתו. אחרי ארבעה חודשים הוא עבר לתפקיד אחר ביחידה, והפסיק לשמש מפקדה הישיר של ט'. רק אז השתנו היחסים ביניהם.
"היום אני כבר יכולה להודות שאני התחלתי איתו", היא מחייכת. "עשיתי לו קצת עיניים, והתחלנו לדבר יותר לעומק. שיתפתי אותו בעניינים אישיים שלי, ולאט לאט התקרבנו. הוא קלט מהר שאני רוצה אותו, אבל נתן לי קצת זמן של מתח, לראות אם אני רצינית.
"יצאנו לדייט באיזה פאב, ואני זוכרת שהיה כיף וזורם. בעקבות הפגישה הזאת התחלנו לצאת, אבל שמרנו על הקשר שלנו בסוד. לא שזה היה לא בסדר, הרי הוא כבר לא היה המפקד שלי, אבל רצינו להצניע את זה. שנינו הרי מומחים בבלימה של מידע.
"בתקופה ההיא הייתי חוזרת הביתה רק בסופי שבוע, ואז היינו נפגשים. עמדנו במשימה בגבורה, למרות שמתתי כבר לספר על זה לחברים ולחברות סביבי".
אחרי שנה וחצי ביחידה יצאה ט' לקורס קצינים. "הקורס היה מאתגר. היתה לי הקלה גדולה, כי סוף סוף יכולתי לספר לעולם שדוד ואני בני זוג. שכרנו יחד דירה ברמת גן, והיה לנו כיף".
ליחידה היא חזרה בסוף הקורס, כקצינת מחקר. דוד עבר כעבור שנה לתפקיד ראש מדור במ"מ.
* * *
לפני כשמונה שנים התגייסו ליחידה גם שתי אחיותיו התאומות של שוקרון, ש' ו־ד'. "זאת היתה תקופה מדהימה", אומרת ט'. "האחיות של דוד הגיעו ליחידה בעקבותיו, בהפרש של חודש זו מזו, והיינו כולנו באותו מקום, בתפקידים שונים. היו הרבה רגעים משותפים של ארוחות בוקר וצהריים משותפות. היו צוחקים עלינו שהשוקרונים השתלטו על היחידה".
ד', היום סרן, מילאה בעבר כמה תפקידים ביחידה. גם היא פגשה בה את בעלה, שנה לאחר שהתגייסה. "דוד כיוון אותנו והעניק לנו המון ביטחון ואוזן קשבת", היא אומרת. "זו היתה חוויה לשרת איתו ועם ט'.
"היו ימים שהספקנו רק להגיד שלום חטוף, אבל היה גם זמן איכות ביחד. יום אחד כל היחידה יצאה לטיול, וצחקו שאוטובוס אחד שייך רק לשוקרונים. אנחנו נהנינו מכל רגע".
ש', אחותה התאומה, ששירתה גם היא כסרן ביחידה, אומרת שחשה גאווה גדולה כאחותו של רס"ן שוקרון. "היתה בינינו אהבה גדולה. שתינו היינו מאוד גאות בו, ואנחנו יודעות היטב עד כמה הוא היה מוערך.
"היה שלב שעבדנו כולנו על פרויקט משותף, כל אחד בציר שלו, וזאת היתה חוויה בלתי רגילה. ארבעה אנשים, משפחה אחת, לטובת המדינה. אנחנו גם יודעות על מה ולמה הוא קיבל את הפרסים שלו. הוא תרם רבות לביטחון המדינה ולחיל המודיעין".
ט' ודוד ביום חתונתם. "כבר בשלב מוקדם אמרתי לחברה שלי מהיחידה, 'את עוד תראי, אני ושוקרון נהיה זוג"
ט' ודוד נישאו לפני ארבע שנים וחצי. "דוד היה איש של אנשים, והוא התעקש להזמין לחתונה את כולם. מבחינתו, כולם היו החברים הכי טובים שלו - מהיחידה, מהאזרחות. היו שם יותר מ־800 איש, והיה שמח מאוד.
"טסנו לירח דבש בתאילנד, עשינו שם שבועיים משוגעים. גם שם דוד לא הסכים להתנתק לגמרי, ודאג להתחבר כל הזמן לאתרי החדשות ולהתעדכן".
הם התנהלו כזוג צעיר ואופטימי, עם קריירה צבאית מבטיחה. דוד למד במקביל לתואר ראשון במינהל עסקים במכללת קריית אונו.
* * *
נגה נולדה בנובמבר 2015. "דוד היה משוגע עליה", מספרת ט'. "הוא התאהב בה כבר כשהיתה בבטן שלי. בבית הוא לא הפסיק לפנק אותה, ואהב להשתולל איתה בגני שעשועים. הוא לקח אותה איתו לבתי קפה, היה קם אליה באמצע הלילה ומאכיל אותה מבקבוק. רצה כל הזמן להסניף אותה".
"היה לנו ויכוח אם נגה אמרה אבא או אמא כמילה ראשונה שלה. אני אומרת בוודאות שהיא אמרה 'אמא', אבל דוד, כמו דוד, היה עקשן ולא הסכים לקבל את זה. הוא תמיד טען שזה היה 'אבא'".
היא אומרת שנגה הקטנה מזכירה בקווי אישיותה את אביה. "עקשנית מאוד, אבל גם סבלנית ואוהבת אנשים. היה להם קשר מאוד מיוחד".
שבועיים אחרי לידתה של נגה זכה דוד ב"פרס לחשיבה יוצרת", היוקרתי ביותר שמעניק ראש אמ"ן, על פרויקט חשוב שהגה ויזם. "ידעתי כמה קשה הוא עבד על הפרויקט ההוא. הוא שיתף אותי בלבטים שלו, ועזרתי לו לחשוב על הדברים. טקס קבלת הפרס היה אחד הערבים הכי מאושרים ומרגשים בחיינו".
בשידה בסלון דירתם של ט' ודוד מונחות עדיין תמונות מאושרות מתחנות בחייו. באחת מהן הוא נראה זורח ביום נישואיו, באחרת הוא קורן עם נגה שלו. ויש גם תמונה מאוחרת יותר, נוגעת ללב, שט' צילמה בימי המחלה. נגה נראית בה כשהיא מניחה את ראשה על אביה השוכב.
אמו של דוד, מימי (58), ושתי בנותיה התאומות, שמצטרפות אלינו, מביטות בתמונות ולא מפסיקות לבכות.
"לפני שנה דוד התחיל להרגיש נפיחות וכאבים בבטן", אומרת ט' בעיניים אדומות. "עוד הרבה לפני זה הוא סבל מצרבות וגילו לו חיידק בקיבה. הוא טופל ועשה את כל הבדיקות, והכל היה בסדר. שבועיים אחרי שהתחיל להרגיש רע, ביום ההולדת של אבא שלו, היינו במסעדה בפתח תקווה, והכאבים שלו הפכו בלתי נסבלים.
"נסענו לאיכילוב, ובהתחלה חשדו שזה התקף אפנדיציט. עשו לו CT, ובסוף השבוע שחררו אותו הביתה עם סיכום רופא וביקשו שנחזור ביום ראשון להמשך הבדיקות. דוד קרא את הסיכום בבית. הרופא כתב כל מיני מונחים רפואיים. דוד הלך מייד לאינטרנט ובדק מה זה. מהר מאוד הוא הבין שיש לו סרטן".
האם, מימי: "עד אז הכל היה מושלם. הבן שלי היה החבר הכי טוב שלי. עשר פעמים ביום היה מתקשר אלי. התחתן עם אישה מדהימה, הביאו לי נכדה מושלמת. ואז הכל התקלקל.
"אחרי שדוד חזר עם תוצאות ה־CT מבית החולים, היה לנו סוף שבוע ארור. הייתי איתם בבית, ודוד קרא לי לחדר צדדי וביקש שלא אגיב בצעקה למה שהוא עומד לספר לי. ואז הוא אמר: 'אמא, פענחתי את התוצאות. יש לי סרטן'.
"חשבתי שכל הבניין נופל לי על המוח. צעקתי עליו, 'מה אתה מקשקש? מי אתה בכלל שתפענח CT?'
"הבעיה היתה שבתוך תוכי, בפנים, ידעתי שדוד תמיד צדק בכל מה שהוא הוציא מהפה".
דוד עם בתו נגה. "הוא היה מנהיג מלידה. בגיל 12, כשביקר עם הכיתה שלו בכנסת, הוא אמר לי: 'אני אהיה ראש ממשלה", מספרת אמו
למגינת ליבם של כל אוהביו, דוד צדק גם הפעם. כעבור שישה ימים הגיעה האבחנה הרשמית, והם הוזמנו לפגישה באיכילוב. "אמרו לנו שיש לו סרטן במצב מתקדם מאוד בדופן הקיבה, שלב 4, ששלח כבר גרורות בפיזור נרחב", מספרת ט' בכאב.
"בכיתי בלי הפסקה. עד אותו רגע חשבתי שאולי הוא טועה. אולי זה בכל זאת לא זה. סרטן היה משהו של אחרים. והנה, זה אצלי בבית, פוגע באהוב ליבי, ובצורה הכי קשה. הייתי בהלם מוחלט.
"גם לדוד היה קשה, כי הוא מייד הבין את חומרת המחלה. היו כמה ימים שהוא היה ממש שבור. אבל הוא כל הזמן חשב עלי, ניסה בכל מאודו לשמור עלי, שלא אחשוש.
"אני נכנסתי בתגובה למנגנון הגנה. אמרתי לכולם, 'עזבו, הוא ייצא מזה'. ראיתי כמה האיש החזק שלי רוצה לחיות. דוד מאוד מאוד רצה לחיות. אמר שיקבל כל טיפול שבעולם, רק כדי שיהיה לו סיכוי, למרות שהוא היה גם מאוד מפוכח והבין היטב עד כמה המצב קשה".
מימי פורצת שוב בבכי. "לא עזבנו אותו לשנייה מאז אותו יום ארור. הוא אמר לי, 'אמא, אם אלוהים אוהב אותי - אני אחיה עוד שמונה חודשים'. וביקש שלא נעזוב אותו. לא עזבנו אותו לרגע".
ט': "ב־31 במארס 2017, בדיוק ביום ההולדת שלי, דוד התחיל לקבל טיפולי כימותרפיה באיכילוב. הוא היה מאושפז לסירוגין - מקבל טיפולים וחוזר הביתה. נגה התחילה לשאול שאלות, כי פתאום אבא שלה לא היה בבית ימים שלמים. היא היתה מחפשת אותו בכל הבית ושואלת, 'איפה אבא?' הייתי עונה לה שהוא לא מרגיש טוב ושהוא יחזור, ואז הולכת הצידה ובוכה.
"בלילות הייתי מתרסקת לשינה בשעות מאוחרות. בבוקר הייתי מסיעה את נגה למעון ואז נוסעת לבית החולים להיות עם דוד, לעשות כל מה שאפשר כדי לפנק אותו. הייתי מלטפת אותו, עושה לו מסאז' ברגליים, משמיעה לו שירים של אריק איינשטיין ועידן רייכל, שהוא כל כך אהב, וגם את 'היום' של אהוד בנאי, שהיה שיר החתונה שלנו.
"דוד כל כך השתדל והיה חזק עד כמה שהיה יכול. גם כשהיה מאושפז בטיפול נמרץ היתה לו תנועת אגרוף כזאת, עם היד, לסמן לנו 'אני חזק'. גם שם הוא ניהל את כולנו ונתן הוראות. לא היתה אחות או מישהו מהצוות הרפואי שהוא לא התחבר אליהם".
* * *
בחודש האחרון לחייו היה שוקרון מאושפז. כל משפחתו, הוריו ואחיותיו שהו לצידו ללא הפסקה, לא משו ממיטתו. אבל מצבו הלך והידרדר במהירות.
"זה היה ב־12 ביוני", ט' שוב בוכה. "נגה היתה חולה, כך שנאלצתי להגיע אליו בצהריים. הוא הרגיש רע, והצוות הרפואי הרדים והנשים אותו. התיישבתי לידו ודיברתי אליו. אמרתי לו, 'אני צריכה אותך, אל תלך ממני'. ראיתי במוניטור שהדופק שלו עלה. אמרתי לו, 'אל תלך, דוד. אנחנו אוהבות אותך, אנחנו צריכות אותך'.
"זאת היתה הפרידה האחרונה שלי מאהוב ליבי".
האם מימי: "אני נטרפת מגעגועים אליו, מחכה שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה ויגיד לי שדוד יחזור. איזה ילד הוא היה. מנהיג מלידה. מגיל אפס הוא היה בוגר וידע מה הוא רוצה מהחיים.
"בגיל 12 הוא התקשר אלי מתוך ביקור של הכיתה שלו בכנסת ואמר לי: 'אמא, אני אהיה ראש ממשלה, אני כאן בכנסת, אני אהיה השוקרון הראשון שמכהן כראש ממשלה.
"הוא התייחס לכל אדם, ועזר בסתר למאות אנשים. תמיד ביקש שאמצא לו משפחות במצוקה כדי שיוכל לתרום להן".
* * *
דוד סיים את לימודי התיכון שלו בגיל 17, וכעבור חצי שנה הפך לעתודאי ולמד תואר ראשון בכלכלה ובסטטיסטיקה באוניברסיטת חיפה, שם שימש גם גזבר אגודת הסטודנטים. ב־2004, כשהיה בן 19 וחצי, עזב את הלימודים והתגייס לחיל המודיעין, שם עשה את המסלול המזהיר.
מימי: "הלכתי כמו טווס בזכותו ובזכות הבנות שלי. גם דוד וגם הבנות הם ילדים לתפארת. אבל מה, בארוחות שישי אצלנו הם שיגעו אותי. דוד ואשתו, הבת שלי ד' ובעלה, וגם הבת השנייה שלי ש' - כולם שירתו ביחד. גם בעלה של ש' הוא איש שב"כ, וכולם דיברו ביניהם כל הזמן בקודים, שלא אבין. שמתי את השיער מאחורי האוזניים כדי לקלוט כל מילה, ולא הבנתי כלום.
"אבי, בעלי, תמיד אמר לי לעזוב אותם בשקט. אבל אני רציתי לדעת הכל. הייתי מנסה לקלוט משהו ולא מבינה כלום. הטריף אותי גם שלא מספרים לי עד היום על מה דוד קיבל את הפרסים הכל כך חשובים שלו. אני זוכרת שכל הזמן שאלתי אותו: 'הפרס שקיבלת קשור לאיראן? לסוריה? ללבנון?' אבל הוא לא סיפר כלום. רק אמר, 'אמא, את יודעת שאני לא יכול לפרט'. אמרתי לו, 'אוקיי, אני יכולה לפחות לשתף בפייסבוק שזכית בפרסים?' גם את זה הוא לא נתן לי לעשות.
"כשהוא נפטר, ראש אמ"ן דאז, אלוף הרצי הלוי, בא לשבעה. אמרתי לו, 'עכשיו, אחרי שהבן היקר לי מכל מת, אתה יכול לספר לי על מה הענקתם לו את הפרסים? מה הוא עשה שם ביחידה?' האלוף אמר לי: 'דוד עשה המון למען המדינה. זה לא עניין אישי, אנחנו לא יכולים לספר, כי אנחנו לא רוצים שיידעו על כך בעולם'".
ט' ונגה. "אני זוכרת אותו מלא חיים ביחידה, וזה שומר לי אותו חי בלב ומעניק לי כוח" // צילום: אריק סולטן
בנימוקי הפרס השני, שקיבלה ט' בשמו של בעלה, נכתב: "הפרויקט שאותו הגה רס"ן שוקרון ז"ל היה פרויקט המשלב את יכולות המודיעין עם יכולות הטכנולוגיה של המ"מ. הוא נועד לאפשר לצה"ל לממש את משימותיו בהצלחה, למרות קשיים הניצבים בפני הכוחות המבצעיים - לאור התפתחויות טכנולוגיות, אמצעים ושיטות של האויב. הפרויקט מאפשר לצה"ל לבצע את פעילותו באופן חופשי ובטוח יותר.
"דוד חזה את התרומה המבצעית של הפרויקט למול הצורך המבצעי, וחתר ללא לאות למימושו בהצלחה. הפרויקט הוכיח את עצמו, הלכה למעשה, כבר בתקופה האחרונה".
* * *
סא"ל א', מפקדו של דוד, פגש אותו לראשונה בקיץ 2013, כשקיבל את הפיקוד על הענף שבו שימש דוד ראש מדור. "זאת היתה ההיכרות הראשונה שלנו, ומייד התחברנו. הוא היה מקצוען ברמה הכי גבוהה שאפשר, באמת יוצא דופן. זאת ממש לא קלישאה להגיד שחיל המודיעין ספג אבדה קשה עם מותו הבלתי נתפס. גם ברמה אישית, חטפתי מכה קשה, כי הוא היה חבר קרוב.
"בדוד היה שילוב של פטריוטיות, שממש בערה בו, עם דאגה אמיתית לביטחון המדינה, כזאת שכבר לא רואים אצל כל אחד. הוא תמיד הגדיל ראש וירד לפרטים. היו בו אנושיות, חום ודאגה גדולה לפקודים, למשפחה, לכל אדם. למרות כל הלחץ, הוא דאג להתקשר בחגים ובימי חול לאימהות של קצינים שלו, לשאול לשלומן. לאימהות קשות יום הוא דאג במיוחד. תמיד נפעמתי ממנו גם בתחום הזה.
"בהלוויה שלו בכיתי. ואני לא בוכה הרבה. דוד היה מעל הכל חבר, אדם נדיר. ביחידה סימנו אותו כאחד שיקבל דרגת סגן אלוף, והיה ברור שזה לא ייעצר שם. היה לו אופק מאוד ברור. אין לי ספק שהוא היה מגיע רחוק בצבא, והיו לו גם שאיפות ציבוריות".
קולו נסדק כשהוא מדבר על ט', אלמנתו של שוקרון. "היא היתה חיילת שלי, ובעיניי היא גיבורה אמיתית. עברה טלטלה גדולה בתוך כמה חודשים, ומתפקדת מדהים. מנהלת משפחה בגאון, ממשיכה לפתח את הקריירה הצבאית שלה. אני פשוט נפעם ממנה בכל יום מחדש. אנחנו מלווים אותה ומנסים לעזור בכל, ואנחנו מלאים השתאות מהעוצמות הפנימיות שלה".
נגה מגיעה הביתה מבית סבתה, אמה של ט', שגרה בבניין סמוך. ט' מקבלת את פניה בחיבוק ארוך. "היא גדלה מיום ליום, וזה מגיע גם עם השאלות הקשות. היא שואלת 'איפה אבא שלי?' ואני עונה לה שבשמיים.
"הגעגועים שלי אליו, גם הם בשמיים. יש לא מעט רגעים שבהם אני חשה בדידות. שמאוד קשה לי. לפעמים אני רק רוצה להגיד לו, 'דוד, קח קצת את נגה, תהיה איתה ותן לי לנוח קצת'.
"אני עוברת טיפול פסיכולוגי, שמאוד עוזר לי, ומשתדלת להיות שמחה עם נגה, להעניק לה שגרה ובית חם. אני יודעת כמה היה חשוב לדוד שנהיה שמחים. עצוב לי שהוא לא חווה איתנו כל רגע ורגע".
שבוע אחרי תום השבעה כבר חזרה ט' לצבא. "עם כל השבר הגדול, היה לי חשוב לחזור במהירות לשגרה, עד כמה שאפשר. אני יודעת שזה מה שדוד היה רוצה שאעשה. אני זוכרת אותו מלא חיים ביחידה, וזה שומר לי אותו חי בלב ומעניק לי כוח.
"למדתי ממנו כל כך הרבה, ואני משתדלת ליישם את הדברים ולהתקדם. אני רואה את עצמי ממשיכה אותו בקריירה הצבאית שלי עוד שנים ארוכות. מתקדמת לדרגת רב סרן, כמוהו, ואחר כך סגן אלוף, והלאה. אני יודעת שזה מה שהוא היה רוצה שאעשה, וחשוב לי מאוד להתקדם - גם בשבילו וגם בדרכו".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו