ראשית, העיניים סוקרות את כריכת הספר. בצבע אדום לוהט, שוכבת ילדה על גבו של סוס לבן, מחייכת בחוסר דאגה ילדית מוכרת, ולידם מוטבע בצהוב בולט שם הספר המזמין, "לא לפי הספר". הסוס הלא שגרתי, המצויר כאילו ברשלנות ילדית, מלווה בצבעים החדים, מעניק ברמז מושג על תוכנו יוצא הדופן של הספר הצנום זה, ספר שירה פרוע למדי לילדים קטנים (מגיל 6 ואילך) מאת הדר נדלר ובאיוריה של לירון כהן (הוצאת גוונים). אסופת השירים מורדת בכללי התקינות הפוליטית והתפיסה המגוננת הרווחת בספרות הילדים, אך עושה זאת בחן, בהומור מדגדג ולא בכבדות. שירים קטנים לדור המודע, אם תרצו.
שאלות על זהות מגדרית, שומן והתקפי אכילה, גזענות, בדידות וניכור הורי וחברתי הם הנושאים שנדלר מעלה בטבעיות, ואיוריה של כהן מעניקים להם תוקף בזכות הקו המינימליסטי, "השבור". "אם היה קיים ספר כזה כשהייתי קטנה, יכול מאוד להיות שהייתי מרגישה פחות בודדה", אומרת נדלר, בת 46, מנחת קבוצות ובוגרת לימודי פוטותרפיה. "להיות לסבית צעירה בשנות ה־80 היה שונה מהיום. גדלתי במושב קטן והומוגני בעל אווירה סטרייטית מאוד, והיה קשר של שתיקה ובושה, שלא ממש ידעתי מה לעשות איתו. עם השנים הכרתי נשים במצבי וזה הקל את ההתמודדות. מובן שהיום זה לא אישיו".
איור של לירון כהן מתוך הספר
"נולדתי בת, / הרגשתי בן - / מה זה בכלל להיות בת? / אני רוצה להיות בן! / זה החיים שלי, כן".
השיר משקף את החוויה שלך?
"לחלוטין. נולדתי בת אבל תמיד הרגשתי בן. בגילים קטנים מאוד, את או אתה עדיין לא מפנימים או ערים לחוקים החברתיים ואת לא שואלת את עצמך אם את יכולה להיות משהו אחר. רק כשאנחנו גדלים אנחנו מבינים שהריחוף המגדרי הזה לא מתקבל טוב, ואז מתחילות בושה ושנאה עצמית. הטרנסג'נדרים של היום הם ההומואים והלסביות של האייטיז מבחינת הקושי להתקבל בחברה. השיר הזה חשוב לי כי כבר מגיל צעיר ילדים וילדות רבים מרגישים לא נוח בתוך הגוף של עצמם, וחשוב שהם והן יידעו שזה לגיטימי".
כריכת הספר (גוונים)
אחד השירים בספר עוסק במודל המשפחה האלטרנטיבי, שנדלר מקיימת גם בחייה האישיים. יש לה ילדה מבת זוג קודמת וכיום היא בזוגיות עם אישה שלה שני ילדים. "יש לי אח מאמא ואבא שלי / ואחות מבת הזוג של אמא שלי / יש לי שני אחים קטנים מאבא שלי / ומאשתו החדשה / ויש לי את הכלב אנריקה / אני לא זוכרת ממי בדיוק..."
עמדת הדוברת בשיר מפוכחת. מבחינתה, ריבוי האופציות הוא עניין יומיומי שאין להתעכב עליו.
"כן, כי זה באמת לא אישיו היום וגם הילדים שלי לא עושים מזה עניין מיוחד, אלא מתייחסים לזה לעיתים בהומור, כמו בשיר הזה. צריך להבין שלילדים היום הקיום של משפחות אלטרנטיביות הוא מאוד טבעי בגלל השיח הפתוח שהם מנהלים עם ההורים שלהם, לפחות חלקם".
"אני ילדה שמנה, / אני אוהבת לאכול. / ובמיוחד כשעצוב לי - / אני חייבת לזלול / ואבא כועס עליי
וצועק עליי / ואני לא מבינה, / למה הוא כל כך מתעצבן? / בתמונות רואים שגם הוא היה ילד שמן".
לא חששת להוציא לאור ספר לא מיינסטרימי, שמדבר על נושאים מאוד רגישים? רק בתקופה האחרונה מנסים ליישם בשיח של המבוגרים את השימוש במילה "שמנה" במקום הניסוחים המרוככים "מלאה" או "עסיסית".
"אני לא מפחדת מבוטות, אני גאה שהספר בועט. כשהייתי בשיחה בבית ספר, ילדים סיפרו סיפורים מלאים בכעס ובפחד וברגשות קשים, הם קולטים המון ומבינים המון. ה'בעיה' שלי היא שאני שבויה של האמת, וגם כשהיא לא פשוטה אני לא יכולה לשים אותה בצד, אלא לעבור דרכה. רציתי להראות שיש כל מיני סוגים של ילדים וילדות, סוגים שונים של 'ילדויות'.
"למשל, יש עוד שיר שבו הדוברת מספרת מה קורה לה כשקוראים לה שמנה. היא אוכלת "עד שכואב / כי עדיף כאב בטן / מכאב לב'". זה מה שקורה לילדה כשאתם קוראים לה ככה. בבית שלנו יש שיח מאוד פתוח על שומן, וכשהילדים שלי התחילו לתייג ילדים לפי המשקל, ניסיתי להפוך אותם למודעים יותר".
איור של לירון כהן מתוך הספר
לדעתך, הספר יתקבל בטבעיות גם מחוץ לתל אביב? לא סתם הספר יצא בהוצאה עצמית, אולי למיינסטרים הישראלי יהיה קשה לעכל אותו.
"פניתי להוצאות גדולות אך קיבלתי תשובות שליליות. חלק מההוצאות ציינו שאהבו, אך זה לא מתאים כרגע. אני מסכימה ששירים מסוימים עלולים להתקבל פחות, אבל כספר שלם הוא בועט ועדין במקביל, ומדבר לכולם".
"כשאת אומרת לי / שהחיים מורכבים / מרגעים קטנים / של אושר / ושצריך לדעת להסתפק במועט, / זה אומר שנוסעים לאילת?"
נדלר מספרת שהושפעה מהחירות המחשבתית והטקסטואלית של שירי הילדים מאת יהודה אטלס, יהונתן גפן וחנוך לוין. "אחד מהקוראים אמר לי שהספר הוא כמו 'יהודה אטלס על ספידים', ואני עניתי: 'יותר כמו יהודה אטלס על ציפרלקס'", היא צוחקת. "אבל ברצינות, חשוב לי שהספר הזה יגיע לכמה שיותר ילדים וילדות, שירגישו פחות לבד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו