מהדורת החורף של פסטיבל הג׳אז אילת, נפתחה בחמישי האחרון במופע בכורה חדש לטריו של ברי סחרוף ונחתמה אמש (מוצ״ש) בהופעה מוצלחת של שלומי שבן ו״לא סטנדרטים״. זו היתה בחירה מודעת להעניק את שתי המשבצות הבולטות הללו דווקא לשני אמנים מקומיים שלא בהכרח מזוהים כ״ג׳אז״. על שני המופעים האלה נרחיב בהמשך, אבל עצם הליהוק שלהם עורר, כצפוי, ויכוח נושן.
הדיון על מה שייך (ובעיקר מה לא שייך) להגדרה החמקמקה ״ג׳אז״ עתיק ומטרחן ובעיקר שייך לזמנים אחרים. גם הטהרנים הגדולים יסכימו כי הג׳אז שורד את תהפוכות השנים בעיקר בזכות היכולות להכיל ולבלוע פנימה סגנונות, כלים ושפות חדשות, להשפיע עליהן ולהיות מושפע בחזרה. הסצנה המרתקת ביותר כיום בג׳אז מתרחשת בדיוק בתפר שבין ההיפ-הופ והמוזיקה השחורה העדכנית, פיוז׳ן ששורשיו נטועים בשלהי הקריירה של מיילס דייויס זצ״ל, אחד האמנים המשמעותיים של הז׳אנר, או במקומות המפגש של הסצנה האתנית הגלובלית, אליה שייכים בגאון גם נציגי הג׳אז הישראלים עומר אביטל, אבישי כהן ואחרים.
אך נדמה שהפעם הדיון הצקצקני אודות הרלוונטיות נשמר על אש קטנה, הרבה בזכות העובדה שמדובר בשני מופעים טובים ובשניים שיודעים לעשות מוזיקה מצוינת. כל פסטיבל ג׳אז נחשב כיום מתהדר בשורה נוצצת של פרפורמרים שאינם ״שייכים״ אחד לאחד לז׳אנר (לרוב מסצנות של הפופ והרוק), אך הנוכחות שלהם שם מוצדקת תמיד, הן אמנותית והן מסחרית, ופסטיבל הג׳אז באילת אינו יוצא דופן.
נוכחות מוצדקת. שלומי שבן בפסטיבל ג'אז חורף בים האדום // צילום: יוד צלמים
שלא כמו אחיו הקיצי, הוותיק והמיוזע, מהדורת החורף של הפסטיבל מאופיינת בקהל הטרוגני למדי. נעדרים מכאן הצעירים (בני כל הגילאים) שבאים להיזרק כל סוף אוגוסט בהרפתקה מוזיקלית לא מעונבת. לא תמצאו כאן את נחילי התיכוניסטים, את המוזיקאים בראשית דרכם או את עשרות המשפחות בהרכב מלא שבוחרות לסיים כך את חופשת הקיץ. בגרסת החורף תמצאו חבורה בוגרת הרבה יותר (אם כי נלהבת לא פחות), שיכולה להרשות לעצמה הפוגה מעט יותר מחויטת בסופ״ש שלם אחד בפברואר. הזיהוי של הקהל המדויק הזה משפיע באופן טבעי על הרפרטואר של הפסטיבל, אך מה שהופך אותו על פי רוב למוצלח הוא היכולת למתוח עוד קצת את הגבולות. לא ממש ״להאכיל בכפית״, אלא להסתמך על האמון המצטבר ולבוא לפגוש שורה של מופעים ואמנים שאינם בהכרח מהסביבה המידית של הקהל. כלומר, מופע מסוים נבחר להיות חלק מהתכנית, כנראה שמישהו שם מבין בזה ושווה לתת בו אמון. בעידן בו אמנים לא מעטים נרתעים מלהגיע לארץ (התקשורת מדווחת בעיקר על אלה שכן או על אלה שחתמו והתחרטו) עצם קיומו של פסטיבל עשיר עם נציגות גבוהה של אמני חו״ל הוא תופעה מבורכת שיש לשמר.
השנה לקחו חלק בפסטיבל בין היתר שתי שלישיות ישראליות של בס-פסנתר-תופים: אחת של הפסנתרן הישראלי שעושה חיל באירופה ירון הרמן, ואת האחרת הוביל המתופף יוגב שטרית. הרמן, עתיר הניסיון, העניק מופע מהוקצע, הרבה בזכות המתופף המצוין שלצדו, זיו רביץ. האלגנטיות והתחכום בלחנים המקוריים לצד העיבודים וגרסאות הכיסוי בהם הוא מצטיין (ממרדכי זעירא ועד נירוונה), ממצבים את הטריו כאחד הטובים בסצנת הג׳אז הישראלית שמעבר לים.
שטרית לעומתו עושה את צעדיו הראשונים כפרונט-מן, ולמרות הבוסריות שמבקשת עוד מעט עידון, גלומה בהרכב הבטחה גדולה, בעיקר בדמותו של סתיו גולדברג, פסנתרן מרשים עם נוכחות ותעוזה, והוא רק בן 21. אם בדור הקודם של היוצרים הישראלים הצעירים אפשר היה לזהות השפעות של רכטר וכספי, בדור הנוכחי אפשר בקלות למצוא רפרנסים לאביתר ואהוד בנאי או אפילו לפורטיסחרוף.
לג׳אז הלטיני היה ייצוג בולט השנה בדמות שלושה מופעים מהגזרה: הטוב שבהם היה הדואט של אדמר קאסטנדה, נגן הנבל הקולומביאני וגבריאל מיראבאסי, נגן הקלרינט האיטלקי. קאסטנדה מצליח לפצל את הנבל כשיד שמאל מנגנת על פי רוב את תפקידי הבס והימנית מחלצת כלי סולו מוביל ורבגוני, כאילו המדובר בשני כלים נפרדים ובשני מבצעים שונים. הרפורטואר של השניים נודד מווריאציות של מוזיקה לטינית, נגינת slap במחווה לג׳קו פסטוריוס ועד לקטעים שמהדהדים פלמנקו.
המופע בהובלתו של נגן המפוחית הברזילאי גבריאל גרוסי היה מופע לטיני מוצלח נוסף בהובלת כלי פחות שגרתי. אל המאסטר חברו שני מכרים ותיקים מקומיים: נגן כלי ההקשה ז'וקה פרפיניאן והגיטריסט מרסלו נמי, שהכירו בריו לפני שנים. במופע כיכבו קטעים מקוריים של השלושה לצד ביצועים לאייקונים גדולים של הג׳אז הברזילאי, מג׳יסמונטי ועד הרמטו פסקואל. רגע מוצלח במיוחד נרשם כשהטריו ביצע את ״ריקוד ההוביטים״ של שם טוב לוי לשמחת הקהל האוהד.
מופע לטיני מוצלח נוסף בהובלת כלי פחות שגרתי. גבריאל גרוסי בפסטיבל הג'אז // צילום: יוד צילומים
המופע הפחות חזק בגזרה הלטינית היה שייך לחמישייה של הכנרית והזמרת הקובנית איליאן קניזרס. על אף נוכחות בימתית מרשימה ולהקה מוצלחת, משהו במופע המהוקצע הזה נשאר מרוחק ומתוכנת מדי. לקהל שהתמוגג מההופעה זה כנראה הפריע פחות. שווה לציין לטובה גם את ההרכב השוויצרי-אוסטרי של ״רום-שרר-אברלה״, גם הוא במבנה לא ״ג׳אזי״ קלאסי: גיטרה, חצוצרה/פלוגל ואמן ווקאל מוכשר כמו שד. שרר מהפנט בקולו, משחק איתו ומפגין וירטואוזיות שקשה להגדיר במילים. יש בו את היכולת המפתיעה להישמע כמו חצוצרה נוספת על הבמה, מכונת ביט בוקס מדויקת להפליא וזמר שכאילו ״בלע״ לתוכו את פרינס, בובי מקפרין, ריצארד בונה ודאפר יוסוף, לתוך איש כריזמטי אחד.
עוד הופיעו ההרכב השוויצרי Vein במופע שהוקדש ברובו לעיבודים ללחנים הקלאסיים של מוריס ראוול הצרפתי (באירוח מצוין של הסקסופוניסט עמית פרדימן), ומאסטר הקונטרבס הצרפתי רנו גרסיה פונס, שנאלץ לשנות את התכנית המקורית (בשל היעדרותו של נגן האקורדיון שלו) ולבצע חצי תכנית בסולו ובחצי השני דואט עם נגן הוויברפון סטפן קרצ'י.
נאלץ לבצע חצי מופע בסולו. רנו גרסיה פונס // צילום: יוד צלמים
ואיך היו סחרוף ושבן? בשורה התחתונה - ראויים ומסקרנים. ברי סחרוף כבר הופיע לפני כשמונה שנים במהדורת הקיץ של הפסטיבל עם Ra ka tak בהשתתפות רע מוכיח ואחרים. הפעם חזר סחרוף לפסטיבל בפורמט מצומצם, כשלצדו שני נגנים שסצנת הג׳אז אינה זרה להם כלל: איתמר דוארי, נגן כלי ההקשה הנהדר, שכיכב על במות פסטיבלי הג׳אז הנחשבים בעולם בתקופה בה היה חלק מלהקתו של אבישי כהן הבסיסט ועומרי מור, פסנתרן נחשב ומוערך שניגן עם שורה של נגנים בולטים בתחום. המופע החדש נשען ברובו על עיבודים מחודשים, חלקם מאולתרים, לשיריו המוכרים של סחרוף, עם נוכחות חזקה לרפרטואר של ״אדומי השפתות״. חלק גדול מהביצועים נשמעים כבר עכשיו מצוין ומהווים רענון לאופן שבו אנחנו רגילים לשמוע אותם. הטריו עלה עם המופע בבכורה בפסטיבל ונדמה שנדרשים לו עוד כמה הידוקים. כשמדובר בהרכב בעל שלוש צלעות בלבד, כל אחת מהן משמעותית והאיזון ביניהן, אפילו ברמת דיוק הסאונד, מחייב הכרה בחשיבותו של הפסנתר של מור או בשירה של דוארי, לצד הגיטרה והנוכחות הדומיננטית של האיש בחזית.
המופע החותם של שלומי שבן היה למעשה מופע חד פעמי (בינתיים?) במסגרת סדרת ״לא סטנדרטים״ בהובלתו של הפסנתרן תומר בר. גם הפעם התארח כאן מוזיקאי יוצר ששיריו עובדו מחדש ונתפרו במידות המתאימות לז׳אנר, אך עדיין כאלה שניתן להרגיש בהן נוח. ביצירה המקורית של שבן יש הרבה מאוד ג׳אז גם ככה. הרקע הקלאסי, יכולת האלתור והווירטואוזיות בנגינה ובשירה, הופכים את שבן למועמד מתבקש כמעט למעמד הזה. בר וההרכב בחרו לטפל דווקא בשיריו הפחות מוכרים של שבן (״את אלה שאני כבר לא מבצע בהופעות בכלל״, כדבריו) והעניקו להם פרשנות חדשה לגמרי בהרמוניה ובמקצב, אך גרמו להם יחד עם זאת להישמע טבעי ו״נכון״. באופן לא מפתיע הביצוע האקטואלי משהו ל״תמונה משפחתית עם ראש הממשלה״ מאלבום האולפן האחרון של שבן, גרף תגובות סקרניות בקרב הקהל, כמו גם העיבוד המחודש ל-Lover Lover Lover של לאונרד כהן ז״ל, ששבן תרגם לאחרונה לעברית. זה היה מופע מלוטש, שחילץ משבן איכויות חדשות כמבצע, לאחר שהפקיד כמעט לגמרי את הפסנתר בידיו האמונות של בר הצעיר.
מופע מלוטש. תומר בר // צילום: יוד צלמים טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
