גינה גניאל, שהשנה תחגוג עם המדינה 70 שנה, היא אשת חינוך בנשמתה. כבר 50 שנה שהיא מחנכת תלמידים לאהבת הספרות ולדרך ארץ, ועד היום היא זוכרת את הכיתה הראשונה שלה.
"הייתי מורה בת 21 בתיכון שהיום קוראים לו 'שקד'. התלמידים והתלמידות שלי היו בני נוער בני 16 עד 18, כך שהפרש הגילים היה נמוך. לימים הפכנו חברים קרובים. בכלל, רוב החברים הקרובים שלנו כמשפחה היו תלמידים שלי".
היא נולדה בדמשק וב־1951 עלתה ארצה. עוד קודם לכן ברחו שני אחיה מסוריה והגיעו לישראל במסגרת עלייה בלתי חוקית. "אני והוריי, יחד עם חמשת האחים הנוספים, ברחנו דרך ביירות ועלינו על סירות דייגים. הגענו לראש הנקרה ושם משמר הגבול אסף אותנו".
המשפחה התאחדה בארץ, התגוררה במעברה בקריית נחום ולאחר מכן עברה לכפר אתא (לימים קריית אתא). "בכיתה ט' עברתי לפנימיית 'בויאר' בירושלים ולמדתי בתיכון 'ליד"ה'. התגייסתי לצבא ושירתי בבית ספר למ"כים, ובמלחמת ששת הימים הייתי חיילת בגדוד שלחם בסיני", היא מספרת.
בצבא פגשה את בן זוגה, יגאל מטירת צבי, ובסיום השירות פנתה ללימודי תואר בספרות ובלשון עברית. כשקיבלה תעודת הוראה באוניברסיטת חיפה היא פנתה להוראה. "במשך 25 שנה לימדתי באותו בית ספר, ולאחר מכן עברתי ללמד בישיבה תיכונית בגולן במשך 20 שנה. משם יצאתי לפנסיה".
כשנה אחרי שפרשה לגמלאות הרגישה שהתלמידים חסרים בחייה. כך הגיעה אל כפר הנוער נווה עמיאל בעמק יזרעאל. הכפר נמצא בפיקוח המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער במשרד החינוך. מדובר בפנימייה לבני נוער (ט-י"ב) שעברו מסכת חיים לא פשוטה ונפלטו ממסגרות אחרות. כעת, שבע שנים לאחר פרישתה, היא מלמדת שם ספרות בהתנדבות ומגישה את התלמידים לבגרות.
"אני לא רואה עצמי רק כמורה אלא משתדלת להיות שם בשבילם. במקביל להתנדבות, אני גם יוצאת עם התלמידים למשלחות לפולין. גדלתי בבית שיש בו נתינה והמון מקום להיות מעורב. זה האופי של חיי, זו אני. הספרות מדברת את הנפש. כשאני מלמדת, זה מדליק אורות בנפשם של התלמידים".
