ארה"ב מהווה כיום דוגמא שימושית לאירופים: איך לא לנהל מדינה. המעצמה שמעבר לאוקיינוס כבר הוכיחה עד כמה קל לגלוש לפלוטרקיה (שלטון העשירים) או לפלג את המדינה לשני שבטים יריבים. כעת, כותב סימון קופר, פרשן בכיר בפייננשל טיימס, היא מספקת דוגמא נוספת: כיצד לאפשר לרוסים להתערב בבחירות על ידי הפיכת הנושא למחלוקת מפלגתית. רוב הרפובליקנים מתנהגים כאילו הבעיה אינה ההתערבות הרוסית בבחירות 2016 אלא הדרך בה ה-FBI מטפל בה.

לרוסיה יש כעת שאיפות גדולות באירופה. באיטליה יתקיימו בחירות ב-4 במארס. סילביו ברולוסקוני, חביבו של ולדימיר פוטין, ומפלגות הכוכב החמישי והליגה הצפונית, צפויות על פי הסקרים לקבל 58%. אולי באיחור, פקידים ברחבי אירופה מנסים לבנות כעת הגנות אל מול התערבות רוסית.

קופר מודע לכך שמי שמזהירים מפני החתירה של הקרמלין מואשמים בהיסטוריה, ולכן הוא פונה לעובדות. רוסיה לא הייתה הגורם המרכזי בבחירות בארה"ב, הילארי קלינטון הייתה מועמדת גרועה ודונלד טראמפ ביטא כעס ציבורי אמיתי. אבל הפער שהכריע לטובתו היה 77,744 קולות בשלוש מדינות – ולכן בהחלט ייתכן שההתערבות הרוסית (בדמות הדלפת המיילים של קלינטון) היא שהיטתה את הכף. וגם אם לא, כל התערבות של מעצמה עוינת בבחירות היא עניין רציני.

הקרמלין של פוטין החל להתמקד בדיסאינפורמציה ב-2008, לאחר שהפסיד במלחמת המידע בפלישה לגיאורגיה, והסלים את פעילותו בעת הפלישה לאוקראינה שש שנים מאוחר יותר. ב-2016 הוא החל לשים מדינות מערביות על הכוונת; רוסיה גילתה, שדיסאינפורמציה היא דרך זולה יותר ופשוטה יותר להשפיע מאשר טנקים או השקעות.

בגדול, מסביר קופר, רוסיה רוצה לפלג את נאט"ו ואת האיחוד האירופי. הדרך המהירה לעשות זאת היא לעודד את התנועות הפופוליסטיות כמו הברקזיט בבריטניה או חמשת הכוכבים באיטליה. לכן, אחרי כל מתקפת טרור באירופה, מגיעות תיאוריות קונספירציה לפיהן מאחורי המתקפה עומדת ממשלת המדינה בה אירעה; מי שמפיץ אותן הם התקשורת הנשלטת בידי הקרמלין, דיפלומטים רוסים ו"טרולים" שמופעלים בידי מוסקבה. עוד נושאים חביבים המגיעים מאותם מקורות: ג'ורג' סורוס גרם למשבר הפליטים, נאט"ו מתכננת לפלוש לרוסיה, המערב מעליל את רוסיה את האחריות לכל בעיותיו.

הרוסים מבצעים התאמות לדיסאינפורמציה שלהם, בהתאם למידת ההצלחה שלה. בצפון אירופה פועלים בעיקר "טרולים" ומדיה חברתית; לאוקראינים מספרים שהמערב רוצה להפוך אותם להומוסקסואלים ולפדופילים; בהונגריה, פולין וצ'כיה יש עשרות כלי תקשורת פרו-רוסיים; 2 מיליון דוברי הרוסית בגרמניה הם יעד לתעמולה; אוליגרכים הקשורים לקרמלין השקיעו במדיה חברתית ביוון.

כל הפעילות הזאת יוצרת את האשליה – לה יש חשיבות פסיכולוגית רבה – ולפיה הדעות של הקרמלין מקובלות על הציבור הרחב יותר מכפי שהן באמת. בנוסף לכך, פייק ניוז יוצר חוסר אמון בתקשורת ובכך נפגעת זרימת המידע באירופה, אם כי מצבה טוב מאשר בארה"ב. רוב האירופים עדיין מאמינים לתקשורת הממסדית, וזו הסיבה לכך שלאחרונה מנסה הקרמלין לשכנע את הבריטים שה-BBC משקר.

מה יכולות הממשלות האירופיות לעשות? קופר מציע להן להזהיר את אזרחיהן שעליהם להיות ספקנים כלפי מה שהם קוראים במדיה החברתית או באתרים מסוימים; להשתמש ב-big data כדי לאתר קבוצות העלולות להיות מושפעות בידי הקרמלין ולהקדים אותו; ולא לחזור על הטענות של הקרמלין בתקשורת הממסדית, אפילו לא כדי לסתור אותן. לבסוף מציין קופר, כי כוח המשימה של האיחוד האירופי האמור להתמודד מול הקרמלין - East StratCom – מעסיק שישה עובדים, מתוכם רק שלושה במשרה מלאה; סוכנות חקר האינטרנט בסנט פטרסבורג – "מפעל טרולים" בשליחות הקרמלין – משתרעת על פני 12,000 מ"ר.