הפרקים של "הרמון" נפתחים בכיתוב "כל דמיון בין הסדרה לבין אירועים אמיתיים הוא מקרי בהחלט". ובכן, לא מקרי ולא נעליים, זה פלפול משפטי שנועד למסך בעשן את השם האמיתי של הסדרה – גואל רצון.
הסדרה מספרת על כת של איש אחד מוקף נשים קטנות, שבורות ואסופות, שהיו נטולות תקווה ומצאו אוזן קשבת בבית אחד ובו הרבה סודות. לכל אחת מהן יש כפתור נסתר שרק שבתאי צדיק (אלון אבוטבול), מנהיג הכת, מכיר. חולשה, טראומה מהעבר, פצע שלא הגליד – שבתאי יכול ללחוץ על הכפתור בכל רגע ולהפעיל את המניפולציה הספציפית על כל אישה. הוא שותל מחשבות במיומנות במוחן של הנשים ("שכל טוב יש לך, עכשיו צריך רק לדעת להפעיל אותו") וגורם להן להיות נאמנות, צייתניות ולחשוב שהוא אוהב אותן.
בקן הגדול הזה חיים נשים וילדים במעין מפעל קטן. סצנת הפתיחה משוטטת בבית מלא נשים שכל אחת מהן עסוקה בעבודות הבית, כשברקע ילדים מתרוצצים. כולם אוכלים ביחד, הנשים הולכות ביחד לקניות מרוכזות ולכאורה, מדובר במשפחה אחת גדולה ומתפקדת, אבל בפועל, מאחורי הקלעים מתרחש משחק מוחות אכזרי ונצלני שנותן לאגו אחד לשלוט בעורמה בנפשות טועות וגורם להן לעשות כרצונו. בנוסף, בין הנשים יש אינטריגות, קנאה ותחרות שאותה בוודאי נראה גם בהמשך.
יצירה ישראלית יכולה להיות איכותית, מעניינת וכובשת. "הרמון" // צילום: טל גבעוני, באדיבות "רשת"
הסיפור שמכניס אותנו ל"הרמון" הוא של מאיה (חן אמסלם זגורי) שכבר שנתיים לא בקשר עם הוריה וגרה בבית של שבתאי. היא מזמינה אותם לבית, והם חושבים שהיא תבקש את עזרתם לצאת משם אבל היא מבשרת להם שבקרוב היא מתחתנת עם שבתאי. ההורים ההמומים רוצים לעזוב, לא לפני שמאיה מציעה ששבתאי יטפל במחלת העור של אחותה הקטנה הגר (נועם לוגסי).
שבתאי משפיע על מאיה וגורם לה להגיש תלונה במשטרה נגד האב על כך שלכאורה ביצע בה מעשים מגונים כשהיתה קטנה. האב נחקר, הגר הקטנה הורחקה מהבית לבית אומנה שלא במקרה נמצא שני רחובות מההרמון, וכך נסללת גם הדרך שלה אל הכת.
בצד השני יש את ההורים של מאיה (אסי לוי ויורם טולדנו) שבתם הגדולה "שבויה" בכת, ובתם השנייה בדרכה של אחותה. השניים מעבירים בצורה משכנעת וכואבת את חוסר האונים, הייאוש והתסכול של הורים שהבת שלהם כבר לא שלהם. כדור השלג שהם מנסים לעצור ואיך שזה כמעט מפרק אותם, יוצרים הזדהות של הצופה – וואלה, זה יכול לקרות בכל משפחה, גם בשלנו.
היוצרים של "הרמון", ענת ברזילי, הדר גלרון וגדי טאוב שגם ביים עם מרקו כרמל, מצליחים לעשות את מה שעשתה "סיפורה של שפחה" רק בצורה מתוחכמת יותר. הרבה יותר קל לבנות מתח כשיש איסורים, הגבלות ומישטור. כאן אין לכאורה עונשים, מגבלות תנועה או צעקות. כאן הכל נאמר ונעשה בשקט. כל איום נעשה עם חיוך בצד, כולם שם לרצות את מנהיג הכת ואפשר להרגיש את רמת המתח בסצנות דווקא בשקט שלהן, כאילו באות להגיד "רק אל תרגיזו את שבתאי".
גונבת את ההצגה, ובגדול. חן אמסלם זגורי // צילום מסך
אלון אבוטבול, שסידרו לו מראה דומה לזה של גואל רצון, לקח על עצמו תפקיד גדול - אולי גדול מדי. מנהיג הכת הוא טיפוס מגלומן, נרקיסיסט, מניפולטור מתוחכם ואדון עריץ בביתו. דמות כזאת צריכה להיות כריזמטית וסוחפת – כזאת שתהיה מושא להערצה על ידי אותן נשים ולא בגלל שזה כתוב בתסריט. אבוטבול אולי אומר את כל המילים הנכונות אבל הדמות שהוא מביא היא יותר של נוכל סוג ד' חד לשון ופחות של מנהיג כת. לפחות בשני הפרקים הראשונים, חסרה שם עוצמה שמוקרנת החוצה והופכת את ראש הכת לסוג של מנהיג.
חן אמסלם זגורי לעומת זאת, גונבת את ההצגה ובגדול. היא עושה כאן תפקיד שיזכרו עוד הרבה זמן. הדמות שלה מלאה נפח וקשת של רגשות שהיא מצליחה להביע גם בלי לדבר. היא יודעת להביא את הקונפליקטים שהדמות שלה עוברת בצורה משכנעת וכובשת, היא מסקרנת כל כך שאתה פשוט רוצה לראות ממנה עוד. עם כל הכבוד ל"זגורי אימפריה", זה מסוג התפקידים שיכולים לחלק את הקריירה שלה עד "הרמון" ואחריו.
"הרמון" רק מחזקת את העובדה שיצירה ישראלית יכולה להיות איכותית, מעניינת וכובשת. תנו לנו עוד מזה ושחררו אותנו משיטפון הריאליטי.
"הרמון", חמישי 21:00, "רשת 13"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו