אני סיון, בת 35, גרה באליאב שבלכיש. וכמו שאתם רואים – אני דתייה.
בשבועות האחרונים יצא מספר לא מבוטל של רבנים נגד פקודת השירות המשותף בצה"ל. את האמירות האלה שמעתי גם אני כשהייתי בי"ב ועמדתי לפני הבחירה בין שירות לאומי ושירות צבאי. עמדתי תחת לחץ חברתי, ממסדי, נפשי. אמרו לי שהצבא זה לא מקום לנשים, שנשים מתקלקלות שם, שהן לא נשארות דתיות. לא סיפרו לי שום דבר על הצבא ומה אני יכולה לעשות שם. את כל המידע שחיפשתי על האפשרויות בצבא מצאתי מחוץ לבית הספר. אמרו לי ללכת לשירות לאומי כי זה מה שנערות דתיות עושות. המחנך שלי אפילו אמר שאישה צעירה שהולכת לצבא בעיניו זה כמו גבר שמכה את אשתו. אל תשאלו אותי מה הקשר.
אני בחרתי ללכת לצבא בכל זאת. התגייסתי, שֵׁירַתִּי כמדריכת שריון והשתחררתי. הייתי דתייה ונשארתי דתייה. שום דבר רע לא קרה. להפך – השירות בצבא היתה בשבילי חוויה משמעותית. והכי חשוב: זו היתה הבחירה שלי. זה מה שהתאים לי.
אי אפשר לעטוף את הצעירות הדתיות בצמר גפן לנצח. אי אפשר להסתיר מהן את האתגרים שיש בחיים. שאלות של שמירת נגיעה, כשרות ושבת רלוונטיות בשירות הלאומי בדיוק כמו בשירות הצבאי. מציאות מורכבת יכולה להיות בהתמודדות בצבא, אבל גם בעבודה בשירות לאומי. איך זה שנערות דתיות מספיק בוגרות לטפל בנוער בסיכון, לשרת בשב"כ, ואפילו להתחתן – אבל הן לא מספיק בוגרות כדי להתמודד עם האתגרים שיש בצה"ל?
כל השנים מדברים איתנו על מה נכון לנשים דתיות, מה נכון לנשים. במקום זה, בואו נדבר על מה נכון לנערה ונערה. בואו נכבד את הבחירה שלהן. בואו נספר להן על האפשרויות שעומדות בפניהן, על הנתינה למדינה, על המשמעות של השנים האלה.
נערה צריכה לבחור עבור עצמה ולדעת שיכבדו אותה. היא צריכה להיות גאה בבחירה שלה. ואתם לא צריכים למנוע ממנה את הבחירה הזאת, להפך – אתם צריכים להיות גאה בה.
***
בימוי: יעל רפופורט
צילום: רועי חבאני
עריכה: צופית אמירה
הפקה: ליהי פיין
עורך BOLD ודעות: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il