לילה אחד באל.איי

אני משוחח עם ירמי קפלן רגע אחרי טקס פרסי "גלובוס הזהב" האחרון, שבו הפכה המחאה ההוליוודית נגד ההטרדות המיניות לזוכה הגדולה של הערב. 

"לדעתי חייבים להקשיב לכל טענה של כל אישה", הוא אומר לי, "כי עד היום גברים הרשו לעצמם יותר מדי, קבעו את הכללים ונשים נאלצו לשתף פעולה, ואי אפשר לשפוט אותן על זה. זה חייב להיפסק. אסור להסתיר, צריך להציף ולעודד תלונות. טוב שיש התעוררות ונקודת מפנה כלל עולמית. ולא נורא אם יש עכשיו תקופה של זהירות יתרה. שגברים יפחדו וייזהרו על עצמם ביתר שאת. לחזור עשרות שנים אחורה זה פחות רלוונטי, צריך כיום מאוד לשים לב ולהיות רגישים.

"בעיניי, לכפות את עצמך על אישה זה דבר בזוי, בלתי נסבל, גועל נפש, מעשה שפל, פשע. כשמישהי מראה דחייה, אני לא מסוגל להיות שם. לא ברור לי איך גברים מקבלים דחייה וממשיכים לנסות. זה לא גברי בעיניי. קרה לי בעבר שראיתי מישהו שמטריד מישהי ואז אני משתדל להתערב בסיטואציה. לבוא ולדבר איתה כאילו שאני ידיד טוב, למרות שאני בכלל לא מכיר אותה, כדי לחלץ אותה".

"למשל בסרט כמו 'מציצים', שהוא אבן דרך ודגל בתרבות התל־אביבית, אתה תראה התנהלות שהיא בהחלט מטרידה לטעמי. לכן מעולם לא התחברתי לסרט הזה ולא הבנתי למה יש סביבו התלהבות. 

"ברבים מהסרטים של אורי זוהר אתה עשוי לראות משהו מהדבר הזה, וייתכן שככה חלק מהחבר'ה האלה גם התנהלו. מסיפורים של אנשים שהיו שם, היתה לכאורה התנהלות של מתירנות שאפשרה לחלק מהגברים להתייחס בגסות לנשים, לא תמיד בצורה מוזמנת".

אבל מאחורי ההתייצבות הנחרצת של קפלן לצד נפגעות התקיפה המינית מסתתרת חוויה לא פשוטה בעברו, שעליה לא דיבר עד היום. "בגיל 24 עברתי ניסיון אונס אלים", הוא חושף כאן לראשונה. "גרתי אז בלוס אנג'לס, וידיד אמריקני ניסה לאנוס אותי. 

"הוא היה בחור שחור די גדול, ואני ציפלון ג'ינג'י. נראיתי בן 17. הוא ניסה להכריח אותי לבצע בו מין אוראלי, לכפות עלי בכוח לקיים איתו יחסי מין. זה לווה בתקיפה פיזית קשה, מכות, צ'פחות. למחרת כל החזה שלי היה מלא בסימנים שחורים וכחולים עם שטפי דם, כי הוא הרביץ לי באגרופים לחזה. 

"זה היה ניסיון אונס מובהק. משהו אלים במיוחד, שהתנגדתי לו כמיטב יכולתי".

איך זה קרה?

"אומרים שרוב התקיפות המיניות מבוצעות על ידי מישהו קרוב. במקרה הזה, היה מדובר בחבר גיי, שהיה מבוגר ממני בעשור. באותה תקופה היינו קרובים - כידידים - והייתי משמיע לו את השירים הראשונים שכתבתי. לא היה לי אז כסף, והייתי ישן בוואן, אז הוא היה מזמין אותי לישון אצלו בדירה. 'טו קראש' אצלו, כמו שאומרים באמריקה. ערב אחד כשהייתי אצלו, הסתובב אצלו משהו, היצר.

"הוא התלהב מזה שאני יהודי, חשב שיהודים הם בעלי סגולות מיוחדות, ושבגלל שאני מישראל יש בינינו קשר רוחני מיוחד. ואז הוא ניסה מה שניסה - והתחיל ויכוח. מוויכוח זה הפך למכות, וצעקתי עליו 'מה קורה לך? תפוס את עצמך!'  

"הוא הלך לחדר שלו, אני נשארתי בסלון, מנסה להבין 'וואט דה פאק'. אחרי כמה דקות הוא יצא מהחדר שלו עם סכין, ואני ברחתי מהחלון. למזלי, הוא גר בקומה הראשונה וקפצתי למטה. התכונות החתוליות שלי גרמו לי לא לשבור רגל".

האשמת את עצמך?

"הרבה זמן אחר כך חשבתי לעצמי למה לא ברחתי קודם. למה לא ברחתי כשהוא הלך לחדר שלו, לפני שהוא הופיע עם הסכין. הרגשתי כמו הנשים שמאשימים אותן אחר כך, 'למה לא התנגדת, למה לא ברחת?' אחרי זה הוא הצטער והתחרט, והציע שנהיה ביחסים טובים. אם היית חושב, לא היית מגיע בכלל למקום שאתה צריך להתחרט. כל הקטע הוא מחשבה תחילה, ולא להיכנס לסיטואציה".

*  *  *

לפני שנתיים וחצי הפך קפלן (56), מאמני הרוק המוערכים בארץ, לאבא בפעם השלישית, כשעם בת זוגו יעל וייס (35) הביא לעולם את מקס, אח צעיר לדיבו (20) ולני (18), בניו מנישואיו הראשונים.

"בלעשות עוד ילד יש אומץ", הוא אומר לי. "אני מקבל תגובות בסגנון 'איזה יופי שאני בועט בחיים בחזרה', בלי בושה. הרבה שואלים אותי למה רציתי להתחיל הכל מהתחלה, אחרי גירושים ועם ילדים גדולים. מצאתי סיבה מספיק טובה, בת הזוג שלי. יש הרבה בחורות שאני יכול להתאהב בהן, אבל 'פעם ב...' יש אחת שעושה אותך גבר יותר טוב. אני גם לבוש יותר טוב מאז שאני איתה, זה בטוח".

"האבהות למקס לא מחזירה אותי אחורה, אלא מעיפה אותי קדימה", הוא מספר. "התפקוד שלי בדברים הטכניים - כמו להחליף חיתול ולהאכיל - השתפר, והוא כיום יותר אפקטיבי. 

"גם מבחינה מנטלית, של לא להיכנס לפאניקה כשהילד בוכה בלילה ויש לו חום. זה לא סוף העולם, ויש סדרת פעולות שעושים לפני שלוקחים אותו לבית חולים. ברור שזוגתי, שזה הילד הראשון שלה, תמהר יותר לנסוע לשם. אני בתפקיד הגורם המאזן שיגיד 'בואי נמתין, זה עוד מעט יעבור'.

"מאז שמקס נכנס לגן, זה עוזר לי לעשות סדר בחיים. אני משתדל לקחת אותו בבוקר לגן, כדי לא להיגרר ליום שמתחיל בצהריים. אני אוהב לבנות איתו בקוביות ומגנטים, לספר לו סיפורים באנגלית. עד גיל שנתיים דיברתי איתו רק באנגלית, כדי שמההתחלה יהיו לו את שתי השפות. כשרואים אותי איתו בעיקר לא מאמינים שיש לי גם ילד בצבא וילד בכיתה י"ב, מתחילים לשאול בן כמה אני".

מקס, דיבו ולני - שמות לא שגרתיים.

"דיבו זה 'אלוהי', כמו דיווה, וברוסית זה 'מופלא' - למרות שאין לנו שורשים רוסיים. לני זה מלאונרד - ולא, אין קשר ללאונרד כהן. אם מצרפים את שלושת השמות, זה נשמע כמו שלישיית קומיקאים יהודים. לני בכיתה י"ב, ודיבו משרת במודיעין. טוב לו שם ואני לא שואל יותר מדי מה הוא עושה".

"היה לי חשוב שהילדים שלי יעשו צבא, ולא משנה באיזה תפקיד. אני התחלתי את השירות שלי בקורס טיס, ובשלב מסוים הדחתי את עצמי מהקורס כי לא חשתי בצורך להיות טייס. שירתי כפקיד בחיל האוויר בקריה, ובאמצע השירות אמרו לי שאני יכול ללכת למבחנים ללהקה צבאית. נבחנתי לתפקיד מתופף, שזה מה שהייתי אז, אבל לא התקבלתי". 

הבנים הולכים בדרכך המוזיקלית?

"לני עושה מוזיקה, יש לו שתי להקות שונות, ודיבו שר איתם לפעמים. הם גם זכו בפרסים בתחרויות של להקות צעירות באזור השרון. לני זכה פעם אחת עם דיבו ופעם שנייה בלי דיבו, בסכומים של 8,000 ו־10,000 שקלים לקניית ציוד נגינה. שניהם הופיעו איתי בעבר, לכבוד יום הולדת 50 שלי".

"כשהם מבקשים משהו, קשה לי לעמוד בפניהם. לפני שבועיים לקחתי את לני והחברים שלו להופעה של נגה ארז בבארבי, על תקן נהג צמוד, ובשביל זה הייתי צריך להזיז את הלול של מקס מהאוטו".

"רוב האנשים חושבים שאני כוכב. אומרים לי, 'וואו, אתה פאקינג ירמי קפלן'". עם המוזיקאי יוסי מזרחי, שהפיק את הסינגל החדש "לא מושלם" // צילומים: ליאור כתר

ליעל, מנהלת בכירה במותג המשקפיים "קרולינה למקה", שבבעלות חלקית של בר רפאלי, הוא צמוד כבר שש שנים וחצי. כיום הם מתגוררים בדירה שכורה ברמת השרון, שבה לכל ילד יש חדר משלו. 

"הייתי נשוי 12 שנה. לפני הנישואים הראשונים היתה לי חברה אחרת (השחקנית אסתי ירושלמי; א"נ). אחרי הגירושים היתה לי חברה אחרת כמה שנים, ואז הכרתי את יעל", אומר קפלן. 

"הכרנו דרך המנהלת האישית שלי, שהשותפה שלה בדירה היתה חברה של יעל. אבל ליעל היה אז בן זוג, והיא גרה איתו בוונציה. כשהיא נפרדה מהחבר וחזרה לארץ, נפגשנו שוב והתחלנו לצאת. מהדייט השני היא כבר נשארה לישון אצלי. הייתי יכול - ועודני יכול, אולי - להתאהב במישהי ויהיה מסעיר איתה לאיזו תקופה, אבל למצוא מישהי שהופכת אותך לאדם טוב יותר? 'נפלתי' טוב".

איך הסביבה של יעל קיבלה אותך, עם הפרש הגילאים ביניכם?

"אמא שלה מבסוטה לגמרי, כי מקס הגיע לחיינו, ואני הגורם הישיר לכך. אבא שלה נפטר, לצערי, לפני שהכרנו. האחים שלה מקבלים אותי ומחבבים אותי כמו שאני אותם. הם גם לאו דווקא מרגישים שאני מבוגר. אני גם משוכנע שלולא אני ומקס, יעל לא היתה חיה בארץ, אלא מייצגת את החברה שבה היא עובדת בחו"ל. גם היום הם מוכנים לשלוח אותה לאיפה שהיא תרצה כדי לפתוח סניף".

היו לך גם תקופות פרועות?

"היו לי תקופות קצרות של הוללות, אבל זו מעמסה קשה ונמאס מהר מאוד. היו לי דייטים הזויים, כי אני הרפתקן. נכנסתי לקשרים עם בחורות שהראש שלהן היה מסובב בצורה קשה ביותר, או כאלה שאני אולי סובבתי להן את הראש איכשהו. קרו לי מקרים לא שגרתיים, אבל לא על הכל צריך לדבר. 

"אבל אף פעם לא נדלקתי על מעריצות שרודפות אחריי כי אני מפורסם. תמיד העדפתי בחורות שפגשתי במקומות אחרים, ושבמקרה גם אהבו את המוזיקה שלי. המחשבה שמפגש עם מישהי שבאה לדבר איתך מייד אחרי הופעה צריך להוביל לסקס, נשמעת לי לא קשורה למציאות".

עם האבהות למקס, הוא מספר, גם החליט להפסיק לשתות אלכוהול. "בשנה האחרונה, אחרי ארבעים שנה ששתיתי, הגעתי למסקנה שזה לא כיף. כששותים, בדרך כלל עוברים את הגבול ומתחילים להצטער עוד באותו לילה, כי מקיאים, או מתחילים לפלוט שטויות. 

"אני לא מתנזר לגמרי, מדי פעם כן אשתה בקבוק בירה או צ'ייסר, אבל הפסקתי לשתות כמו בהמה". 

מתי נפל לך האסימון?

"באחת ההופעות הרמתי מלא צ'ייסרים עם אנשים מהקהל, ולמחרת מצאתי את עצמי על הרצפה לא מתפקד, למרות שהיו לי דברים לעשות. קלטתי שנהייתי 'זונת צ'ייסרים', ובהחלט היתה הצטברות של תחושות שהאלכוהול כבר לא מגניב לאיכות החיים, והחלטתי להפסיק עם השטות הזאת.

"בהופעות, האדרנלין מכסה על האלכוהול ואתה שותה ושותה, ורק שעה אחרי ההופעה מרגיש כמה אתה בעצם שיכור. אם פעם הייתי פיקח וידעתי להשתכר ולמחרת להתנהל בסדר, היום אני מעדיף להיות חכם ומראש לא להיכנס לכוס של האלכוהול. 

"לא הייתי אף פעם שתיין גדול או אלכוהוליסט. היו תקופות ששתיתי יותר. היה לי מאוד קל להפסיק כי הרגשתי שזה לא טוב לי, כמו עם העישון. התחלתי לעשן בצבא כי כולם עישנו לידי. בגיל 28 הרגשתי שזה מרעיל אותי, והפסקתי, כי טבק זה רשע שמגיע מן השטן".

במקום אלכוהול וטבק, קפלן מעשן גראס רפואי ברישיון. "קיבלתי אישור אחרי שעברתי ניתוח בכף הרגל. צמחה לי איזו גולה מתחת לעור, הסירו לי אותה, ובטעות פגעו בעצב. נשארתי עם פגיעה כרונית. יש לי בעיה של תחושה בכף הרגל וכאב שמציק. אני הולך רגיל, אבל במשך שמונה חודשים זה הטריף אותי, עד שקיבלתי את האישור לגראס הרפואי".

והמשכת להופיע למרות הכאבים.

"בטח, 'דה שואו מאסט גו און'. לאורך השנים הופעתי תמיד, גם כשהייתי חולה. פעם הגעתי להופעה מול 20 אלף איש בצמח על קביים, עם גיד קרוע. נתתי הופעה עם הקביים, עד שבאיזשהו שלב, מהאדרנלין, הרגשתי בסדר, שחררתי אותם וירדתי בלעדיהם לקהל. אחר כך הרגשתי את הכאבים".

מה דעתך על הקריאות ללגליזציה של קנאביס?

"לא צריך להיות פה כמו אמסטרדם, עם תיירות שמבוססת על קנאביס, אבל המון כאן משתמשים, וזה נהיה משהו נורמטיבי. אז במקום שיהיה עולם תחתון וכסף שחור, יעשה טוב למדינה ולתושבים אם יגבו מסים על הכנסות מסמים קלים, וישקיעו את הכסף במטרות חשובות. לדעתי אלכוהול יותר גרוע מקנאביס, ועדיין משווקים אותו כי מרוויחים ממנו. באותה דרך אפשר להרוויח מקנאביס.

"האכיפה כיום מטופשת. פעם שוטר מצא עלי איזה ג'וינט והזמין ניידת כדי לעשות חיפוש אצלי בבית. איתו הגיעו עוד שני שוטרים, חיפשו וחיפשו, ובסוף מצאו איזה משהו קטן שאין עליו בכלל הליך פלילי. זה נסגר מחוסר עניין לציבור. ובכל זאת, אתה הולך לתחנת המשטרה ונותן טביעות אצבע. זה בזבוז של הזמן שלך ושל כוח האדם של המשטרה, על נושא שהוא כבר לא רלוונטי".

*  *  *

בזמן שרבים מבני דורו דבוקים לכורסה בבית, קפלן ממשיך להיראות צעיר בעשור לפחות, רזה וגמיש, עם המבט השובב והנערי בעיניים, וההופעות הפרועות ממשיכות להיות סימן ההיכר שלו. 

הוא מופיע במועדונים ובברים בכל הארץ, בהופעות מכורות לסטודנטים ולוועדי עובדים ואפילו בחתונות. בקהל נמצאים בני 35 פלוס שהעריצו אותו בשנות התשעים לצד בני עשרה שעדיין מגלים אותו. את הזינוק שלו מעמידה על הבר במועדון הזאפה לשולחן שנמצא במרחק שלושה מטרים ממנו קשה לי לשכוח. 

"אני טוטאלי. זו הופעת ספורט, עם הרבה ריקוד, כושר ולוליינות. אני עולה על שולחנות, קופץ מכיסא לכיסא, עולה על הבר. צריך המון שליטה על הגוף ובאותו הזמן להשתחרר, שני דברים לכאורה מנוגדים. זה סופר־קשה. כמעט לא קרה שנפלתי. כשאני חוזר מהקהל לבמה אני יותר משחרר, ואז קורות תאונות. נניח, הגיטריסט נכנס בי עם הגיטרה כי אני קופץ עליו. ככה סדקתי לחמי רודנר את הצלעות. בהופעה המשותפת הראשונה שלנו, ביום הסטודנט בתל אביב, קפצתי עליו בטעות".

אתה גם נצמד המון לקהל.

"כשאני בתוך הקהל, אני שר להם צמוד לפרצוף, במטרה לשבור את המחיצות בינינו. עשיתי את זה מההופעות הראשונות שלי כסולן, אולי ראשון בארץ, בסבירות גבוהה עוד לפני שלמה ארצי. היתה גם תקופה שהייתי מתיישב לבחורים על הברכיים, שר להם ומחבק, כדי לעורר ספקות. אבל מעולם לא היו לי התנסויות עם גברים. בעיניי זה פשוט חלק מהכיף ומהקסם בהופעה, הרגעים שהכל פרוץ, הכל לכאורה מותר, חוסר ודאות, שחרור. הקהל נהנה מזה, ורמות החשמל עולות בכמה דרגות".

עד מתי אתה מתכנן לקפץ על שולחנות?

"עד שארגיש שזה כבר לא בטוח בשבילי. אין לי תכנון עתידי ברור ומובהק, וכל הזמן אני שומע שככל שמתבגרים במקצוע זה יותר קשה, ושאין מי שידאג לך כאן. אני כן רוצה להמשיך להיות מוזיקאי, כי זה מה שאני אוהב, וברגע שאפסיק ליהנות מזה אצטרך לחפש משהו אחר, אין לי מושג מה".

בגיל 56, אתה לא רוצה יציבות כלכלית?

"פחות משנה לי אם אני חי עם יותר כסף או פחות כסף, או אם יש לי מרצדס. אני נוסע ברכב ישן ודפוק, למרות שאני לא חייב, כי אני אוהב את זה. היו גם תקופות שנאחזתי בציפורניים. יש חודשים שחסרים לי בסוף החודש כמה אלפי שקלים, ואחר כך זה מתאזן בחודשים יותר טובים. גם כרגע העתיד הכלכלי שלי לא מובטח, אבל זה לא מה שיקבע את איכות החיים שלי, אלא היחסים שלי עם המשפחה שלי והסביבה שלי. אני מעדיף אושר על פני עושר".

זה קשור אולי לכך שאשתך אוחזת במשרה בכירה ויציבה?

"אין קשר. ברור שאני שמח שיש לי בת זוג תותחית עם עבודה יציבה, אבל הביטחון שיש לי מגיע מכך שאני יודע לנהל את החיים שלי, ליישם את הכישרונות שלי ולעשות דברים. אני לגמרי בטוח ביכולות שלי להתפרנס מהם בכבוד, שזה לא פשוט ולא מובן מאליו".

*  *  *

קפלן הוא אחד השמות הנרדפים לרוק הישראלי של שנות התשעים. המתופף של "תערובת אסקוט" (לצד אסף אמדורסקי ועמיר ג'נגו רוסיאנו), שהוציא אלבום סולו ראשון בגיל 33 ומאז הפך לכוכב בז'אנר, עם להיטים כמו "כבר עכשיו", "מודדת", "הדפוק הזה" וגרסת הכיסוי ל"גלי".

עד היום הוציא שישה אלבומי סולו, וב־18 בינואר ישיק בבארבי בתל אביב אוסף ראשון בקריירה. באוסף נכלל גם הסינגל החדש "לא מושלם", בהפקתו המוזיקלית של יוסי מזרחי, בעלה של נינט.

"סדקתי לו את הצלעות בהופעה המשותפת הראשונה שלנו". עם חמי רודנר // צילום: מאיר פרטוש

אנחנו נפגשים בבית קפה רמת־שרוני ותיק וממנו יורדים למקלט הסמוך, שירמי שוכר מהעירייה זה שני עשורים, ומשמש לו ולבניו חדר חזרות פעיל ואולפן להקלטת סקיצות. על הקירות, ציורים מופשטים ודמויות נשיות שיצרה אחותו הבכורה ליסה. בחלל החשוך למחצה ניצבים שלל כלי נגינה, אבל קפלן צועד עם הקדמה, וכיום מקליט סקיצות לשירים חדשים בטלפון הנייד.

"זה מאפשר לי להקליט רעיון לשיר תוך כדי נסיעה באוטו. עוצר בצד, לוחץ רקורד, מנגן על הטלפון, שר, יוצר בסיס. פתאום הטלפון הוא החבר המוזיקלי הכי טוב שלי. זו מהפכה מרגשת, כי בשבילי המשחק הזה, הניסיוני, הלפעמים ילדותי, הוא חלק מהיצירה". 

מה הטכנולוגיה עושה למקצוע שלך כזמר?

"שירים תמיד יהיו. אולי 'תעשיית המוזיקה' תהפוך ללא רלוונטית, כי היום מאוד קל ליצור מוזיקה בבית, ולשדר אותה לכל העולם ברשת. אני מבין את מצוקת תחנות הרדיו שטובעות בסינגלים, ורק יכול לקוות שגם הסינגל החדש שלי יישמע בתוך כל השטף. בינתיים, הוא לא נכנס לגלגלצ.

"הייתי מאוד שמח אם השירים שלי היו יכולים לעקוף את התקשורת ולהגיע לקהל, אבל אני לא מדור היוטיוב, ורוב הסיכויים שהקהל שלי יגיע לשיר חדש דרך הרדיו. מצד שני, אני לא מרגיש תלוי בגלגלצ. אני נמצא פה המון שנים, וברוך השם יש לי קהל שאספתי". 

לא היית רוצה שכולם יכירו אותך?

"לא מזמן מוכרת במכולת בשכונה חרדית זיהתה אותי והחמיאה, או בכביש איזה מישהו עם טנדר צפר ושר לי מהחלון 'קולה וברה'. בכל יום לפחות שלושה אנשים אומרים לי שהם היו בהופעה ונהנו, או ששיר שלי ליווה אותם בתקופה מסוימת, או שהוא עדיין חלק מחייהם. לדעתי גם הצעירים מכירים את השירים שלי, הם רק לא יודעים שאותו הזמר שר אותם, ולא מקשרים אותם אלי".

והצלחה ענקית, ברמה של ארצי, גולן, רייכל, עומר אדם?

"אני מעדיף לא להתפוצץ כל הזמן מבחינת הגודל, ולא להיות כל הזמן במוקד תשומת הלב, כי זה מקשה על החיים האמיתיים. בהצלחה יש מלכודת מאוד גדולה, כי אתה רוצה שכמות האהבה הזו תימשך כל הזמן, וכל דבר שהוא פחות מזה נראה לא מספיק. זה הופך לפעמים לקיבוע ושיגעון. כל הזמן אתה בתחרות באיזה מקום הופעת וכמה פעמים מילאת אותו ובאיזה מספרים. זה הופך להיות הדבר היחיד שלפיו אתה נמדד. אני אשמח להופיע בקיסריה, אבל גם אם לא, החיים נהדרים".

באמת?

"כן. מכוונים אותנו להעריץ את הנוצץ, את המצליחן, את המקום הראשון, אבל זה לא מתאים לכולם. אין אחד שלא היה בטופ ואחר כך אמר שזה הכל פייק. כשאתה שם, אתה מפחד לאבד את זה ואחרים מנסים להפיל אותך. כולם יודעים שזה חלום שקרי, אבל לא מצליחים להפסיק את המרוץ".

ראית את אביב גפן, רמי פורטיס ואסף אמדורסקי שופטים בריאליטי, ואתה? 

"אני דעתן, ויכול לפטפט על מוזיקה שעות, אבל יותר כיף להסתכל מהצד ולא להיות שם, כי לא הייתי שורד. אני לא יכול לשפוט מי נשאר ומי הולך, כי אני טיפוס רגשן ואחרי כמה פעמים אשבר. אם יציעו לי המון כסף אעשה את זה, אבל אני מעדיף להימנע, כי בנשמה שלי אני לא רוצה להיות שם. 

"אגב, אני עצמי לא הייתי מסוגל להתחרות בתוכנית כזו כאמן מתחיל. היו מעיפים אותי, כי כשהייתי צעיר לא הייתי מצליח לתת ביצועים מספיק טובים, לא היו לי אז את כישורי הזמרה".

אסף אמדורסקי, חברך ל"תערובת אסקוט", מפרסם עכשיו בנק.

"מפרגן לו. אסף ואני בקשר ברמה שהוא מחמיא לי על שירים חדשים ואני מחמיא לו על ההופעות בטלוויזיה ועל הפרסומת החדשה, לדעתי הוא יצא שם חמוד. אני לא נגד כסף, וכל מי שמצליח להביא 'מכה' מסיטואציה שנוצרה איתו, שיהיה לו לבריאות. אבל אני בטוח שגם אמדורסקי רואה את עצמו קודם כל כאמן ומוזיקאי, ושהוא לא בונה על זה שכל החיים הוא יהיה שופט בריאליטי ויפרסם בנק". 

הרוק בכלל מקבל את הכבוד שמגיע לו? אתה, חמי רודנר, דנה ברגר, מוניקה סקס, ערן צור?

"הדיבורים האלה הם קשקוש שלא קשור לכלום. לכל מי שהזכרת יש רפרטואר שירים עמוק ועשיר שנגע במאות אלפי ישראלים שגדלו עליהם, יש ליצירה שלהם משמעות בחיים של אנשים עד היום. אבל התקשורת כותבת כל היום על סטטיק ובן־אל תבורי. אם היו כותבים עלינו, היינו בעין הציבור".

ומה המצב בשטח?

"רוב האנשים חושבים שאני כוכב. אומרים לי, 'וואו, אתה פאקינג ירמי קפלן'. אני לא חושב את זה על עצמי. יש כאלה שרק מכירים את השם, אולי מסדרות שהשתתפתי בהן, כמו 'נשות הטייסים' ו'ראש גדול'. מגיל צעיר יודעים מי אני. זה מאפשר לי לדבר עם הקהל אחרי הופעות שיחות אמיתיות, אנושיות וכיפיות, על החיים שלהם, שזה מה שבאמת מעניין אותי. 

"אם אתה כוכב גדול כמו אביב גפן, למשל, אני לא בטוח שאתה יכול לדבר ככה עם קהל, כי אתה לא יודע מה באמת רוצים ממך. יש יותר לחץ, הפרנויה גדולה יותר, החיכוכים גדולים יותר. אני לא צריך את המרוץ המטורף הזה. מרגיש שאני מפורסם מספיק ומחפש איזון. לא צריך שכל היום יתעסקו בי".

אפרופו אביב גפן, הפריע לך שהוא ירד חזק על חברך רמי קלינשטיין?

"כן, מציק לי שהוא חיפש את רמי. הוא הציג אותו כמיינסטרים ואת עצמו כאלטרנטיבי. אני חושב שאביב הוא מיינסטרים בדיוק כמו רמי ואין לו מה לרדת עליו בעניין הזה. ברור שהעוקץ של אביב מוסיף הרבה לתוכניות שהוא שופט בהן, אבל אני לא אוהב את ההתנהלויות האלה שבאות על חשבון מישהו אחר, והוא פתאום כאילו מתעווז על רמי קלינשטיין. בחייאת, אין מאחורי זה אמת חוץ מצחוקים טלוויזיוניים. כשזה נוגע באנשים שאתה מחבב זה מציק לך יותר. ואם אביב גפן ואייל גולן יורדים אחד על השני וזה יוצר אנרגיה שמביאה להם עוד עניין ועוד פופולריות, שיהיה, אני לא במקום הזה".

והירידות על המוזיקה המזרחית?

"מי רוצה להיות במלחמה עם המזרחית? לא מוצא בזה שום רווח. הדיבורים על הטקסטים של המזרחית לא מביאים לאיזה שינוי. שכל אחד יאהב את הז'אנר שהוא אוהב. אני לא גדלתי על זה, אבל כן שרתי שירים של זוהר ארגוב בכל מיני הזדמנויות.

"לדעתי חלפו הימים של קיפוח המוזיקה המזרחית בתקשורת, אבל הדיבור על זה עדיין תקוע. מירי רגב צועקת על קיפוח של המזרחית, ואחר כך מביאה לאיזה פסטיבל את האמנים הכי מצליחים במדינה. מה זאת אומרת? שתביא לא את אייל גולן ושרית חדד, אם היא רוצה לעשות תיקון לקיפוח, שתביא אמנים מזרחיים שלא זוכים לחשיפה, או אמנים מז'אנרים אחרים שאין להם מספיק חשיפה". 

נדיר לשמוע ממך אמירה פוליטית.

"אני לא מאמין בהטפות פוליטיות בשירים ולא אוהב שכל הזמן אומרים לאמנים שהם צריכים לכתוב שירים פוליטיים. אני אמנם כותב עכשיו שיר על המסים שאני משלם ובסוף נשאר עם כלום, אבל אני לא מאמין בהמנוני מחאות ושירים לכיכר. המחאה עכשיו נגד השחיתות, לא ברור לי אם היא פוליטית או לא, לעומת מחאת 2011 שהתחילה אותנטית והפכה לפסטיבל שהתרחק מהמטרה הראשונית".

*  *  *

הוא נולד בספטמבר 1961 בשיקגו לאירווינג ואורה קפלן, השלישי מבין ארבעה. ליסה הבכורה (מנהלת גלריה בסן פרנסיסקו), אהרון השני (במאי ומפיק טלוויזיה) וגילה הצעירה (כיום מייצרת שוקולד בקולורדו). כשהיה בן 7, אחרי מלחמת ששת הימים, עלתה המשפחה ארצה.

"אני מעריץ את ההורים שלי, שפרויקט חייהם היה לעשות עלייה", הוא אומר. אבא היה בן 33, אמא בת 31, לקחו את ארבעת הילדים שלהם ושטו שבועיים באונייה, כי לא היה אז כסף לטיסות ובאונייה אתה יכול להביא הרבה יותר דברים. הגענו לחיפה ב־4 ביולי 1969, תאריך סמלי; שעשע אותי שהגענו לישראל ביום העצמאות של אמריקה". 

ושתי האחיות שלך חזרו לארה"ב כבוגרות.

"ברור שלהורים שלי היה קשה, כשהילדים גרים רחוק. אני חושב שהדבר הנכון הוא לתת לילדים לחיות את החיים שלהם ולמצות את השאיפות שלהם, גם כשזה נשמע משוגע. כולל לגביי ולגבי אחיותיי".

תרצה שילדיך יישארו פה?

"אני רוצה שהם יהיו מבסוטים, קודם כל. אם בגלל נסיבות החיים הם יעדיפו לחיות במקום אחר, איאלץ לקבל את זה, בחיוך ותמיכה, אבל כמובן שאני מעדיף שהם יחיו בארץ.

"אומרים שרוב התקיפות המיניות מבוצעות על ידי מישהו קרוב. במקרה שלי היה מדובר בחבר שהיה מבוגר ממני בעשור". קפלן

"גדלתי בבית עם ערכים יהודיים ציוניים, עם קידוש בשישי ותפילות ביום כיפור, אווירה הרבה יותר יהודית מהסביבה של שכונת נווה אביבים שבה גרנו. הערך הכי חשוב שלמדתי ביהדות הוא קודם כל להיות בן אדם נעים וטוב עם הסביבה. זה מה שאנחנו לאחרונה שוכחים במדינה ונגררים יותר מדי לשאלה מי צודק, ומי שלא מסכים איתנו, שולחים אותו לעזאזל, כאילו שדיבור קיצוני זה מה שעושה אותך גבר. החברה, ורואים את זה ברשתות החברתיות, מאבדת את השיח ומתעסקת בהתבצרויות וריבים. הבעיה היא שמחפשים כמה שיותר לרדת נמוך. המפלגות מנסות 'לגלח' אחת לשנייה מנדטים. הפוליטיקאים צריכים להתעסק יותר בערכים שבשמם הם נשלחו, ופחות בהתנגחויות".

*  *  *

באמצע שנות השבעים החל להיחשף כישרונו ("אבא שלי אמר שמחפשים ילדים והלכתי לאודישנים"), כששיחק בסרטים כמו "מבצע יהונתן" ("היו צריכים ילד חטוף"). אחר כך כיכב בסדרת הטלוויזיה "Neighbours" ללימוד אנגלית בטלוויזיה החינוכית. 

בסדרה שקדמה לה, "Here We Are", השתתף אחיו אהרון ובשתיהן כיכב אביהם אירווינג, שגם ביים את "Here We Are". לפחות שני דורות של ישראלים גדלו על הסדרות, שלימדו אנגלית בשילוב שירים ומערכונים על עלילותיהן של דמויות כמו השריף גודמן ומיס קפלן, עם הומור, כיף ומוזיקה, סדרות שנראו מרעננות ומשעשעות על רקע הטלוויזיה החינוכית המשוחררת פחות.

אבל קפלן ממש לא הרגיש כמו תובל שפיר של תקופתו: "לא הרגשתי אז תחושה של כוכבות. לא היתה כאן אז תרבות של סלבס. בקושי זיהו אותי ברחוב. בעיקר זיהו את אבא שלי. זה שודר בבוקר וצפו ילדים שהיו חולים בבית, זה פשוט שודר במשך המון שנים".

כוכב נולד. כילד בטלוויזיה החינוכית

לפני שלושה שבועות פרסמו האחים קפלן סרטון בפייסבוק המבשר על רצונם לשוב לז'אנר לימוד האנגלית. נוסטלגיה היא תמיד הסחורה הכי חמה בישראל, וההד התקשורתי היה גדול יחסית. 

"כמות ועוצמת התגובות שקיבלנו לסרטון היתה מדהימה", הוא אומר. "תוך רגע כל התקשורת פנתה אלינו. הרעיון התחיל מזה שכיום אבא שלי כבר בן 84 ועדיין צלול וכריזמטי. חשבנו שכדאי לעשות איתו משהו, כל עוד אפשר. אנחנו רוצים ליצור סדרת תוכניות חדשה ומשעשעת ללימוד אנגלית לילדים. התחלנו כבר לכתוב תסריטים ולארגן פרק פיילוט. לאור התגובות, נוצרה סיטואציה ששווה אולי לגופי שידור להשקיע בפרויקט, שיהיה מעבר לתוכנית משפחתית. מבחינתי העניין המדליק פה הוא הזכות לעשות משהו יצירתי עם אבא שלי, זה הופך את הכל לשווה לגמרי".

איך אתה מסביר את הפער בין היותך ילד־שחקן להפיכתך לזמר בגיל מאוחר?

"עד גיל 24 לא חשבתי שאהיה מוזיקאי מקצועי. בתיכון תופפתי בלהקת 'ליקוי חמה' עם רמי קלינשטיין, וזכינו במקום הראשון בתחרות בעיר הנוער. אנחנו לא מתראים הרבה, אבל יש בינינו אהבה עמוקה שהולכת הרבה שנים אחורה. בגיל ההתבגרות הוא היה בן בית אצלנו. הייתי מהמעריצים הראשונים שלו, וגם כיום אני מאוד מעריך אותו, גם אם זה לא בדיוק בטעם הספציפי שלי.

"חשבתי שאהיה פסיכולוג, כי מאז ועד היום מעניין אותי לדבר עם אנשים על החיים שלהם, או אעבוד בטלוויזיה כמו אבא שלי. אחרי הצבא למדתי שנה משפטים, כי לשם התקבלתי. אבל אחרי שנה פרשתי, לא רציתי להיות עורך דין, ואז טסתי לחו"ל לשנה וחצי. חצי שנה בברזיל ואחר כך שנה קרוס־קאנטרי בוואן בארה"ב. זה היה הטיול של חיי". 

שם, במרחבים של ארץ האפשרויות, התחיל לכתוב שירים: "חזרתי לארץ עם שיער ארוך, גיטרה וקסטה עם שלושה שירים שהקלטתי וההורים שלי חשבו שהשתגעתי, כי לא היה לי קול של זמר. בזכות רמי, שההורים שלי החשיבו למוזיקאי אמיתי, קיבלתי מהם את הלגיטימציה לנסות. אבל לקח לי ארבע שנים עד שעליתי לשיר על במה במרתף העליון בבית ליסין ובפינגווין".

אתה עד היום כותב באנגלית ואז מתרגם לעברית. למה לא ניסית לפתח קריירה באמריקה?

"כי מוזיקה בעברית ותרבות עברית זו משימת חיי. באמת. לטוב ולרע אני תוקע את עצמי מאוד חזק עם היתד הזו, שהיא שונה ממה שקורה שם. מי שעושה קריירה בחו"ל ונמצא רוב הזמן בסיבובי הופעות, מתקשה לנהל חיים נורמליים של משפחה וזוגיות. ואם הוא מצליח, הוא חי במחויבויות מאוד גדולות והלחץ עליו כבד. אלה חיים מאוד קשים שבסוף שוחקים ושוברים את הבן אדם. עזוב אותי מזה. טוב לי פה, שלוש הופעות בשבוע, מספיק לי, לא צריך הופעה בכל יום". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו