רק לפני כחודש נזעקה ישראל להגן על הכפר הדרוזי חדר שלמרגלות הגולן הסורי מפני מתקפה של קבוצות של מורדים סורים עליו. היא עשתה זאת מתוך מחויבות מובנת ואף מוצדקת לרחשי הלב של בני העדה הדרוזית בישראל, ובכך החזירה לתושבי חדר טובה תחת רעה, שהרי הכפר נותר נאמן למשטר בדמשק ואף הוציא מתוכו בשנים האחרונות חוליות טרור שפעלו בשירות חיזבאללה נגד ישראל.
אבל בשבוע שעבר נפל דבר בדרום סוריה. כוחותיו של המשטר הסורי ולצדם - ושמא בראשם - לוחמי חיזבאללה ואנשי משמרות המהפכה של איראן, יצאו למתקפה והצליחו להשתלט על חלקים ניכרים של צפון רמת הגולן ובמרכזם העיירה בית ג'אן שבה החזיקו עד אז המורדים. אלו בחרו להיכנע. חלקם התפנה לצפון סוריה שעודנה מוחזקת בידי המורדים וחלק אחר בחר להתמסר לידי הכוחות הסורים ולחזור לחיקה של דמשק.
מה שקרה בצפון הגולן הוא קדימון למה שעתיד להתרחש בדרום סוריה כולה ולאורך הגבול הישראלי-סורי בגולן. כמו רצועת הביטחון בלבנון בשעתה שקרסה בשנת 2000 ברעש גדול הולך אזור הביטחון שהקימה ישראל בדרום סוריה לאורך הגבול בין שתי המדינות ונמוג.
באזור זה השקיעה ישראל בשנים האחרונות מאות מיליוני שקלים בהגשת סיוע הומניטארי לקבוצות המורדים שמעבר לגבול. היא עשתה זו במטרה להבטיח את המשך השקט באזור. אלא שדומה שקשרים אלו עם המורדים הזינו תקוות, ושמא אשליות, כי בכך יעלה בידי ישראל לשנות מן היסוד את יחס המקומיים לישראל להפוך אותם לידידים ואפילו לבני ברית לטווח הארוך. נראה אבל שמה שייחרת בזיכרון המקומיים, הוא לאו דווקא הסיוע הרפואי שהגישה להם ישראל, אלא העובדה שברגע האמת כשהמשטר הסורי מתקדם אל כפריהם, היא נותרת צופה מן הצד ומניחה אותם לגורלם.
מהלך ההשתלטות של המשטר הסורי ובעלי בריתו על מרחב רמת הגולן, מהוה הפרה של הסכם שעליו חתמו ארה"ב ורוסיה רק לפני כחודש. הסכם זה שעניינו כינון אזור מוגן (אזור הרגעה) בדרומה של סוריה, הבטיח הגנה וחסינות לקבוצות המורדים. אבל הסכמים לחוד ומציאות לחוד, ובוודאי שבחלק זה של עולמנו.
האמריקאים הסתפקו בחתימה על ההסכם מתוך האמונה הנאיבית שגם על הצד השני מקובלת המוסכמה שהסכם יש לכבד. אך אפשר שכמו במקרים קודמים בעבר, הם ביקשו אירוע של יחסי ציבור שנועד להציגם באור חיובי כמי שדואגים לבעלי בריתם; בפועל כל שהעסיק אותם היה כיצד להיחלץ מהתסבוכת הסורית, גם אם פירוש הדבר מסירתה של מדינה זו לידי הרוסים, וגרוע מזה - לידי האיראנים.
רוסיה מכבדת כידוע הסכמים רק כשהדבר עולה בקנה אחד עם האינטרסים שלה. לכן מבחינת מוסקבה אין כל קושי לחתום על הסכם ולמחרת להפר אותו או פשוט להתעלם ממנו. את המשטר הסורי של בשאר אל־אסד ובעלי בריתו ממילא הסכמים כאלה אינם מעניינים; הם חלק ממלאכת רמיה של דיבור רך בזכות השלום שעה שבשטח נמשכת הלחימה בשיטת הסלאמי, במטרה לדכא את המרד ולהשיב לדמשק את השליטה.
טוב שישראל נזהרה כמו מאש לא לקיים בשטח הסורי נוכחות צבאית. אלא שלא רק תפיסת רצועת הביטחון בדרום סוריה קורסת; עימה קורסת גם ההנחה שהמלחמה בסוריה עתידה להימשך עוד שנים רבות, ושסוריה שהכרנו מהעבר לא תשוב עוד. מתברר שסוריה הישנה שבה לגבולנו מהר מכפי שצפינו, מסוכנת ומאתגרת מבעבר. זאת, בשל הנוכחות של איראן וחיזבאללה - שהעולם, ובוודאי רוסיה, רואים בה גורם מייצב וחיובי שצריך להימשך בעתיד הנראה לעין.
