זה קרה ביום שלישי, 21 ביוני 2005, בשעה 17:00. כהרגלה מדי יום עלתה סיגל־אור כהן, אז כמעט בת 40, על הרכבת מתחנת השלום בתל אביב לביתה בלהבים, שם התגוררה עם בעלה ושלושת בניה. מדובר היה ביום חגיגי: יומה האחרון במשרדי הנהלת בנק הפועלים שבמגדלי עזריאלי, הסמוכים לתחנת הרכבת, שבהם עבדה שלוש שנים כאחראית לניהול נציגות שווייץ של הבנק.
כהן, שעמדה לעבור עם בעלה ושלושת בניהם לשליחות בת חמש שנים בקנדה מטעם הבנק, שבמסגרתה תנהל את נציגות הבנק בטורונטו, הגיעה למשרד בתל אביב רק כדי לאסוף את כרטיסי הטיסה ולהיפרד מחבריה לשלום. בית המשפחה בלהבים כבר נמכר, ותכולתו נשלחה לטורונטו. גם המזוודות כבר נארזו, ערוכות לקראת המעבר.
עם עלייתה לרכבת, התיישבה במקומה הקבוע בקרון האחרון. אלא שהפעם מערכת מיזוג האוויר בקרון לא עבדה בשל תקלה, ולאחר כחצי שעה הציע הכרטיסן ליושביו לעבור לקרונות אחרים, ממוזגים.
סיגל התלבטה אם לעבור, ולבסוף בחרה להרחיק עד לקצה השני של הרכבת, אל הקרון הראשון, זה שצמוד לקטר. עשר דקות לאחר מכן נשמעו צפירות אימתניות מכיוון הקטר.
אבל ערנות הנהג והצפירות כבר לא הועילו. הרכבת התנגשה במשאית שעלתה על המסילה מדרך עפר לא מוסדרת, ליד קיבוץ רבדים שבשפלה. בתאונה המחרידה, שנודעה כ"אסון רבדים", קיפחו את חייהם שבעה בני אדם ונפצעו יותר מ־200 נוסעים - מהם 46 קשה ואנוש (ראו מסגרת).
רק באחת בלילה, זמן רב אחרי שהפצועים האחרים פונו מהזירה, זיהה מסוק חילוץ של חיל האוויר אישה אנונימית שרועה מחוסרת הכרה בלב שדה חמניות, כ־30 מטרים ממקום התאונה, לאחר שהועפה מחלון הרכבת מעוצמת ההתנגשות. האלמונית, שסבלה מפגיעה רב־מערכתית וחצי מפניה נמעכו, היתה סיגל.
היא בת 52, אישה גבוהה ויפה עם רעמת תלתלים בלונדיניים מפוארת. עור פניה חלק ועיניה בורקות, והחיוך לא מש משפתיה. ילידת רומניה, אחות בכורה מתוך שתי אחיות. עלתה עם משפחתה ארצה ב־1970, היישר לבאר שבע. בצבא שירתה כרכזת כוח אדם בחינוך פיקוד דרום. את בעלה פגשה בבריכה בגיל 16, הוא היה אז בן 18. אחרי שש שנות חברות נישאו, והביאו יחד שלושה בנים. יש לה תואר ראשון בכלכלה ובמינהל עסקים ושני בניהול תעשייתי, שניהם מאוניברסיטת בן־גוריון. עם סיום לימודיה החלה לעבוד בבנק.
כשנפגשנו השבוע בבית הקפה הקבוע שלה, בשכונה תל־אביבית אופנתית, היא מיהרה לחבק אותי חיבוק אמיץ. דבר לא הסגיר את התלאות שעברה בתאונה ההיא, תלאות שהסבו לה מאה אחוזי נכות והסיטו את חייה ממסלולם. "הכל מוסתר מתחת לבגדים", היא מחייכת ומאפשרת להציץ בכמה מצלקותיה הגלויות.
"אני תפורה מלמעלה למטה. מחוברת בפלטינות, אפילו מתחת לעין הימנית. זו מחצית הפנים שנמעכה לי, ושבגללה היה קשה לזהות אותי לאחר התאונה".
במשך שבע שעות הוגדרה כנעדרת. משפחתה כבר נשלחה למכון הפתולוגי באבו כביר בניסיון לאתר את גופתה. אבל אז, כאמור, התגלתה בשטח. "למעשה", היא אומרת, "ניצלתי בזכות המסוק ובזכות ד"ר ערן טלאור, שהיה אז מנהל יחידת הטראומה בבית החולים רמב"ם. הוא היה על המסוק הזה במסגרת תרגיל מילואים".
שלוש החייאות עברה עד שמצבה התייצב מעט: הראשונה על המסוק בדרך למרכז הרפואי שיבא, ועוד שתיים בבית החולים עצמו. בשבועות הבאים היתה שקועה בתרדמת, נתונה בין חיים ומוות, נכנסת ויוצאת מחדרי ניתוח כשהיא מונשמת ומורדמת. "הרופאים שנלחמו שם על חיי הכינו את משפחתי לאפשרות שגם אם אשאר בחיים - כנראה לא אוכל ללכת".
מהרגע שבו שבה להכרתה, כעבור שלושה שבועות, היא נושאת שני זיכרונות חזקים. "הראשון, כשפקחתי עיניים לראשונה. ראיתי את העיניים של אבא שלי ושמעתי אותו צועק 'היא התעוררה!' ורץ לרופאים.
"והשני, כשפקחתי עיניים שוב אחרי שהועברתי למחלקה הכירורגית. עדיין לא הבנתי מה קורה. הייתי מונשמת, מחוברת למכשירים ומגובסת. ראיתי חדר לבן, כיור לבן, וילון לבן, והייתי בטוחה שאני בטורונטו. ואז נכנסה לחדר אחות במדים לבנים, משכה את הסדין הלבן מעלי בנמרצות ואמרה לי בעליצות ובטון שמח: 'בוקר טוב! היום מורידים לך את התפרים'.
"היא סיפרה לי שעברתי תאונה והחלה לשלוף את התפרים מאזור הבטן. כשסיימה, אמרה בקול עולץ: 'ועכשיו נעבור לרגליים'. הייתי בהלם, כי הרגליים הארוכות שלי היו עבורי תמצית הנשיות, ממש הסמל שלי".
• • •
עד מהרה התבשרה כהן שנוסף על התפרים ושתל העור המכאיב שברגלה הימנית, היא סובלת משבר באגן השמאלי, שקוּבע בפלטינה ובברגים, וכן משברים בגב ובצלעות, שהקשו עליה לנשום. לאלה נוספו יד ימנית שבורה, שיניים שבורות, חבלות מורכבות בעצמות הפנים, וחבורות מכוערות בצד הימני של פניה.
"באף רגע לא בכיתי ולא שאלתי למה זה קרה לי", היא אומרת. "גם כשהיו לי כאבים נוראיים, וגם כשאמרו לי שהשיקום יימשך שש שנים. שיננתי לעצמי מנטרה - בעוד שנה אחלים ואעבור לטורונטו - והתמקדתי רק בה. לרגע לא הרגשתי שנהרסו לי החיים, ובעצם לא הפנמתי את עוצמת הפגיעה".
חודשיים וחצי שכבה בבית החולים, כשהבנק שומר עבורה את המשרה בקנדה. "גרמתי לכולם להבין שזה זמני, ושאני מתכוונת לאייש בקרוב את התפקיד. אבא שלי סיפר לי שכשפקחתי עיניים, ניהלו בחוץ שיחה בנוגע להחזרת המכולה מטורונטו, ואני צעקתי: 'אל תחזירו את הקונטיינר!' כל כך רציתי להגיע לשם".
לדבריה, הפציעה שלה השפיעה על כל בני המשפחה: "בשל מצבי, הבנים שלי (שהיו אז בני 7 עד 15) הגיעו לבית החולים רק אחרי חודשיים, כשכבר הייתי מאוששת מעט וישבתי בכיסא גלגלים. בחודשיים האלה היה להם נורא. הם כל כך חיכו והתרגשו לקראת המעבר לקנדה, ובמקום זה סיפרו להם שעברתי תאונה קשה והם לא יכלו לראות אותי.
"בני האמצעי שלח לי מכתבי עידוד עם משפטים כמו 'תהיי חזקה' ו'תתגברי'. כשהם הגיעו לבקר אותי סוף סוף, הרגשתי שהם חוששים להתקרב. הייתי חלשה, רזה וקצוצת שיער, בגלל כל החתכים שהיו לי בראש".
מקץ חודשיים וחצי הועברה סיגל למחלקת השיקום בשיבא. "נתנו לי לעשות 20 תרגילים, ואני עשיתי 50, מתוך כאב עצום, רק כדי לזרז את היציאה משם לטורונטו". ארבעה חודשים אחרי התאונה כבר שוחררה לבית החדש ששכרה המשפחה בלהבים, אחרי שהבית המקורי נמכר לקראת השליחות.
במשך שמונה חודשים נוספים המשיכה בשיקום יום: בכל בוקר נסעה לבית החולים, שם טופלה בפיזיותרפיה, בהידרותרפיה ובריפוי בעיסוק, ועבדה עם קלינאית תקשורת. על רכבות, אגב, כבר הספיקה לעלות מאז, אך היא לא תשב עוד לעולם בקרון הקדמי.
"למדתי לעשות הכל מחדש", היא מסבירה לי. "ללכת, בגלל הרגל השבורה. לנשום, בגלל השברים בבית החזה שהתאחו באופן לא מדויק. לאכול, כי כרתו לי שליש מהמעי. ולדבר, כי חומרי ההרדמה שנתנו לי גרמו לפגיעת ראש קלה, שהובילה לקושי בדיבור ולהפרעות קשב וריכוז. כעבור שנה ביקשתי ממנהל השיקום אישור שסיימתי, כדי שאוכל לחזור לעבוד. באותו זמן כבר הלכתי, בסיוע מקל. אמנם הייתי חלשה וסבלתי מבעיות רפואיות שונות, אבל רציתי מאוד לבצע את התפקיד שחיכה לי בחו"ל".
מתי הבנת שזה כבר לא יקרה?
"באותו חודש עברתי ניתוח שני בעין הימנית, שלא צלח. נקבע לי ניתוח שלישי. רק אז האסימון נפל לי. הודעתי לבנק שאני לא יוצאת לטורונטו, ואחרי שנה שבה החזיקו למעני את התפקיד - שחררתי אותו".
באוגוסט 2006, שנה וחודשיים לאחר התאונה, חזרה למשרתה הישנה בבנק. "ניסיתי לחזור לחיים שהיו לי לפני התאונה. אם לא טורונטו, לפחות מה שהיה לי קודם, המוכר והידוע", היא אומרת.
באוקטובר 2007 נקבעה לה דרגת נכות יציבה בשיעור של מאה אחוזים. בבית היא אמנם נעזרה במטפלת, אבל במקום עבודתה ניסתה להמשיך לשדר עסקים כרגיל. אלא שהפציעה הקשה החלה לשבש לה את התוכניות: "לא הצלחתי לחזור להיות ביצועיסטית מצוינת כפי שהייתי, סיגל שמשיגה פי שלושה מהיעדים.
"טכנית, הגעתי למשרד, אבל כבר באחת בצהריים קרסתי מכאבי גב וחזרתי הביתה. כבר לא הצלחתי לנהל שמונה פגישות ביום, כפי שהתפקיד חייב, והייתי טועה בחיוג מספרי טלפון. גם נאלצתי לצאת לשירותים כמה פעמים במהלך פגישה. פתאום הבנתי למה השיקום אמור להימשך שנים ארוכות. לבסוף, נאלצתי לעזוב את משרתי במשרדי ההנהלה ולעבור לתפקיד קטן יותר, עם חדר קטנטן, בלי עובדים מתחתיי. גם הרכב היוקרתי שלי הוחלף בצנוע יותר. הרגשתי שכל היכולות הביצועיסטיות והניהוליות שלי נעלמו".
גם חייה הפרטיים לא שבו להיות כפי שהיו: "העסקנו עובדת שטיפלה בעבודות הבית וגם עזרה לי להתקלח, למרוח משחות נגד צלקות ולטפל בחבישות. ברמה הזוגית, היחסים ביני לבין בעלי נקלעו למשבר. הפכתי מאישה נאה, ספורטיבית, עצמאית, קרייריסטית ומצליחנית - לאישה תלותית, חלשה, סיעודית, חיוורת, רזה מאוד ומוגבלת פיזית. הוא פעל כדי לטפל בי ולסייע לי, אך לא הצלחנו לגשר על הפערים, ובמארס 2008 החל הליך הגירושים.
"בתאונה הרגשתי שאני מאבדת את האנושיות שלי. בהמשך הרגשתי שאני מאבדת את הנשיות שלי, ולאחר מכן גם את הקריירה המקצועית האהובה. אבל כשהמשפחה שלי התפרקה, זה כבר שבר אותי לחלוטין".
אבל כהן לא באמת נשברה, והחליטה לקחת את גורלה בידיים - ולעבור לתל אביב. היא המשיכה להסתייע במטפלת, הרבתה לצאת לברים עם חברות, ואף נרשמה לאתרי היכרויות באינטרנט.
"התחלתי לצאת לדייטים. אמנם הרגשתי חוסר ביטחון, אבל עדיין קיבלתי מחמאות מהגברים שאותם פגשתי. בדייט של שעה לא היה אפשר להבחין במגבלותיי הפיזיות, בתפרים ובצלקות שהסתתרו מתחת לבגדים, או במגבלותיי הקוגניטיביות כמו הפרעת קשב וריכוז, בריחת מילים, או קטיעת רצף המחשבה.
"ממילא לא המשכתי לדייט שני עם אף אחד מהגברים. הרגשתי שזה מוקדם לי מדי והגירושים היו טריים, ויכול להיות שבתת־מודע חששתי שהמגבלות יצופו אם הם יכירו אותי לעומק".
ביולי 2010, שנה אחרי גירושיה, הצטרפו בניה (כיום בני 27, 23 ו־19) לדירה ששכרה בתל אביב. במקביל מצאה אהבה עם איתן, עובד מדינה. "למעשה פגשתי אותו באחד הדייטים הראשונים, אך כאמור אז לא הייתי בשלה להעמקת הזוגיות. שמונה חודשים לאחר מכן נכנסתי שוב לאותו אתר שבו נפגשנו לראשונה. הוא שוב פנה אלי, ומאז ועד עתה אנחנו יחד.
"הוא האדם שאפשר לי להיות מי שאני ומה שאני. הוא מכיל אותי ברמה מוחלטת מבחינת הקשיים הפיזיים והקוגניטיביים שלי, המחייבים תכנון של פעילויותינו סביב העובדה שאני חייבת לישון כמה שעות בצהריים, ולאכול בשעות מסוימות ובמנות קטנות בשל בעיות העיכול. הוא גם רואה אותי במערומיי, תרתי משמע, עם כל הצלקות שלי, שהן קשות מאוד. בנוסף, הוא מכיל אותי מבחינת ההתפתחות הרוחנית שאני עוברת מאז, שלאנשים רציונליים לא פשוט להכיל.
"אנחנו גרים בדירות נפרדות ונפגשים בימים קבועים, כך שלכל אחד מאיתנו יש את המרחב שלו, וכשאנחנו יחד יש לנו זמן איכות נפלא וחברים משותפים. זוגיות מצליחה רק כשמאפשרים זה לזה את ההתפתחות האישית ומכבדים את תחומי העניין שיש לכל אחד".
משרתה צומצמה בשנית, ובאחד הימים חוותה כהן משבר חדש. "מעין שיתוק פיזי, עם כאבי גב וכאבי רגליים. הרופא אבחן שזה סוג של פוסט־טראומה, ונדהם שלא עברתי שום טיפול נפשי מאז התאונה. זה היה הרגע שבו הבנתי שהגוף מדבר אלי, ושאני חייבת להקשיב לו. שזה כבר לא המקום שלי". ואז, בנובמבר 2011, עזבה באופן סופי את הבנק.
בהמלצת פסיכולוגית נרשמה ללימודי דהרמה - התפתחות וגילוי עצמי לפי עקרונות הבודהיזם - "ושם התחיל המסע שלי לבריאת מציאות חדשה ולשינוי תודעה. בתהליך הזה שחררתי את הסבל. הבנתי שכל מה שרדפתי אחריו בעולם לא עשה אותי מאושרת באמת.
"במשך ימים שלמים צעדתי בחוף הים ושכבתי מול הגלים. התחלתי להיות קשובה לגוף ושאלתי אותו מה הוא צריך. קיבלתי עיסויים בשמנים חמים, נרשמתי לשיעורי יוגה ופילאטיס, וגם התחלתי לפסל בחמר".
הפסל הראשון שפיסלה היה דמות של אישה עטוית שריון. "רק כשסיימתי לפסל הבנתי שבעצם פיסלתי את עצמי. נהגתי לעטות על עצמי מעילים גדולים ושכמיות שיסתירו את כל הצלקות שלי, כי היה לי מאוד קשה איתן. מאז רוב הפסלים שאני מפסלת הם דמויות שאינן מושלמות ובעלות נכויות, כדי להעביר מסר של הכלה ושל הכרה וכיבוד נכויות, תוך גילוי אהבה, חמלה וסובלנות גם לאנושות הלא מושלמת".
לפני חמש שנים אובחנה כחולה בפיברומיאלגיה - כאבים בלתי פוסקים בשרירי הגוף ועייפות כרונית, שהוכרו כתוצאה פוסט־טראומטית מהתאונה. ועדיין, היא מסרבת לשקוע בדכדוך. "החיים שלי היום הם תהליך של שיקום אינסופי. יש לי הפרעות בשינה, עייפות, הפרעות ריכוז וזיכרון, בעיות במערכת העיכול והשתן וכאבי גב ואגן. כחלק מתהליך השיקום יש לי מאמן אישי, ואני עושה אימוני פילאטיס והליכות בטיילת. אני מקפידה לצאת הרבה, לבלות וליהנות".
היא העמיקה בלימודי הרוח והתודעה, למדה מדיטציה, תטא הילינג (שיטת ריפוי אלטרנטיבית לשחרור דפוסים ואמונות מגבילות, באמצעות גלי מוח מסוג תטא; ס"ס) ותקשור, והתפנתה להבין את מה שהדחיקה במשך שנים וחששה לספר לאחרים: החוויה החוץ־גופית שלדבריה חוותה בזמן שהיתה שקועה בתרדמת. "זאת היתה חוויה כל כך עוצמתית, שלא יכולתי לדבר עליה במשך חצי שנה".
מה קרה בה?
"ראיתי הכל מלמעלה, כשאני עטופה בתחושת חום, אהבה ואור עצומים. ראיתי כל הזמן אור לבן ובוהק, כמו הילה, מין מנהרה שמתרחבת, פטריית אור שהולכת ונפתחת. החוויה היתה של אהבה גדולה שאינה מותנית. רציתי להימשך ולעלות. הרגשתי שאני נפרדת מהנוכחות בעולם הזה. שאני מסכמת ומונה את כל הדברים הטובים שעברו עלי בחיי. לא היתה בי שום תחושת פחד, כי הייתי מוצפת אור. ראיתי שיש יקום מקביל ששולח לנו מסרים, דמויות לבנות שמרחפות. חששתי לספר על כל זה - כי הנחתי שיחשבו שהשתגעתי.
"אבל ידעתי בוודאות שלא מדובר בהזיות או בשיגעון. כשהתעוררתי מהתרדמת, התחושה היתה חזקה כל כך, והיא ליוותה אותי כל הזמן. העוצמה של מה שהתגלה לי הפחידה אותי. כאילו ראיתי את הסנה הבוער".
"אני אדם ריאלי, מעולם לא האמנתי בדברים רוחניים, לא דיברתי בשפה הזאת. אבל בהמשך, כשנפתחתי ללימודי רוח ותודעה, קראתי את ספרו של ד"ר אבּן אלכסנדר, שהוא נוירולוג ומנתח מוח, 'הוכחה לגן עדן', שעסק בחוויית סף המוות ותיאר בדיוק אותם תיאורים, והפסקתי להתבייש לדבר על זה".
החוויה משפיעה עלייך גם היום?
"כמובן. היום אני מדברת בשפת היקום. אני יודעת שיש יקום מקביל לנו, ושיש בו נשמות שדרכן אנחנו מקבלים מסרים. אני יודעת שכשלא האמנתי בכל הדברים האלה עדיין קיבלתי מסרים, אבל לא שמתי לב אליהם ולא נתתי עליהם את הדעת. היום ברור לי שהתאונה היתה צריכה לקרות לי.
"כל השתלשלות האירועים באותו יום הובילה אותי בדרך לא הגיונית לשם. האור שקיבלתי בחוויית סף המוות הוא אור שאני צריכה להפיץ סביבי - ומאז התאונה זה מה שאני עושה, אני מפיצה רק אור וחיוביות, ולאחר גירושיי הוספתי את המילה 'אור' לשם הפרטי שלי, כך שכולם קוראים לי היום סיגל־אור. חברות אמרו לי שרק רכבת יכלה לעצור את סיגל. כל חיי לא היה לי רגע אחד של עצירה, התבוננות ותהייה אם דברים נכונים לי.
"היתה לי משכורת מדהימה והייתי בשיא המימוש, אבל ההסטה שלי מהמסלול הביאה אותי למקום הנפלא שבו אני נמצאת היום. לפי הבודהיזם, יש לקבל באהבה כל מצב שנמצאים בו, גם אם הוא כואב. השיעור הוא ללמוד לקבל ולאהוב את עצמנו ולהימצא בהודיה יומיומית על כל דבר קטן. אני מודה כשאני אוכלת, מבלה, נהנית ואוהבת. בדיעבד, ברור לי שרוב הבחירות שעשיתי באו מתוך רצון לרצות את הבעל, את ההורים ואת החברה. אני לא מתחרטת על הקריירה שעשיתי, נהניתי ממנה וחוויתי בה מימוש עצמי. אבל לא הייתי מחוברת לייעוד שלי.
שהוא?
"לעזור לאנשים".
• • •
ייעודה החדש מצא מענה בתפקיד שקיבלה על עצמה בהתנדבות: מנכ"לית עמותת נחמה, המלווה נשים וגברים במצבי פרידה וגירושים.
"לעמותה פורום של עשרות מתנדבים שעברו הכשרה מתאימה ללוות את הפונים", היא מספרת, "ו־12 חברות הנהלה בהתנדבות. ומאז מוניתי למנכ"לית היא תספק לפונים גם ייעוץ משפטי ראשוני חינם, וסדרת מפגשי העצמה", היא מספרת. "לי היה כסף לשלם על שירותים כאלה, וחשוב לי לאפשר גם למי שאין לו אפשרות כלכלית לקבל תמיכה. המסר שהכי חשוב לי להעביר למתגרשים הוא שאף שמדובר במשבר משמעותי, הם רק יצמחו ממנו".
בנוסף, פותחת כהן באירועי התרמה לעמותה, שעד כה לא נעזרה בתרומות מהציבור. "כבר ב־18 בינואר תתקיים תערוכת אמנות, 'אהבה בצבעים', בגלריה באגם ברעננה, ובה יוצגו פסלים, תמונות וצילומים של ציירים ואמנים שתרמו עבודות לתערוכה. כל כספי המכירה יוקדשו למימון פעילויות העמותה". פרטים על העמותה, בקשות להסתייע בשירותיה וגם לתרום לה, אפשר למצוא בדף הפייסבוק "קבוצת נחמה" ובאתר gonechama.co.il. במקביל, כהן עובדת בימים אלה על כתיבת ספר על חייה, שאותו היא מתכוונת להוציא לאור בשנה הבאה.
"היום אני מעל הסבל, אני מרגישה שהיקום מפצה אותי ודואג לי. כן, אני נזקקת לטיפולי פיזיותרפיה מדי פעם, ולפעמים, כמו עכשיו, זז לי שתל בגב ומתחיל לדמם, אז אני קובעת תור לרופא כירורג. אבל שמחת החיים שלי אמיתית, ומאז התאונה היא התעצמה למקומות שלא הכרתי. אני לא לוקחת כדורים נגד כאב, והשמחה היא שמאפשרת לי להתגבר על כל המגבלות והכאבים שנפלו על גופי".
smadarsbz@walla.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו