המקורות היהודיים מספרים על יתוש טורדני ששכן באוזנו של טיטוס קיסר, האיש שהחריב את בית המקדש. כ־600 שנה נקפו מאז החורבן ובשערי ירושלים ניצבו הח'ליף עומר אבן אל־חטאב ויועצו היהודי המומר כעב אל־אחבאר. לנוכח המצור נכנע הבישוף ציפרוניוס למוסלמים ללא קרב. הח'ליף, ששמע על "החלום המקודש של מוחמד" על המסע הלילי "למסגד הרחוק" ואת הבטחותיו של אללה לבני ישראל לרשת את הארץ המבורכת, ביקש לראות היכן בית המקדש היהודי. "בהר הבית", הצביע היועץ בפני הח'ליף על הררי האשפה שהשליכו הביזנטים על אבן השתייה. כשנוקה השטח, השתטח כעב על הסלע חרף נזיפותיו של הח'ליף הזועם על היהודי שנחשף כמי שמקדש את המקום.
בסוף המאה ה־11 שבו הצלבנים הנוצרים וכבשו את העיר מידי המוסלמים. הם שלטו בה 88 שנים עד שנכבשה בשנית בידי צלאח א־דין אל־איובי, שהפקיד את מפתחות כנסיית הקבר בידי המוסלמים והתנה את תפילת הנוצרים בהסכמתם.
אלא שבמלחמת העולם הראשונה שוב כבשו "הצלבנים" האנגלים את ירושלים מידי העות'מאנים ואז, בעיקר בעקבות הצהרת בלפור, הגיח היתוש הטורדני בשנית באוזני נוצרים ומוסלמים בטענה, שהתחדשות היהדות בירושלים מאיימת על הרלוונטיות של דתותיהם. למוסלמים זמזם היתוש שיהודים ונוצרים שותפים "במזימה צלבנית" חדשה. באוזני נוצרים אנטישמים זמזם היתוש שתחיית היהודים בירושלים מערערת את הנצרות וחושפת את בירות המערב לסכנת טרור מצד המוסלמים.
אכן, הקוראן מזהיר מפני כפיפות של מוסלמי ליהודי או נוצרי הזוממים נגדו תמיד. לכן, מאז נכבשה ירושלים מידי העות'מאנים לא צלח שום נימוק לסלק ממוחם המוטרף של האסלאמיסטים והפלשתינים את הזמזום הצלבני.
לא הועילו הבטחות הקוראן ש"הארץ המבורכת" ניתנה כירושה לבני ישראל לנצח, ולא העובדה שהפלשתינים לא הוזכרו ולו ברמז בקוראן. גם ההיסטוריה האסלאמית (כפי שראינו לעיל בסיפור על עומר) לא סייעה. גם הבטחות התנ"ך והברית החדשה המקנות ליהודים את הארץ לא נתנו מזור לזמזום האובססיבי. אפילו העובדה שמעולם לא היתה מדינה פלשתינית, וממילא לא היתה ירושלים בירתה - לא גירשה את היתוש הטורדני מאוזני חמאס, אבו מאזן וחבר מרעיהם.
בצר להם, פנו הפלשתינים לבדיות ולפיהן הם נכדי היבוסים הכנענים, מלכי ישראל היו מוסלמים, ערי התנ"ך אסלאמיות, המגילות הגנוזות הן נכס פלשתיני והיהודים אספסוף כוזרי. פלא הוא שחרף שנאתם לצלבנים אימצו הפלשתינים את ישו כ"פלשתיני" וניסו ליצור מעטה לאומי "על־דתי" שקרי ("קומייה־ווטניה"), בניסיון לטשטש את הזהות האסלאמית הדורסנית ולהצטייר כשומרי הנצרות.
ארבע בירות כבשו השיעים מהסונים, אך "יתוש ירושלים" מובילם לשיגעון. אלפי נוצרים השמיד דאעש במזה"ת, באפריקה ובמצרים, ושרף את כנסיותיהם; הטורקים טבחו בארמנים, מיקמו מסגד בכנסיית "אגיה סופיה" ומתכננים להפוך את הוותיקן למסגד; גברים בשבט התעאמרה אנסו את בנות הנוצרים בבית לחם; אנשי פת"ח עשו צורכיהם בכנסיית המולד והנוצרים בורחים מהמזרח התיכון - אבל הפלשתינים, הדוגלים בסיסמה "נתחיל בשבת ונגמור בראשון", מתיימרים לשמש מגיני הנוצרים וקודשיהם בירושלים...
שייח' עכרמה הפלשתיני הסביר כי "עדיף שהיהודים יחזיקו בירושלים על פני בינאום העיר; את היהודים נחסל בנקל, אך מהצלבנים קשה להיפטר". בעוד הנוצרים ואתרי קדושתם שוכנים לבטח בישראל בלי "הגנה" פלשתינית, גוברת מיגרנת היתוש במערב. מנהיגים מסוגה של פדריקה מוגריני מהאיחוד האירופי מגישים לאסלאמיסטים בנרצעות את הלחי השנייה על חשבון האמת הדתית וההיסטורית של היהודים בירושלים.
גברת מוגריני, הפתגם הערבי אומר "לא מתחלקים באישה, בסוסה וברובה". גם לא בעיר בירה. אין למוסלמים עניין בשום לחי; הם מורידים לחלש את כל הראש. במקום להיכנע ליתוש, למיגרנה ולטרור - צריך פשוט לייבש את הביצה.
