ההצהרה של טראמפ השבוע היא שבירה חדה ודרמטית מכל מה שהיה מוכר וידוע בנוגע לתהליכי השלום באזורנו כמעט מאז ומתמיד. השלום עם מדינות ערב היה אינטרס אמריקני במלחמת המעצמות, והקלף הפלשתיני היה הטרול הסובייטי שתקע את העסק. כך נולדה בכלל הסיטואציה שהפכה את הפלשתינים מקבוצת טרוריסטים מזוקנים לגורם בעל משמעות מדינית. וזה הבסיס לקונספציה שהנחתה את פרס בספרו מזרח תיכון חדש - לפיה את היחסים האזוריים בונים מבפנים החוצה - קודם שלום עם הפלשתינים, אחר כך חומוס בדמשק.
כל זה מזמן כבר לא רלוונטי. היחסים עם מדינות ערב נבנים בהתמדה מזה מספר שנים ללא קשר לסוגיה הפלשתינית, במנותק ואפילו בניגוד לאינטרסים של ארה"ב, לפחות בתקופת אובמה. אנחנו חיים דה-פקטו במזרח תיכון חדש, ובאופן מפתיע לאף אחד לא אכפת מהפלשתינים. המפנה כה דרמטי עד שהקמת מדינה פלשתינית עצמאית הוא כבר לא האינטרס האמיתי אפילו של הרשות הפלשתינית עצמה, שיודעת ששרידותה תלויה בכידונים הישראליים ובכסף האמריקני. למעשה היחידים שלחוצים כיום על הקמתה של פלשתין הם רק השמאל הישראלי והחמאס - ותגובותיהם לנאומו של טראמפ יוכיחו.
לפני 40 שנה כשאנואר סאדאת נחת בישראל הוא לא עשה זאת בשביל השלום. השלום כבר היה בדיונים ארוכים, וישראל ומצריים עמדו בקשרים צפופים מזה חודשים רבים. הוא עשה זאת מסיבה אחרת: המתיחות של המלחמה הקרה, ומדיניות הדטאנט של ארה"ב ביחס לברית המועצות הכניסו את הדיונים לקיפאון, ובמקום שיתנהל משא ומתן ישיר בין ישראל למצרים שיתחשב באינטרסים של שתי המדינות, העסק הפך להיות חלק מהמערכת המדינית הסבוכה של המלחמה הקרה, והשלום המקומי הוכפף לאינטרסים של המעצמות.
את הסאגה הזאת שמאחורי הקלעים חשף בזמנו שגריר ארה"ב באו"ם דניאל פטריק מויניהן. והוא מראה כיצד ברגע שנראה היה שקרטר יהרוס גם את זה - לסאדאת נמאס, הוא עלה על מטוס, נאם בכנסת והשאר היסטוריה.
נאומו של טראמפ אמש הוא מעשה מסוג זה. מאז הסכמי קמפ דייוויד הפכו הפלשתינים למוקד ההתרחשות המדינית במזרח התיכון, ולבעיה שבלי פתרונה לא ישרור שלום אזורי. טראמפ, כמו סאדאת, הבין את הסיבה האמיתית לקיפאון המדיני: המערכת המדינית הבינלאומית שכבר מושקעת בסכסוך עשרות שנים ומשתמשת בקלף הפלשתיני לקדם אינטרסים זרים במקום לדאוג לתושבי האזור.
ההכרה בירושלים כבירת ישראל היא דוגמה מצוינת - הרי ממי כבוש השטח? משום מה הוא "שנוי במחלוקת"? עם הירדנים הרי כבר יש מזמן שלום. הגורמים היחידים שמנעו מהלך כזה היו הקהילה הבינלאומית וההתנגדות הפלשתינית: שני גורמים חסרי אחיזה במציאות, המזינים אחד את השני ואינם קשורים לאינטרסים האמיתיים של מדינות האזור.
אז כעס נרשם הלילה בברלין וברמאללה. אבל למי אכפת?
