כבר במהלך הנחיתה בשדה התעופה של מחצ'קלה מתגלים לעיני הנוסעים גבולות הגזרה של דאגסטן: הים הכספי ממזרח והרי קווקז הנישאים ממערב ומדרום. להבדיל מנוסעים רגילים, לנו המארחים המקומיים ממתינים ליד כבש המטוס.
טיפול מועדף שכזה נבע לא רק מהכנסת האורחים הקווקזית, אלא מכך שלנסיעתי לדאגסטן הצטרף האלוף (מיל') עוזי דיין. שמו של הגנרל עשה פלאים: המקומיים היו מוכנים לעשות כל דבר, כדי לבטא הערצה כלפי אישיות רמת מעלה מארץ הקודש.
דאגסטן ("ארץ ההרים") היא מהמקומות המרתקים ברוסיה, ולא רק בזכות הנופים. בדרום הפדרציה הרוסית, הפסיפס האנושי הוא המסקרן. למבנה הלאומי של אוכלוסיית דאגסטן אין כנראה אח ורע בעולם.
במחוז קטן יחסית, ששטחו גדול פי שניים משטח ישראל, חיים כ־3 מיליון איש שמשתייכים ל־60 לאומים מקומיים. חמישה מתוכם גדולים יחסית - אווארים, דרגינים, לזגינים, קומיקים ולאקים, ונוסף עליהם קיימים עוד עשרות עמים וקבוצות אתניות. לסלט הזה יש להוסיף כמובן את הרוסים (אם כי מספרם לא עולה על 120 אלף) ואת היהודים.
הנוכחות היהודית במה שמכונה היום דאגסטן - עתיקה. יהודי קווקז, או בשמם האחר היהודים ההרריים, רואים בעצמם צאצאי גולי יהודה שהוגלו לבבל, או צאצאי אחד השבטים שהוגלו לאשור. כיום, לאחר שרוב הקהילה עלתה לישראל, נשאר מוקד אחד של חיים יהודיים בקווקז הרוסי, המצוי בעיר דרבנט.
לדרבנט שמנו את פעמינו מייד לאחר הנחיתה בדאגסטן, ובשער העיר חיכו לנו ניידות משטרה, ששמחו לפלס דרך לאורחים מישראל בין נקודות העניין שבמקום. אגב, המונח "שער העיר" אינו רק מטאפורי: את שני צידי הכניסה לדרבנט אכן מחבר שער, כנהוג במזרח עוד מימים עברו.
כשהגענו לבית הכנסת "קלה־נומאז", היחיד שנשאר בדרבנט, גילינו שהמקום הומה אנשים. סביב הבניין התגודדו סקרנים ואנשי משטרה לרוב, חלקם עם נשקים ארוכי קנה. מאוחר יותר נגלתה אבטחה דומה בכל תחנה של סיורנו בדרבנט.
קשה לדעת אם הסיבה לכך קשורה לרצון להפגין כבוד כלפי המבקרים מישראל, או שלשלטונות היתה סיבה לדאוג לשלומנו. יש להדגיש שדאגסטן נחשבת לאזור האסלאמיסטי ביותר ברוסיה. מאז התפרקות בריה"מ המחוז היה ליעד של הטפה אסלאמית, וכמה מגורמי חוץ מימנו בנייה מואצת של מסגדים בו.
התוצאות לא איחרו להגיע. כאשר בשנות ה־90 צ'צ'ניה השכנה החלה לבעור, האש התפשטה לדאגסטן. מורדים אסלאמיסטים פגעו בפקידים ובסמלי שליטה רוסית. מאז המחתרת דוכאה, אך לא חוסלה.
אין זה פלא שרוב אזרחי רוסיה שהצטרפו לדאעש באו מקרב הסונים של דאגסטן. תוסיפו לכך מיעוט שיעי גדול, שמושפע מאיראן מעבר לים הכספי. בכיר בחוגי השלטון הדאגסטני סיפר לי שבמסגד השיעי של דרבנט מתנוסס בגלוי סמל חיזבאללה. הקהילה היהודית בדרבנט נאלצת לחיות בסביבה מורכבת זו, והיא עושה זאת בראש מורם.
החלש וכפוף הגו לא שורד בקווקז. כאשר במאה ה־19 יהודים אשכנזים החלו לפגוש באחיהם ההרריים באימפריה הרוסית המתרחבת, מה שבלט בעיניהם היה הביטחון והמראה האצילי של יהודי הקווקז. כך תיאר אותם עיתון "הצפירה" ב־1894: "היהודים יושבי ההרים עיניהם חודרות, מצחם רחב, חטמם לא עקום, גבהי הקומה ומראיהם נאוה; תאר פניהם כתאר פני אדונים אשר אין להם מחסור ושונה מתאר פני היהודים יושבי ארצות אירופא".
כל המי ומי של יהודי דרבנט הגיעו לבית הכנסת, כדי לפגוש את האורחים הישראלים. שורת הג'יפים החדישים של בני הקהילה, שניצבו לידו, העידה על רווחה כלכלית. גם הבניין עצמו מרווח. למעשה, זהו מרכז קהילתי עם מקוואות, מוזיאון, גני ילדים, מבואה לעריכת חופות ואולם גדול לחגיגות ולשמחות.
בחצר האחורית מתבצעת שחיטת הבשר, ובימי הקיץ שם גם "צולים שישליק". את התרומה העיקרית לחידוש בית הכנסת העמיד פבל מישייב, מבעלי אחד העוגנים הכלכליים של דרבנט - מפעל לייצור משקאות אלכוהוליים. למרות מעמדו מישייב שומר על צניעות ומקפיד לציין ש"כולם תרמו, כל אחד לפי יכולתו". מישייב התעקש שבית הכנסת החדש ייבנה בדמות בית כנסת ישן שעמד כאן מאז 1914 והתבלה עם הזמן. הדבקות במקור הצליחה, כפי שניתן להיווכח מהשוואת תצלומים ישנים.
יהודי דרבנט דבקו אלפי שנים באמונתם. סולומון סולומונוב, מוותיקי היהודים בעיר // צילום: אריאל בולשטיין
המילה "דבקות" מיטיבה לתאר הרבה מתכונות יהודי דרבנט. אלפי שנים הם דבקו באמונתם ולא עזבו אותה גם בימים הקשים של השלטון הסובייטי. אפילו בתקופת השחור, שבה נאסרו חיים יהודיים הלכה למעשה, נמצאו כאן אנשים ששמרו על גחלת היהדות. הם אולי לא היו רבנים ותלמידי חכמים, אך הודות להם לא ניתקה שרשרת הדורות.
אחד מאותם צדיקים הוא סולומון סולומונוב, המכונה רבי סולומון. אביו המנוח, רבי עזריה, חינך בשנות שלטון סטלין ילדים ב"חדר" ליסודות היהדות, ושמו עדיין נישא בפי כל. חשוב לא פחות - מישייב מספר שלקהילה אין בעיית מניין - הוא מתכנס שלוש פעמים ביום בכל יום, ולא רק בשבתות ובחגים.
לא מרימים ידיים
לדבקות בדת ישראל מתווספת דבקות במסורת העדה. ראש הקהילה רוברט אילישייב גאה במיוחד במוזיאון הקטן, שנמצא במרתף הבניין ומנציח את פאר העבר. יש כאן אוסף מפעים של תשמישי קדושה, ספרי תפילה עתיקים, חפצי בית אופייניים. עריסת תינוק תכולה ריגשה את כל הגברים הקשוחים במקום, כל אחד היה מוכן להישבע שגדל בה.
במרכז המוזיאון מביטות עלינו מקיר גדול דמויות מופת של יהודי דרבנט: לקט אקלקטי, סוריאליסטי כמעט, שבו רבנים מהמאה ה־19 שוכנים לצד "גיבורי העמל הסוציאליסטי" של המאה ה־20. במרכז הקיר תמונתו של הרב יעקב יצחקי, מייסד באר יעקב. אילישייב מספר שהרב יצחקי התמנה לרב ראשי ואב בית דין של דאגסטן בהיותו בן 22 בלבד.
בהמשך הטיף לעלייה, ולאחר 40 שנות כהונה בדרבנט עלה לישראל. "לא כל עיר בגולה זוכה ששם רבה יופיע על מפת הארץ המובטחת", מסכם אילישייב. ככלל, כשאנשי הקהילה מספרים לי על תרומת יוצאי דרבנט למפעל הציוני, עיניהם בורקות.
שמירה על זהות יהודי המקום לא היתה אפשרית ללא הדבקות בשפה. יהודי דרבנט מדברים ביניהם ג'והורי - שפה ייחודית של יהודי הקווקז. זהו ניב של פרסית יהודית, שהתפתח במהלך הדורות באמצעות קליטה של מילים פרסיות, ואחר כך של מילים אזריות ואוואריות. על קופה ענקית בבית הכנסת מתנוססת הכתובת "סודוגו". לא דרוש דמיון מפותח, כדי לזהות במילה זו שיבוש של "צדקה".
השלטון הסובייטי שאף לנתק את המסורת של יהודי קווקז משורשיה העבריים. לשם כך בשנת 1928 ג'והורי הוסבה לכתיב הלטיני, וכעבור עשר שנים נוספות - לכתיב הרוסי. כתוצאה מכך, עברית לא ממש שגורה כאן עכשיו. בהתאם, מילות תפילת הקדיש, שמתנוססות על שלט גדול בבית הכנסת, כתובות באותיות רוסיות.
ועוד סיפור על דבקות. כאשר הוחלט על שיקום בית הכנסת "קלה־נומאז", נוצרה תסבוכת ביורוקרטית. הרשויות התנו את הסכמתן לעבודות בכך שהקהילה היהודית תמציא מסמכי בעלות למבנה, וכאלה לא היו בנמצא. לכאורה, בעיה ללא פתרון, אלא שעבור יהודי דרבנט אין כזה דבר, הם לא רגילים להרים ידיים.
אחד מבני הקהילה נשלח לארכיון של המוזיאון להיסטוריית דרבנט. הוא העביר שם שבועות ולבסוף איתר פקודה של מועצת העיר משנת 1904 על הקצאת המגרש המדובר ליהודים, שאמנם כבר היה להם בית כנסת ראשי אחר, שפעל מימים ימימה, אך שררו בו צפיפות נוראה וחוסר היגיינה. אגב, בתחילת המאה ה־20 היו בדרבנט 11 בתי כנסת.
חידת אלכסנדר מוקדון
בשיא כוחה הקהילה היהודית מנתה שליש מתושבי דרבנט; רובם הגדול יהודים הרריים ומיעוט קטן אשכנזים שהחלו להגיע לאחר צירוף דאגסטן לרוסיה לפני כ־200 שנה. "בכל הבתים האלה חיו יהודים", אמר לי באנחה אחד מנכבדי הקהילה והחווה בידו על הרבעים שסביב בית הכנסת.
השפעת היהודים עלתה על כל ביטוי מספרי. הם ניהלו מפעלים, בתי ספר ומוסדות ציבור. בשנות ה־70 של המאה הקודמת החלה העלייה לישראל, שהתעצמה בשנות ה־90. כמו כן, רבים עזבו לארה"ב ולמוסקבה, בעיקר אלה שחיפשו הזדמנויות עסקיות. כעת, מספר היהודים שיושבים דרך קבע בדרבנט לא עולה על 1,000, אך מקומם בעיר עדיין מכובד.
למשל, סרגיי יגודאייב, אדריכל העיר לשעבר, משמש היום סגן ראש העיר. כיאה לנציג הרשויות, הוא מבקש לשכנע אותנו בקיום שלום בין־דתי בדרבנט. המציאות יותר מורכבת מן האידיליה המתוארת. ביולי 2013 אלמונים ניסו להתנקש במי שהיה אז רבה של דרבנט, הרב עובדיה איסקוב.
יש לציין שבחודשים שקדמו להתקפה זו נרצחו גם כתריסר שייח'ים ואימאמים, וכל ההתקפות הוגדרו כפעולות טרור. למרבה המזל, הרב שרד את ההתנקשות אך לא חזר לדרבנט. כעבור תשעה חודשים השלטונות דיווחו שהמתנקש חוסל.
גם מי שאינו יהודי מקפיד לחזור על המסר של נורמליות. בין המרגיעים גם מנהל המוזיאון של המצודה, הפנינה התיירותית של דרבנט. המנהל לא ניסה להסתיר את התרגשותו נוכח ההזדמנות להראות את המצודה למצביא מישראל והודה כי הוא חווה התרגשות דומה כשהדריך בה את פוטין.
שמירה על זהות יהודית. ארון הקודש ופרוכות בית הכנסת // צילום: אריאל בולשטיין
המצודה מעל העיר, במרחק קילומטרים ספורים משפת הים הכספי, עשויה להציב את דרבנט על מפת התיירות העולמית. כמובן, בתנאי שהזרמים האסלאמיסטיים לא יתגברו (לפני פחות משנתיים גם התיירים במצודה הותקפו בירי של המחבלים), ושהקרבה לצ'צ'ניה לא תפחיד מבקרים עתידיים.
בעבר הרחוק העיר נהנתה מעמדתה האסטרטגית ואירחה סוחרים ומגלי ארצות, ובהם בנימין מטודלה. אם לא די בכך, בדרבנט מזכירים את הסברה שלפיה חומות העיר נבנו על ידי אלכסנדר מוקדון. בתקופה עתיקה אכן נפוצו אגדות שקישרו את המצביא הדגול למקום.
עם זאת, המדע לא מאשש את האגדות האלה ומתעקש לקבוע שאלכסנדר כלל לא היה בקווקז. אך ממצאים ארכיאולוגיים מעידים על קיום אנושי במקום כבר לפני כ־5,000 שנה. אף על פי כן, לפני כשנתיים השלטונות הרוסיים חגגו 2,000 שנה לדרבנט. איך מסבירים את הפער? תושבי העיר בטוחים שדרבנט עתיקה בהרבה מ"רק" 2,000 שנה, ומציינים בחיוך ערמומי שהקברניטים פשוט ביקשו לציין תאריך עגול בתקופת משמרתם.
כך או כך, דרבנט ראתה הרבה כובשים ועברה במהלך ההיסטוריה בין שליטים, שהשאירו כאן הרבה קברים. בית הקברות היהודי העצום הוא מהאתרים המרשימים בדרבנט. לדברי יהודי המקום, נמצאים בו 37 אלף קברים. להתרשמותי, המספר גדול יותר.
גיל הקברים העתיקים ביותר שראינו מוערך בכ־500 שנה, ואותיות עבריות שחקוקות על המצבות נראות היטב. קהילת דרבנט מטפחת את בית הקברות בשקידה. "המוסלמים כאן רואים איך נראה בית העלמין שלנו ומשווים אותו לבתי הקברות שלהם", ציין אחד מיהודי המקום, "ההשוואה לא לטובתם".
בכניסה לשורת הקברים הראשונה הוצבה אנדרטה מרשימה בצורת מנורת ענק, ועליה שמות כל יהודי דרבנט שנלחמו בשורות הצבא האדום במלחמה מול הנאצים - אלה שנפלו בקרבות ואלה ששרדו עד לניצחון. רק שניים מאותם וטרנים עדיין בחיים. בקהילה מתגאים באנדרטה לא פחות מאשר בבית הכנסת.
"המעיין היהודי"
תיאור יהודי דרבנט לא יהיה מלא בלי הסעודה המפוארת שבישרה את סיום מסענו. מנהג הכנסת האורחים הקווקזי הוא מסוג הדברים שאף אחד - לא האורח, ובוודאי לא המארח - יכול להקל בו ראש. מדובר בטקס ארוך, שמתחיל בהושבת האורחים ליד שולחן עמוס כל טוב וממשיך עם ברכות לסובבים והשקות כוסיות מרובות עד הלילה.
יו"ר הקהילה אילישייב לקח על עצמו את תפקיד ה"טמדה", מנחה הטקס שמשבח את הנוכחים. שתייה ואוכל אמנם חשובים (וטעימים), אך השיח והרעות חשובים יותר להצלחת הסעודה, ויהודי דרבנט מצטיינים בכל המרכיבים האלה.
הסעודה היא המקום לסיפורי העדה. מהם למדנו שלפני המאה ה־20 יהודים התגוררו בכל המרחב של דרום דאגסטן וצפון אזרבייג'ן, בין העיר קובה לדרבנט. אוכלוסייה מקומית עדיין קוראת לבקעה באזור זה ג'והוד־קאטה, "העמק היהודי".
כפרים יהודיים היו גם בהרים הגבוהים של קווקז, והם התקיימו שם עוד לפני הגעת האסלאם לאזור (מקורות יהודיים טוענים שבידי משפחות מוסלמיות מסוימות יש רשימות ייחוס המעידות כי מוצאן מזרע היהודים). היישוב היהודי הגדול היה אַבָּא־סָאוָא, אולם הוא הוחרב כליל על ידי השליט המקומי, הח'אן סורחיי, בסוף המאה ה־18.
בקרב האחרון נפלו כ־160 יהודים שהגנו על היישוב, והיתר נאלצו לעבור לדרבנט. השכונה שייסדו בעיר ידועה גם כעת בשם ג'והוד־בולאג, "המעיין היהודי". התקוממויות שבטים בקווקז במאה ה־19 הביאו לפורענויות ודחקו את היהודים מן ההרים אל העיר. עם זאת, גם היום סיפרו לנו על יישובים קטנים בהרים, שבהם יש יהודים בודדים.
לצד סיפורי העבר שמענו גם דברים על העתיד, שהתמקדו בישראל. לכל אחד מהנוכחים יש משפחה בארץ, ונראה שלא יעבור זמן רב עד שרובם ינחתו בנתב"ג. עד אז, יהודי דרבנט עוקבים אחרי ההתרחשויות בארץ, כואבים את כאבינו, ושותפים לתקוותינו. אם תתגשם רק עשירית מהאיחולים להצלחת מדינת ישראל ששמענו מהם בביקור, אשרינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו