כשמסתיימים להם שלושת הפרקים על חייו של זוהר ארגוב, אפשר לחייך במרירות. קודם כל, את הסרט הרי ביים דני דותן (בצוותא עם דליה מבורך), שבמקביל לקריירה של זוהר ארגוב, ניהל יחד עם להקתו ה"קליק" ניסיון להיכנס ללב המיינסטרים של המוסיקה הישראלית, מהצד השני של מפת המוסיקה שייצג זוהר ארגוב. בסופו של דבר, נראה שלא היה הבדל גדול בין ה"קליק" לארגוב, שזכו להכרה מאוחרת ונכנסו כל אחד בדרך עקיפה להיסטוריה של המוסיקה הישראלית. "הקליק", אגב, היו הרבה יותר מחאה מהטקסטים הרומנטיים של ארגוב. ובסופו של דבר החיוך הוא מריר, כי זוהר ארגוב עבור הדור הצעיר בישראל הוא היסטוריה של דור ההורים. עומר אדם, אייל גולן, משה פרץ ממלאים את האולמות בישראל. הם־הם המיינסטרים הישראלי. האם היה זה בזכות זוהר ארגוב שפרץ את הדרך עבור כולם? יכול להיות, אבל לא לגמרי בטוח. הסדרה לא נוגעת בזה לעומק ועוסקת רק בזוהר עצמו ובהשוואה הקלישאתית לאריק איינשטיין. העיסוק בזוהר הוא לא חדש כמובן במיינסטרים הישראלי, וכבר ב־1993 יצא סרטו המצוין של ערן ריקליס עם משחקו המצוין לא פחות של שאול מזרחי, בסרט הביוגרפי על חייו של הזמר.
המבנה של הסדרה, גם אם צפוי ולא מחדש דבר, מעניין לצפייה. בני משפחתו של ארגוב מדברים לראשונה בפתיחות על מות יקירם, ומבעד לכתבות הארכיון נשקפת ישראל של פעם. דותן מציג את ארגוב כפושע המורשע שהיה, וגם אם הוא עושה לו הנחה, עדיין התמונה המוצגת היא די מלאה. מצד אחד פורץ דרך, מצד שני נרקומן ואנס שיכול היה להגיע לגבהים גדולים יותר, אבל כשל. המרואיינים חוץ מבני המשפחה הם הדמויות הסטריאוטיפיות לסדרות שעוסקות במתח האשכנזי־מזרחי בישראל.
אם הסיפור של הסדרה הוא גם ניסיון להצגה של מאבקו של ארגוב אל תוך לב ליבו של המיינסטרים הישראלי, הרי המסקנות מעניינות למדי. ארגוב הרי שינה את שם משפחתו מעורקבי כדי להתקבל למיינסטרים האשכנזי. כך עשה גם עזרא סרור, הלוא הוא רינו צרור, שחיבר ספר ביוגרפי של חייו של זוהר ומרואיין בסדרה, וכך עשתה גם מירי סיבוני, שהפכה למירי רגב שמשרד התרבות שהיא עומדת בראשו מימן את הסרט על זוהר ארגוב. מבולבלים? גם אנחנו. אולי כי יש בזה חוסר בגרות להמשיך ולעסוק בארגוב מבעד לשיח המזרחי־אשכנזי. כשאביהו מדינה מסביר שהוא ביקש ממנו לשיר פחות פראי ויותר מסודר, וכתב לו את "הפרח בגני", המיינסטרים הישראלי חיבק את ארגוב. וכן, גם עוזי חיטמן כתב לארגוב כמה משיריו הגדולים ביותר. לכן יש בזה משהו עצוב שגם הדור הנוכחי, שירצה ללמוד משהו על זוהר ארגוב, יצטרך לעשות זאת דרך הפריזמה של השיח העדתי.
אז המציאות בישראל השתנתה, כמובן. בשביל כמה גרושים אייל גולן ואביב גפן מוכנים להיות החברים הכי טובים ולשיר יחד בפריים טיים הטלוויזיוני. מעניין מה היה עולה בגורלו של ארגוב אם היה עדיין איתנו. האם הציניות שלו וחוכמת החיים, יחד עם האהבה האמיתית לשירה אך גם למעריצים, היו מובילות אותו ללחוץ על הכפתור ב"דה וויס", או שמא היה מחליף דאחקות עם סטטיק ובן־אל. לצערנו, ההצלחה היתה גדולה עליו בכמה וכמה מידות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו